בשנים האחרונות התמלאו רשתות הטיק-טוק והאינסטגרם בפוליטיקאים שמעלים סרטוני יח"צ שנועדו לפנות לקהלים צעירים בארץ. הם שכחו שצריך לפנות גם לצעירי העולם.
השבוע קיבלנו תזכורת למצבה הכואב של ההסברה הישראלית בחו"ל. השחקנית הבריטית המפורסמת אמה ווטסון (emma wtson), שגילמה את הדמות הרמיוני גריינג'ר בסרטי 'הארי פוטר' הפופולריים שיתפה ברשתות החברתיות כרזה שבה היא מביעה סולידריות עם העם הפלסטיני.
View this post on Instagram
מיותר יהיה לציין שכל קשר בין ווטסון (שרוב חייה בילתה בבריטניה ובארה"ב) לבין העם הפלסטיני שבו היא כה תומכת, הוא מקרי בהחלט. מיותר יהיה לציין גם כמה ניתוק, טיפשות וצביעות יש בהבעת סולידריות עם ציבור שבוחר פעם אחר פעם בדרך של טרור ורצח כנגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל גם אם התמיכה הזאת מבוססת על עובדות שקריות ומסע דה-לגיטימציה ארסי, אין הדבר אומר שלווטסון ולדומיה אין השפעה אדירה ברשתות החברתיות על מיליוני אנשים ברחבי העולם.
האמת היא שהחל מהמפכה הדיגיטלית וביתר שאת, מאז הופעת הרשתות החברתיות, משקל הכובד ביחסים שבין אומות דמוקרטיות הולך ומתרכז סביב רשתות אלו. בעבר היו אלו הצירים הרשמיים, גורמי הממשלות השונות והעיתונות הכתובה שהשפיעו על דעת הקהל, אך בעולם שבו הקשר בין אזרחי מדינות שונות הולך ונעשה ישיר יותר ויותר, ומתועד היטב, צצו להם בעשור האחרון "אושיות הרשת" והחלו מהפכה חברתית של ממש.
בעולם המערבי של היום, כפי שבטוחני שרבים כבר יודעים, שחקן הוליוודי, דוגמנית, כוכב ריאלטי, ספורטאי מצטיין או סתם גיימר אקראי, יכולים לספק מידע להמוני אזרחים (בין שהוא אמיתי ובין שהוא שקרי) ביעילות מבהילה. זהו עולם שבו גם הפוליטיקאים נבחרי הציבור הולכים ונעשים כוכבי רשת בעצמם – בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר ולאחרונה גם ב'טיק-טוק'.
בעוד שאותן אושיות רשת כגון שחקנים, דוגמנים וספורטאים, פונים לקהל קוסמופוליטי ובינלאומי נרחב, מתמקדים הפוליטיקאים בימינו, בעיקר באזרחי המדינות שבהם הם פועלים. הדבר נובע מסיבה פשוטה אחת – בעולם הדמוקרטי נכון להיום, הכוח להיבחר ולקבל מנדט נובע באופן בלעדי מאזרחי המדינה שבה אתה נמצא.
מיקסום היכולת
האינטרס להשקיע ברשתות החברתיות לא טמון רק בהגדלת הסיכוי של פוליטיקאי כלשהו להיבחר לקדנציה בפרלמנט. הרשתות החברתיות מהוות כלי רב עוצמה להסברה בזירה הבינלאומית ולהשפעה על היחסים בין המדינות השונות. בעולם הדמוקרטי, סטודנט שנה א' לפיזיקה, מוכר במכולת, ספרנית ומורה, כולם יחדיו משפיעים על האופי הפוליטי ועל אופן ההתנהלות של ההנהגה במדינותיהם, מעצם העובדה שהם בעלי זכות בחירה.
באמצעות הרשתות החברתיות, ניתן לגשת לכל אחד ואחת מהם ולהסביר מדוע כדאי להם לתגמל או להעניש נבחרי ציבור שמתייחסים באופן טוב או רע למדינה שכנה. את העובדה הכה חשובה הזאת, מבינים כבר שנים, חברות פרסום, עמותות וארגוני מגזר שלישי, אך נדמה שמלוא חשיבותה טרם מצאה לה קונה בעולם הפוליטי.
חשבו כמה פעמים אם בכלל, ראיתם סרטון הסברה בפייסבוק, שפונה באופן בלעדי לאזרחי ישראל או המזרח התיכון, מטעם ראש ממשלה או שגריר בגרמניה, צרפת, בריטניה, שבדיה וכו'. גם נבחרי הציבור כאן בישראל משקיעים את מרב המאמצים שלהם לשכנע אותנו, אזרחי ישראל בצדקת דרכם, ורק שבריר מהמאמץ הזה במסרים לאזרחי מדינות אחרות, אולי פרט לחגים לאומיים שונים.
לעיתים אפילו אין צורך במסר שמגיע ישירות מנבחר ציבור או דמות רשמית כלשהי, דבר שעלול לעיתים לייצר תחושה של ציניות וניכור אל הדובר. כל שנדרש הוא לפנות למובילי רשת שמובילים בתחומם, ולתקצב אותם על מנת שישקיעו במסרים הסברתיים אשר הולמים את ערכיה של המדינה. דוגמה מאירת עיניים ליוזמה שכזאת ניתן להביא מ'איציק הסיני' – אם תחפשו עליו ברשת, תמצאו אושיית רשת חביבה שפועלת על מנת להסביר לקהל הישראלי על סין העממית (וממומנת על ידה) באופן בלתי אמצעי.
מאמץ שכזה לשכנוע אזרחי מדינות שכנות ורחוקות הוא הכרחי להישרדות בזירה הבינלאומית הדמוקרטית, משום שברגע שדעת הקהל פונה נגדך, מהר מאד גם ההנהגה המקומית תפנה לאותו הנתיב. אין הדבר אומר שיש לזנוח את הצירים המסורתיים ליחסים בינלאומיים, אך יש הכרח הולך וגובר להשקיע תקציבים ומאמצים גדולים גם בציר הרשתות.
כל האמור לעיל חשוב ביותר ואפילו קריטי למדינה שסובלת שנים ארוכות מאפליה, דה-לגיטימציה וקמפיינים ארסיים כנגדה, כמדינת ישראל. אם נבחרי הציבור בישראל ישכילו וישקיעו ביצירת תוכן הסברתי חד וברור שמיועד לאזרחי המערב, יש יסוד סביר להניח שמצבה של מדינת ישראל בדעת הקהל הבינלאומי ישתפר פלאים. אמנם הם לא יקבלו מכך מנדטים, לפחות לא באופן ישיר, אך כולנו מקווים שהאינטרסים של המדינה חשובים להם לא פחות.
שי רוזנגרטן הוא רכז פעילים ארצי של תנועת "אם-תרצו".
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
טוב תמיד חששתי שיש לשחקנית הזו מנת משכל של אמבה
דווקא היא (או לפחות הסוכן שלה) מראה הרבה חוכמה: היא יודעת מה יביא לסרטים שלה צופים.
השאלה היא כמה מטומטם צריך להיות כדי לחשוב שהעובדה שהיא בעלת כשרון משחק מכובד ומבינה במקצוע הופכת אותה גם למבינה מספיק בפוליטיקה, ועוד של מדינה שאין לה כל קשר אליה, כדי להתעניין בעמדתה.
חשוב לזכור תמיד. כשרון משחק זה כישרון לשקר וכך בדיוק צריך להתייחס לשחקנים כשהם מנסים להעביר מסר פוליטי … במיוחד כשהם מנסים ליחצן את עצמם לפני יציאה של סרט חדש או כשהם מנסים להזכיר לעולם על קיומם.
זה לא חשוב. מה שקורה זה שאנשים רואים ש"כולם" אומרים משהו, שוב ושוב (למשל שישראל הם הרעים והפלסטינים הם הטובים) והם פשוט מניחים שאם כולם אומרים אז זה נכון.
כדי להלחם בזה צריך להציף את הרשת באמירות נגדיות, והן צריכות לעלות במקום שקוראים אותן (למשל אצל איזו שחקנית). וכמו שציינו כאן, הן צריכות לפנות לאמונות ולפחדים של הקהל המקומי, ולא שלנו (למשל בארצות הברית תרצה להראות שהפלסטינים גזענים נגד שחורים או משהו כזה)