לאחר שכל אשליות הדיפלומטיה התפוגגו בן רגע, המציאות מחייבת את המערב להפיק לקחים קשים
בשבועות האחרונים אנו חוזים בדבר שלא היה אמור להתרחש על אדמת אירופה: שליט לאומן ואוטוקרט פתח במלחמה של תוקפנות בוטה. ולדימיר פוטין לא פלש לאוקראינה במטרה להבטיח משאבים טבעיים או להשיג לרוסיה מושב טוב יותר בשולחן הדיונים העולמי. הוא לא הטיל את כל כובד הצבא הרוסי להחלפת השלטון באוקראינה בשל רשת מורכבת של בריתות, ולא שקל שיקולים ריאליסטיים כבדי-משקל אודות מאזן הכוחות האזורי.
פוטין יצא למלחמת כיבוש והתרחבות אזורית אך ורק כדי לספק שאיפה לאומית אישית ורצון ליוקרה. לשם כך הוא מוכן לשעבד עם שלם תחת תובנה חברתית שהם אינם רוצים בה. יתרה מכך, אם לשפוט על פי הצהרת פוטין על רצונו לבצע "דה-נציפקציה" של אוקראינה (מדינה שבחרה לא מזמן נשיא יהודי), הרי שהוא מתכוון לחסל בכוח כל התנגדות. אלה לא דברים שאמורים להתרחש בימינו. אבל הנה הם מתרחשים.
מול תצוגת הכוח הגס שמפעיל פוטין, כל אלילי הדיפלומטיה של העולם המודרני מתפוגגים כמו הפנטזיות שהם היו תמיד. רק מחויבות בלתי-מתפשרת להתעלמות מן המציאות יכולה להוביל אנשים למסקנה אחרת מלבד זו הקובעת כי קשקושי האינטרנציונליזם אינם אלא קישוט קלוש.
קחו למשל את האו"ם. בכל הנוגע לעצרת הכללית שלו, לכולם ברור שמדובר בלא יותר ממפגש רכילות נוצץ שמזמן איבד כל מטרה אמיתית, אך גם מבקרי הארגון עדיין תולים תקווה מסוימת במועצת הביטחון שלו. במועצה חמש חברות קבועות, שמעמדן הוא למעשה תוצאה של מלחמת העולם השנייה ומבוסס על יכולתן להשתמש בכוח. הן הצליחו פחות או יותר לשמור על הסדר העולמי לאחר המלחמה, כל עוד אותו סדר התאפיין במאזן הכוחות הרגיל והצפוי. הסדר הצליח לשרוד גם את קץ המלחמה הקרה, אז המערכת הבינלאומית עברה ממצב של דו-קוטביות לחד-קוטביות, מכיוון ששני המצבים האלה היו תלויים בכך שהתנאים ברורים וידועים מראש. אך כל זה החל להשתבש כאשר החלו לעלות דינמיקות שונות המכילות שלל קטבים המתחרים ביניהם על עוצמה.
כעת למשל אנו זוכים לחזות בהצגה מדהימה בה רוסיה, שכיום מחזיקה בנשיאות מועצת הביטחון, מנהלת מפגש חירום של המועצה בתגובה לתוקפנות שלה עצמה. כיצד ניתן עדיין להגן על הערכים של מוסד כה חסר תועלת? ומה לגבי התחייבויות שונות וה"נורמות" שאמורות לשלוט בסדר הבינלאומי? אלו גוססות כבר שנים ארוכות, ורוסיה כעת כיבתה סופית את מכונת ההנשמה ששמרה אותם בקושי בחיים. ארה"ב ורוסיה היו בין החתומות על האמנה משנת 1994 שהתחייבה להבטיח את "העצמאות והריבונות בגבולות הקיימים של אוקראינה", בתנאי שאוקראינה תסכים להיפרד ממלאי הנשק הגרעיני אותו ירשה לאחר התמוטטות ברה"מ. אוקראינה עמדה בהתחייבות שלה במלואה; רוסיה וארה"ב מעולם לא עשו זאת.
אין פלא שהאוקראינים היום מבכים את כישלונם לפתח הרתעה גרעינית, שהיא ללא ספק הכלי היעיל ביותר לביטחון לאומי. ישנן ודאי מדינות רבות נוספות אשר חיות בצל שכנים תוקפנים והגיעו למסקנה דומה. איזו מדינה הנמצאת הסכנה תרשה לעצמה לוותר מרצון על יכולת ההישרדות שלה?
כל זה עומד בניגוד מוחלט לעתיד אותו דמיינו מומחי מדיניות החוץ הוותיקים, עתיד הנשלט בידי שיתוף פעולה גיאו-אסטרטגי לפתרון משברי נוחות כמו שינוי האקלים, פיקוח על נשק, שחיתות ופיתוח כלכלי. הצהרות כמו זו מפי שליח האקלים של ביידן ג'ון קרי, שהביע תקווה כי "פוטין ימשיך לכבד את הדברים שצריך לעשות בנוגע לאקלים", נשמעות נאיביות עד כדי גיחוך. כל ההבלים האלו התבססו על האשליה לפיה קיים בעולם "חוק בינלאומי" כלשהו, אלא שבפועל כוח גס תמיד היה המתווך הטוב ביותר בסביבה הפרועה וחסרת החוקים של הקהילה הבינלאומית.
John Kerry: “I hope that President Putin will help us stay on track with respect to what we need to do for the climate.”pic.twitter.com/uAEkSeqvpj
— Jerry Dunleavy (@JerryDunleavy) February 24, 2022
חוק הוא מושג אדיש. הוא אמור להיות מיושם באופן נייטרלי, ולהיאכף בידי רשויות שכוחן נשען על הלגיטימיות של קונצנזוס פוליטי. אך בסביבה הבינלאומית, אין ולא יכול להיות קונצנזוס כזה ובוודאי שלא לגיטימיות הנובעת ממנו. ישנו כוח בלבד. "חשבתי שאנו חיים בעולם שאמר לא לפעולות כאלה", קונן ג'ון קרי לאחרונה, בחוסר מודעות מוחלט לכישלון שלו ושל עמיתיו בפירוש המציאות.
העולם לא הפך כזה לפתע, בשל הפעולות האלימות האחרונות מצד רוסיה. אלו רק משמשות כתזכורת לכך שהעולם תמיד היה מקום אלים ואכזרי. השלום העולמי נשמר במשך עשורים בזכות מבנה ביטחון בינלאומי שנראה לכולנו כמובן מאליו. המיזם הזה התבסס אך ורק על עובדת העליונות הצבאית האמריקנית, ולא על אשליות כמו הסכמים בינלאומיים, שיחות דיפלומטיות ושאר מיני בירוקרטיה.
אם יש דבר אחד טוב שעשוי לצמוח מתוך מופע האימים הזה, היא התקווה שהמערב אולי יתעורר ויכיר באשליות אותן טיפח במשך דורות. יש לקוות שמתוך המשבר באוקראינה יקום עולם מערבי אחר, כזה המוכן להתבסס על תפיסה מציאותית יותר של שמירת השלום, כזה שאינו שם מבטחו באשליות לפיהן גורמים תוקפנים יינטשו את שאיפותיהם מתוך רצון טוב בלבד, וכזה המסוגל להתמודד בהצלחה עם האיום שמציבים שחקנים סוררים בעלי כוח אדיר. יתכן שכל זה אכן יקרה, אם כי אני בספק.
הטור תפרסם לראשונה באתר 'קומנטרי'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
" …הדנים על שלום ברב-חפץ
חייבים לשנן וללמוד
כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ
היכולים להחריב עולמות.
ולכן הקמת השלום יש בה פחד
כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?
ואמנם העמים מקימים אותו יחד –
ומיד מתחילים לתרחק ממנו
… כדי שאותו השלום בקומו
לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,
יש הכרח שיהיה השלום בעצמו
מלחמה בלתי פוסקת
מלחמה נגד כל השלמה ומורך,
נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,
ואפילו שמירת השלום, לעת צורך
משומרי השלום בעצמם"
מאמר אמריקאי עם התנשאות אמריקאית טיפוסית, כאילו האמריקאים לא הפירו את ההתחייבות שלהם שברית נאטו לא תתקדם לכיוון גבולות רוסיה, כאילו שהטילים שהם החליטו להציב ברומניה ובפולין אינם מוכוונים נגד רוסיה אלא נגד איראן, כאילו שהאמריקאים לא התנהגו בצורה דומה בכיבוש עיראק ובהתערבות הצבאית בלחימה בקוסובו, בוסניה, ולוב. אם האמריקאים לא היו מתגרים ברוסיה באירופה, ומצהירים חד משמעית שאוקראינ ה לא תצורף לברית נאטו, יתכן שהמלחמה לא היתה פורצת.
כרגיל בולשביק מסיק את המסקנה ההפוכה מן המציאות. פוטין תפס אומץ כי נאטו חלשה מדי, לא כי הייתה חזקה מדי. אם היה מולו כוח אמיתי המלחמה הייתה נמנעת
הבנת את זה קומרד?
צודק במאה אחוז. יש להוסיף על דבריך שהאמריקאים התנהגו באלימות חמורה הרבה יותר בוייטנאם, ולא היססו לפלוש למקומות נוספים ולבצע הפיכות בכל רחבי דרום אמריקה ובמקומות אחרים. גם סיכון שלום העולם בכוננות גרעינית ע״י קנדי בשל משבר קובה, שקרובה לארה״ב פחות משאוקראינה קרובה לרוסיה, טרם נשכח. אבל במקרה שלהם אף אחד לא משתמש בתארים גסים, נמוכים ובזויים כמקובל כיום נגד פוטין. לי נדמה שמדובר בסוג של גזענות.
בכלל, אינני נוטה כלל לקבל את תעמולת המערב המיני והצבוע, שבדרך כלל נוטה נגדנו בטיעוני שלום ואחווה מזוייפים. בינתיים, מי שיש לו הצדקה לחשוש מן הצד השני הוא רוסיה מהמערב, שפלש אליה שוב ושוב במאות האחרונות (שבדיה, צרפת, אנגליה, גרמניה), בשעה ש- הפלא ופלא! – לא מצינו שום פלישה בכיוון ההפוך.
ההבדל הוא שארה״ב פולשת למדינות כדי להגן על החירות ולכן גם מקפידה לסגת משם ברגע שהיא השיגה את יעדיה. מה שהיא עשתה, היא נאלצה לעשות.
לעומת זאת, רוסיה רואה בזכות מדינות קרובות בנקצת לבחור צד לבדן כאיום ומצדיקה פלישה(העובדה שפוטין דיבר על שחרור שני מחוזות עניים מכדי שפוטין יוכל לסגת ולהשאירן עצמאיות מוכיחה היטב מה כוונתו).
ימני
לקומרד עופר – רק שנהיה ברורים: אתה תומך ברודן אפל ורצחני ומשטר השקרים השלו, ומחפש עבורו הצדקות מתחת לאדמה? אידיוט שימושי שכמוך
לדעתי "ע" הוא מקרה אבוד שמסתמך על חצאי שטויות שנתקל בהן בפייסבוק. עם כאלה אי אפשר לדון בהיגיון ופשוט חבל על הזמן
דן ו׳ע׳ צודקים כי אלה העובדות, ויש יותר שלא ציינו, כדוגמת הינדוס המהפכה באוקראינה ע״י מחלקת המדינה האמריקאית וזאת כנגד ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית לחלוטין. ישנה הקלטה בה מתדיינים בינהם אשת מחלקת המדינה ושגריר ארה״ב באוקראינה בה הם בוחרים בינם לבין עצמם את ראש ממשלת אוקראינה הבא. אם יש לכם השגות על עובדות אלה אשמח לקרוא.
פוטין לא יצא למסע כיבוש, אלא, למסע להחלפת השילטון או המדיניות המסוכנים מבחינתו במדינה שכנה ושום דבר לא יעצור אותו עד השגת המטרה.
אין פה שום עניין של גחמה אישית וכל הניסיונות לצייר את פוטין(המנהיג השקול והמחושב בעולם) שמשוגע, מטורף או לא יציב, הם פתטיים ומעידים על חוסר הבנה מוחלט של הטוענים כך.
כן כי מה שמאיים על המדינה השניה בגודלה בעולם זאת מדינה שכנה מסכנה ומלאה בחקלאים. ברור. רוסיה לא תוכל להמשיך להתקיים עם אוקראינה העלובה לצידה חחחח
קומרד את השטויות האלה הפסקנו לאכול כבר בשנות החמישים. כאן זה לא פרבדה ולא קול העם.