ההסכמים של היום הם האיומים של מחר

האם העולם נמצא על סף מרוץ חימוש חדש אשר עשוי להביא נשק גרעיני למדינות נוספות רבות בשנים הקרובות? זו אחת השאלות שתעמוד במוקד הוועידה לבחינת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) שתיערך בניו-יורק השבוע.

במבט לאחור על חמשת העשורים האחרונים, כלומר מאז השקת האמנה ב-1968, ניתן לזהות שלושה שלבים עיקריים לאופן בו העולם מתייחס לאחזקת נשק גרעיני.

השלב הראשון, מלווה בעליית רגשות אנטי-גרעין ברחבי העולם, סימן תקווה לכך שאמנת ה-NPT תסלול את הדרך לחיסול סופי של כל כלי הנשק הגרעיניים. אפילו אנשים שהאמינו כי נשק גרעיני ודוקטרינת ההשמדה ההדדית המובטחת הם אלו שמנעו מלחמת עולם שלישית, ראו באמנה צעד חשוב לקראת פירוק סופי מהנשק. אך מה שקרה בפועל היה דבר אחר לגמרי.

בשנים הראשונות לאחר כניסת האמנה לתוקף עלו ברחבי העולם מספר כוחות גרעיניים, ביניהם הודו ופקיסטן. לפחות תריסר מדינות אחרות, כולל איראן תחת השאה, דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד וארגנטינה תחת החונטה הצבאית, עשו צעדים גדולים לקראת הגעה לסף המדעי, התעשייתי והטכני המספיק כדי להפיק נשק גרעיני ראשון.

צרפת אשר סירבה בהתחלה לחתום על האמנה הצטרפה אליה מאוחר יותר, אך עדיין המשיכה לפתח ולהרחיב את הארסנל הגרעיני שברשותה. הצרפתים גם העניקו לעיראק תחת סדאם חוסיין את הצעד הראשון בסולם המטפס לקראת הפצצה.

בשלב השני בתהליך חיי האמנה, ארה"ב וברה"מ חתמו על סדרה של הסכמים להפחתת מאגר הגרעין, אך אלו התקזזו בתמונה הגדולה בשל ההחלטה הסינית להרחיב את הארסנל והפריצה המהירה של צפון קוריאה אל לב מועדון הגרעין האקסקלוסיבי.

בשלב השלישי שהתרחש עם סיום המלחמה הקרה עלו שוב תקוות לקץ הנשק הגרעיני, בזמן שכל חמשת הכוחות הגרעיניים המוכרים רשמית בידי האמנה (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, סין וצרפת) המשיכו לשדרג את מאגרי הנשק שבידם. גרמניה גם היא נתפסה על חם כאשר ניסתה לבנות "יכולת סף", בעוד האיסור שהטילה על עצמה יפן לפיתוח נשק גרעיני עמד בפני אופוזיציה גוברת.

כמעט חצי מאה לאחר השקת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אפילו חסידיה הגדולים ביותר מתקשים לתאר אותה כסיפור הצלחה. האמנה, כפי ששמה מרמז, הייתה אמורה לעצור את עלייתן של מדינות חדשות החמושות בגרעין. אלא שבפועל מספר המדינות המחזיקות בארסנל גרעיני כמעט הכפיל את עצמו מאז נחתמה לראשונה.

למעשה, שתיים מהמדינות ה"מוכרות" לכאורה על פי האמנה, צרפת וסין, הן אלו שסייעו למדינות אחרות להתקדם בדרך לפצצה. בשלבים הנמוכים יותר, צפון קוריאה ופקיסטן סייעו לאיראן להחיות את הפרויקט הגרעיני הגוסס שלה. גם הקמתו של "מתקן מחקר גרעיני" בסוריה בידי צפון קוריאה הייתה דוגמה מובהקת לכישלון האמנה.

עידן חדש?

מניעת הפצת נשק גרעיני חדש היא רק אחת ממטרות האמנה. המטרה השנייה עוסקת בפירוק הנשק הקיים, אך גם כאן האמנה נכשלה לחלוטין. על הנייר, הן ארה"ב והן רוסיה הפחיתו את מספר ראשי הנפץ הגרעיניים אשר ברשותן ואת מספר הטילים הנדרשים כדי לשאת אותם אל המטרה. אך במציאות הן גם פיתחו כמה דורות חדשים של ראשי נפץ וטילים, המעניקים למדינות המחזיקות בהם כוח הרס גדול בהרבה.

אלה המטיפים כיום ל"זכות לפתח נשק גרעיני" ותומכים בהקצאת משאבים גדולים יותר לפרויקטים של בניית פצצות, משתמשים בדיוק בטיעון לפיו מעולם לא נערך בשום מקום תהליך אמיתי של פירוז ופירוק מנשק.

האמנה נכשלה גם בתחומים אחרים שהיו אמורים להימצא בתחום סמכותה או שאיפותיה. היא הייתה אמורה להפעיל תוכניות ל"הפחתת הסיכון" ו"קידום הביטחון" עבור מדינות שאינן מחזיקות בנשק גרעיני. בנוסף היא מבטיחה כי המדינות שכבר מחזיקות בנשק כזה יחלקו באופן חופשי ושיטתי את הידע הטכנולוגי הדרוש לשימוש בכוח גרעיני שלא למטרות צבאיות. כל הסעיפים האלה מעולם לא התקדמו מעבר להצהרות ריקות וכמה מחוות שוליות.

מכה משמעותית נוספת לאמינות האמנה ניחתה על ידי ממשל אובמה, שלמעשה חתר תחתיה ותחת סמכות הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שהיא הגוף שאמור לפקח על יישום האמנה מטעם האו"ם. ממשל אובמה הוציא את המנדט לנושא הגרעין מידיה של סבא"א, ויצר גוף חדש ולא-רשמי של "חמשת המעצמות" במטרה ליצור דיאלוג עם האייתוללות בטהרן. תפקיד סבא"א צומצם לכמה בדיקות פה ושם, שגם הן נקבעו מראש על ידי איראן והמעצמות. גם מעל דפי "הסכם הגרעין" עם איראן נכתב בפירוש שהוא נתפר במיוחד עבור איראן ולא לשום מדינה אחרת, למרות שכאמור הגוף שיצר אותו חסר כל מעמד חוקי פורמלי.

במקרה אחר, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ וממשלו חתרו גם הם תחת האמנה כאשר ניהלו שיחות בנושא הגרעין מול צפון קוריאה ומנהיגה קים ג'ונג-און. במובן מסוים, טראמפ אפילו הגדיל לעשות כאשר בניגוד לאובמה לא כלל שום מדינה אחרת בניסוח הדיונים.

אם אכן אנו מאמינים למייסדי האמנה שגרסו כי נשק גרעיני מהווה איום חמור על שלום העולם, הרי שציון חגיגות היובל צריך לספק לנו הזדמנות לבחינה רצינית של הכישלון, ולמחשבה על דרכים לעצב מחדש כלים אפקטיביים להשגת מטרות המניעה והפירוז.

אקח על עצמי את הסיכון להיחשב כמי שזורע בהלה, ואעלה את הסברה כי אנו עשויים לעמוד בפתחו של שלב חדש בחיי האמנה, שלב בו נשק גרעיני בידיהן של מדינות שונות ומשונות ייתפס כדבר של מה בכך. את השבועות הקרובים, בהם יתאספו שועי העולם בניו-יורק כדי לחגוג ולהצטלם, היה עדיף להקדיש למחשבה רצינית על ניסוח מחדש של אמנה שתוכננה לטפל בצרכי האתמול, ונראית כבלתי-כשירה לחלוטין להתמודד עם איומי המחר.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: