האם וכיצד השמרנות ניצחה?

ספר חדש טוען כי הימין למעשה שולט בתרבות המערב, אך דווקא באמצעות קבלת חלק מההנחות הבסיסיות של השמאל לגבי פוליטיקה, כלכלה וחברה

אדמונד ברק על רקע נפילת הבסטיליה | עיבוד מחשב מיצירותיהם של Joshua Reynolds ו- Jean-Pierre Houël

בשלבים הראשונים של ספרו המכונן, אדמונד פוסט מזהה את המיזמים התאומים של השמרנות. "שמרנים נאבקים כדי לזהות ולהגן על המסורות תחתיהן חותרת המודרנה הליברלית", הוא כותב, "והם נאבקים בינם לבין עצמם בשאלת הבעלות על המסורת השמרנית שלהם". וכך דיונים לגבי שמרנות לרוב מניבים שתי תוצאות: הגנה על רעיונות מסוימים לגבי מהי שמרנות, והסבר כיצד שמרנים מגנים עליה מפני יריביה.

פוסט, כתב ותיק בשבועון 'האקונומיסט', חיבר בעבר ספר אחר ומצוין על הליברליזם. כבר בפתיחתו הוא הורס את ההפתעה כאשר הוא מציב את הליברליזם במרכז המסורת הפוליטית המערבית ואת השמרנות כהגות שימושית רק כל עוד היא משרתת את הליברליזם. "על מנת לשרוד, ובוודאי שעל מנת לשגשג, דמוקרטיה ליברלית זקוקה לתמיכת הימין", הוא כותב ומוסיף: "תמיכה במובן של שמרנים המקבלים את כללי המשחק הליברליים והדמוקרטיים". יתרה מכך, לטענת פוסט, קבלה כזו הייתה דבר טוב עבור שמרנים שהיו לוחמניים יותר מאשר ליברלים בשדה הקרב הרעיוני בשתי המאות האחרונות. לדבריו, שלושה יתרונות סייעו לימין לנצח במשחק הדמוקרטי-ליברלי: "גיבוי של הון, תמיכה מוסדית ותפוצה אלקטורלית". הוא ממשיך: "עד כמה שזה ישמע מבלבל, הפרס האולטימטיבי בו זכו שמרנים בתמורה לפשרה עם הליברליזם הדמוקרטי היה ניצחון מוחלט של הדמוקרטיה הליברלית".

כדי להסביר מדוע יתרונות אלה סייעו לשמרנות, פוסט מציג את מה שעשויה להיות העמדה המקיפה ביותר של 'המוח השמרני' מאז ספרו הקלאסי של ראסל קירק בשם הזה משנת 1953. פוסט סוקר הוגים שמרנים מבריטניה, ארה"ב, גרמניה וצרפת, הכוללים בין את היתר את אנוך פאוול, רוג'ר סקרוטון, דיוויד ווילטס, ג'ון קקס, יובל לוין, פיטר סלוטרדייק וארנולד גהלן. הפרק הראשון בספר מוקדש לחלק מאבות השמרנות המודרנית כמו אדמונד ברק, ז'וזף דה מסטר ומבקרים אחרים של המהפכה הצרפתית. בשל אותם הוגים מוקדמים, מבקרי השמרנות מניחים לעתים קרובות כי היא חייבת להיות בהכרח ריאקציונרית, מעין ניסיון או משאלת לב לחידוש 'המשטר הישן'. ואם לא ניתן לחדש אותו, איזה היגיון עוד נותר בשמרנות?

מבשרי השמרנות האירופית אכן הגנו על מבנה חברתי היררכי, דבר שהיה מנוגד למהות התרבותית והחברתית של ההגות המהפכנית. מסטר, כך כותב פוסט, תמך ב"סמכות נוקשה של ענישה" אשר "שללה היגיון בפוליטיקה…ובמקום זאת קידמה אמונה וצייתנות". מנגד, אדמונד ברק היה "פתוח יותר", וזו אחת הסיבות שהפך לדמות חשובה במסורת השמרנית האנגלו-אמריקנית. הסמכות של ברק הייתה זו הרכה של מנהגים, או כפי שפוסט כותב: ברק "התעקש על הצורך במנהגים משותפים ואמונה משותפת בתוך חברה מאוחדת, ובלעדיהם כל מחלוקת עלול הייתה להתדרדר למלחמה אינטלקטואלית". אך יש כאן המעטה בדאגתו של ברק. הוא סבר כי מה שפוסט מתאר כ"מלחמה אינטלקטואלית" הייתה בעיקרה בלתי-אפשרית ללא מחויבות פרה-רציונלית.

זו הסיבה בגינה תרבות משותפת חשובה כל-כך, אפילו כזו (כמו זו של בריטניה או ארה"ב) המסוגלת להכיל מגוון תרבותי רחב. הקריאה ל"נורמות" עשויה להיות מתוך תמריץ פוליטי, אך כדי שנוכל בכלל לדבר בהיגיון אחד עם השני, עלינו להבין אפילו באופן בסיסי מהן אותן נורמות ומה החשיבות שלהן ביחס לאחרות. יתרה מכך, עלינו להכיר בכך שללא קשר להשפעתן הפוליטית, הסירוב להפר נורמות ראוי לכבוד. שום כמות של הסברים לא תוכל לגשר על הפערים בתפיסות הכוללות לגבי מה נחשב נורמטיבי ובסמכותו של מי יש להכיר.

לזכותו של פוסט יש לומר כי הוא אינו צועד בנתיב של מרבית מבקרי השמרנות, ובמקום זאת מציע שתי תגובות אפשריות. ראשית, לדבריו מבשרי השמרנות העבירו לדורות הבאים יותר מהגנה על תרבות אבודה או את הטיעון בעד שימורה, אלא מערכת שלמה של טיעונים, דימויים וכלים רטוריים בהם שמרנים יכולים להשתמש כדי לתקוף את הליברליזם ואת התפתחותו בעשורים האחרונים. ניתן לראות דוגמה לכך בחלק מהדימויים העוצמתיים בהם משתמש ברק כדי להגן על הסדר החברתי, ובהתקפות שהוא, מסטר, פרידריך פון גנץ ואחרים ערכו על רעיון כוחו של ההיגיון האנושי או על התפיסה לפיה ניתן להפוך חברה למושלמת.

התגובה השנייה ממוסגרת בידי ג'יימס מדיסון, האב הקדמון האחרון בו עוסק פוסט בספרו. מדיסון איזן את הקנאות המהפכנית של ג'פרסון עם נטייה לשמר סמכות ויציבות חברתית. החוקה האמריקנית, שלמדיסון היה חלק עיקרי בעיצובה, חייבה "אמונה בצורך לשליטה עממית בממשלה", אך מדיסון סבר כי "שלום ושגשוג יהיו קשים להשגה ללא שליטה מרכזית בכוח וחוקים לאומיים אחידים". באופן מעניין, פוסט אינו דן בג'ון אדמס, מי שעבור קירק למשל נחשב כהוגה המייסד של השמרנות האמריקנית מכיוון שהאמין שהרפובליקה יכולה לשרוד רק באמצעות אזרחים בעלי מידות טובות. בלעדיהם, טענו השמרנים, המבנים בהם מדיסון שם מבטחו לא יהיו יכולים לפעול לפי ייעודם. הצורך הזה במידה טובה תקף אפילו אם אנחנו מקבלים את הנחתו של פוסט כי שמרנים צריכים לתמוך בדמוקרטיה ליברלית; הפרוצדורליות החביבה כל כך על שמאלנים רבים פשוט אינה מספיקה.

המבנה החוקתי היה ניסיון להציב את העקרונות לסדר וחירות בתוך הסביבה המתוחה וחסרת הוודאות של העולם הישן. החוקה עצמה הפכה בהמשך לחלק מ"התרבות המשותפת" אליה שאפו השמרנים באמריקה כאמצעי נגד מול תנועות שמאל פרוגרסיביות, כמו גם תנועות ימין מזדמנות כמו אגודת ג'ון בירץ' ולאחרונה מה שמכונה ה'אלט-רייט'.

דת ודמוקרטיה

פוסט מחלק את הכרונולוגיה שלו לארבעה חלקים, תוך שהוא מדלג במיומנות בין התפתחויות מדיניות ותרבותיות בארבע הארצות שבחר: שלב ההתנגדות לליברליזם (1830-80), שלב האימוץ והפשרה (1945-1880), שלב ההתעצמות הפוליטית ושיקום אינטלקטואלי (1945-80) והשלב הנוכחי – היפר-ליברליזם ו"הימין הקשה". שמרנות היא הן פרקטיקה פוליטית והן התנגדות "אסטתית" או פילוסופית למודרנה. יחד עם זאת, כותבים מגוונים החל מוויליאם הארל מאלוק האנגלי ועד לתומכי רפורמה אגררית בדרום ארה"ב ניסו כולם לנסח חזון משלהם לשמרנות שיעמוד נגד כוחות הליברליזם.

דפים מעטים יחסית מוקדשים בספר לתפקיד הנצרות בהתפתחות ההגות השמרנית. במובן מסוים אין זו הפתעה גדולה; הנצרות היא דת שחרור מהפכנית ובכל מקרה מתנגדת לסיווג מוגדר של אידיאולוגיות. יחד עם זאת, בהקשר מערבי, לא ניתן להפריד את השמרנות מהנצרות בשל אמונתה כי החטא הקדמון מטיל עננה תמידית על ההיגיון ועל התשוקות שלנו. התורה הנוצרית עוקבת מקרוב אחרי החשד השמרני כלפי תוכניות אידיאולוגיות ואחרי ההנחה כי כישלונן הוא כמעט בלתי נמנע. פוסט אכן מקדיש דיון מיוחד לתיאולוגים וכותבים כמו ג'ון הנרי ניומן, אורסטס בראונסון ועוד כמה דמויות צבעוניות מן המאה ה-19 שחששו מדעיכת המשיכה הציבורית לטיעונים דתיים. הוא משמיט הוגים בריטיים בולטים כמו הקרדינל אדוארד מאנינג ואחרים, אבל כן מציין למשל את טענתו של בראונסון כי הדת והדמוקרטיה באמריקה הן בלתי נפרדות, וכי דחיית האמונה הדתית תחרוץ בסופו של דבר אפילו את גורלה של דמוקרטיה חוקתית ופלורליסטית.

על פי פוסט השמרנות ביצעה פנייה משמעותית לאחר 1945. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ההגנה על תרבות רחבה הנוטה לנצרות נחלשה מאוד והפכה להגנה כללית יותר על "תרבות". המונח הזה התנתק למעשה מן ההשקפה הוותיקה על טבע האדם ומתקדימים דתיים, ומשמעותו החלה לעסוק במנהגים שהיו פשוט "שימושיים" או "לא-אידיאולוגיים", מה שהפך אותו לפגיע להתקפות שנעשו מטעמים תועלתניים. בדומה, הגנה שמרנית על ממשלה ועסקים הפועלים יחד כדי לתמוך בתרבות רחבה ולקדם את טובת הכלל הומרה בהגנה על "השוק", ונפרדה מהנחות מקובלות מוקדמות לגבי אנושיות והאל.

עקרונות וערכים

רומז פוסט כאמור כי שמרנים ניצחו למעשה בקרב הפוליטי מול השמאל, הודות ליתרון המשולש של הון, תמיכה מוסדית וקהל מצביעים. "אנו חיים בעידן הימין", לדבריו, אלא שמסקנה זו מפספסת את המטרה. קחו למשל את טענתו כי שמרנים נהנים מתמיכת המעמד האמיד. נכון כי לבעלי אינטרסים כלכליים יש מטרות משלהם, אך הם אינם בהכרח מקדמים מטרות חברתיות שמרניות מובהקות ובפועל כיום נמצאים במידה רבה תחת השפעת כוחות שמאל "נאורים". וול-סטריט ועמק הסיליקון הפכו למבצרי השמאל החברתי והתרבותי, ובהתאם תומכים בעוצמה רבה ברעיונות מדיניות שמאלנים.

רבים מטיעוניו של פוסט תלויים בשאלה מדוע חברות ליברליות מודרניות זקוקות לאופוזיציה שמרנית מנוסחת. האם זה משום שהנחות השמאל לגבי אוטונומיה בלתי-מוגבלת ושלמות החברה מכילות בתוכן גרעין הרס עצמי? ואם כן, מדוע פוסט סובר כי שמרנים צריכים לקבל את ההנחות האלה?

פוסט לא מתייחס ישירות למתח הזה, ובמקום זאת נראה שהוא מציע כי שמרנים פשוט צריכים להאט את מגמות הליברליזם, יחד עם קבלה כללית של ההשקפות לגבי היחיד שאינו מוגבל להתחייבויות משפחתיות או דתיות, ועמדות שמאל דומות שעולות מפעם לפעם. האם במקום ההנחה שהקפיטליזם מסכן את החיבה האנושית האורגנית ואת הקהילה יש לאמץ את זו הטוענת שהגנה שמרנית על החלש היא שלמעשה מצילה אותו? ואם כן, האם מדינה שמרנית בעלת אופוזיציית שמאל עדיפה על מדינת שמאל בעלת אופוזיציה שמרנית? בהתייחסו ל"עקרונות ליברליים" יתכן שפוסט מתכוון למעשה לערכים אטרקטיביים יותר עבור חברה מודרנית – דמוקרטיה, דחיית כל הבנייה חברתית המגבילה את רצון היחיד, וחסרון לכאורה באורתודוקסיה דתית לטובת חילוניות.

פוסט אינו מאמין שהשמרנות מייצגת מסורת הגותית שצריכה לנסות ולהחליף את הליברליזם כבסיס לתרבות המדינית של המערב. יחד עם זאת הוא הוגן מספיק כדי לחשוף את רעיונותיהם של הוגים החל ממסטר ועד סקרוטון, את השקפתם לגבי מה צריך להיות אותו בסיס וכיצד הוא שונה מהנחות השמאל. עמוק ורחב כאחד, ספרו של פוסט על השמרנות מהווה תרומה משמעותית למחקר בתחום, ובמיוחד בתחום הניתוח חוצה-התרבויות. זהו אחד הניתוחים ההוגנים ביותר אודות המסורת האינטלקטואלית השמרנית שראו אור בשנים האחרונות.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. לקריאת כל המאמרים של ג'ראלד רוסלו – לחצו כאן


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

(נצפה 1 פעמים, 1 ביקורים היום)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. The problem is that reality is quite different than what the article states. For over six decades the left has exclusive control over the education system, from pre school through graduate school, and the left is using its absolute control to endocrinate the children with leftist ideology and propaganda. Even when the right is elected into power the left rules through activist courts and the deep state bureaucracy. The left fights for keeps while the right is busy writing papers and playing by the rules. The left's complete victory is an inevitable conclusion.

    1. Not quite.

      Even the Stasi state eventually collapsed. And it had everything you've mentioned. So the only correct conclusion, that leftist dictatorship will be overthrown, by the very people left oppress. There is no such thing as "complete victory". The only difference, is how many victims will bolshevik looters murder, before the people overthrow them.

  2. מעריך את הכותב, אך הספר הוא בליל סיסמאות פסאודו-הגיוניות, כדרכו של כל נוכל סמולני.

    אסביר.

    ראשית, כפי שנכתב כבר בתחילת המאמר, לוקח הכותב (אדמונד פוסט, למען הסר ספק), את הבעלות על הדמוקרטיה. צטוט: "הוא מציב את הליברליזם במרכז המסורת הפוליטית המערבית ואת השמרנות כהגות שימושית רק כל עוד היא משרתת את הליברליזם. "על מנת לשרוד, ובוודאי שעל מנת לשגשג, דמוקרטיה ליברלית זקוקה לתמיכת הימין", הוא כותב ומוסיף: "תמיכה במובן של שמרנים המקבלים את כללי המשחק הליברליים והדמוקרטיים".

    אז הקשר בין הדמוקרטיה לבין ליברליזם, אינו חזק ואינו חלש יותר, מאף תיאוריה פילוסופית אחרת. הדמוקרטיה היא כללי המשחק – הצורך לשכנע בוחרים בצדקת הפתרונות המוצעים על ידך, לסוגיות הקיימות. לומר, שכללים אלה הם "ליברליים", זהה לאמרה לפיה רצח הישראלים הוא שלום. אם משנים את ההגדרה של המילה שלום, אז כן – רצח הישראלים הוא שלום. כנ"ל כאן – דמוקרטיה היא שיטת משטר, רק אם משנים את ההגדרה, אז עכשיו השיטה אוטומטית בבעלות ה"ליברלים".

    גם היטלר כתב בתחילת מיין קאמפ, שהוא לא שונה יהודים אלא מעשי היהודים הביאו אותו למסקנות אותם כתב. גם כאן, אם אתה לוקח בעלות על "הדמוקרטיה" (יש ספר שבו נוכלי הסמול, לא כותבים שקנו את הדמוקרטיה?), אז מה המסקנה, כיצד אתה מגדיר את מי שחושב אחרת ממך? טריק סמולני עתיק יומין. שקר סמולני סטנדרטי ביותר, עם סממנים נרקסיסטיים (רק נרקסיסט יכול לפלוט "דמוקרטיה זה אני").

    הבא, "שמרנים ניצחו למעשה בקרב הפוליטי מול השמאל, הודות ליתרון המשולש של הון, תמיכה מוסדית וקהל מצביעים."?????????????

    כדאי לספר למר פוסט על התובעים ברחבי ארה"ב, שקנה כספו של סופר הכסף של יהדות הונגריה שהושמדה בשואה, מר סורוס? הספר המדובר (שלו) יצא באוקטובר 2020, אחרי שכולנו צפינו בנוכלי הסמול שכספו של סורוס קנה להם אחיזה במערכת המשפך של ארה"ב – משחררים רוצחים ושודדים מפרעות Bolshevik Looters Murderers. התסריט הזה היה יכול בכלל להתקיים, ביקום בו "שמרנים ניצחו למעשה בקרב הפוליטי מול השמאל, הודות ליתרון המשולש של הון, תמיכה מוסדית וקהל מצביעים."????????????? הוכחה נוספה, שהכותב (אדמונד פוסט) חי ביקום משלו, כמו כל הסמולנים – וכמו כולם, על היקום הלא קיים שלו, הוא כותב "ספר".

    כל הביקורות השליליות על הספר בקישור המובא לאתר "אמזון", כוללות פירוט השגיאות של אדמונד פוסט. מפאת זכויות יוצרים והערכה לכתובים עצמם, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורות באתר עצמו. נצטט רק את הביקורת של מגיב בשם Flip, אותה אני מוצא מאירת עיניים ביותר: בעמוד 396, כותב פוסט משהו שניתן לסכמו כ"תשובה סטנדרטית של שמרנים, היא שמשהו הופך להיות מוסרי, כיוון שהדבר היה מקובל לאורך זמן". כאשר ברור לכל אדם נורמלי, שלא מחפש להטעות את הקוראים שלו, שמה שהשמרנים אומרים ב-99% מהמקרים, היא "דבר שנבחן לאורך זמן ונמצא הוגן ושימושי לאורך זמן ע"י מגוון אנשים, הנו מוסרי".

    בקיצור, הספר זהה למאמרי הפראבדה של שוקן על רצח ישראלים תמורת פרסים מאוסלו. אז נוכלי הסמול כתבו שזהו לא רצח אלא שלום אם קרובנות, לפיכך – מי שמתנגד לרצחנות נוכלי הסמול הוא בכלל מתנגד לשלום. היפוך מושגים סטנדרטי ביותר ומשעמם של הסמול. בדיוק כמו חסר תעודת בגרות, עדיין זוכה לתמיכת הנרקסיסטים, אשר הבטיח להם ממשלה צרה עם פחות שרים וג'ובים מנתניהו. עכשיו מספר להם חסר תעודת הבגרות, שזו ממשלה קטנה יותר ממספר הבחירות מאז 2019 (מדוע חסר תעודת הבגרות, סופר את מערכות הבחירות דווקא מ-2019 ולא מ-1948, גם לנוכלי הסמול, אין כמובן תשובה).

    סמול זהו שקר ונרקסיזם, כפי שהספר הזה מדגים היטב. לצפות מסמולן לכתיבה אובייקטיבית ומדויקת על מי שלא מסכים איתו רעיונית, זהה לציפייה מנרקסיסט סמולני, לומר שהוא טועה.

  3. מאמר מעניין מאוד.
    בעיקר על רקע המציאות של מדינת ישראל בה חלק מהימין החליט להתפשר בשביל לנצח ובפועל הקים קואליציית שמאל הקיצונית ביותר בתולדות המדינה ועדיין מסרב לפתוח את עיניו ולהודות בטעותו.

    1. כיוון שראש ממשת המנדטים, אמר בעברו שאף למפלגה עם 10 מנדטים, אין את המנדט הנדרש מהבוחרים ע"מ לעמוד בראשות הממשלה –

      המסקנה היחידה היא, שראש ממששת המנדטים הבוגד במצביעיו, מעולם לא היה ימין אלא הציג אחיזת עיניים לעמדה, שהאמין (בשל תמיכתה הרחבה בעם) כי תביא לו את תפקיד ראש הממשלה. זו יכולה להיות הסיבה היחידה, בגללה בשניה שהתפקיד הנכסף בצבץ בממשלת חמאס (שוב, זהו ראש ממששת המדטים, הבוגד במצביעיו, אשר אמר בעצמו, ששותפיו הנוכחיים הם תנועת אחות של החמאס), הוא זינק לשם.

      לכן, האפשרות היחידה שתיתכן, היא שלא הוא, לא שקד ולא שאר סעייניו, מעולם לא היו ימין. גם לא סמול – המהירות בה בגד בכל הבטחותיו (זה שהוא וחסר הבגרות, לפתע סופרים מערכות בחירות מ-2019 (!!!), הגיוני כמו הבטחותיו של חסר תעודת הבגרות לממשלה צרה) אומרת שהדבר היחיד שעניין את צמד הבוגדים במצביעיהם, שהובילו את מפלגת "שקרנה" – אלה הכסאות.

      זו הסיבה מדוע בנט, סער, אלקין, שקד, אורבך, קארה, סילמן, פינטו, כלפון, כהנא, שאשא-ביטון, השכל, בגין, יצחק-הלוי, שיר, האוזר והנדל – יראו כל כנסת הבאה, רק מבחוץ.