פרס ישראל ומסעות השופטת וילנר במתחם הסבירות

ככל הנראה, פרס ישראל יוענק השנה לראשונה לא על ידי שרת החינוך, כפי שקובע התקנון, אלא על ידי שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר. פסק הדין שניתן אתמול, מעבר להתערבות האקטיביסטית בשיקול דעת שניתן במפורש לשרת החינוך, מספק לנו הצצה לאופן הפגום בו מבינים שופטי העליון את תפקיד המדינה, את עבודת השרים ואת השלכת כל אלה על האופן בו צריך בית המשפט להתייחס להחלטות ממשלה.

ראשית העלילה בחודש פברואר 2021, אז החליטה ועדת פרס ישראל להעניק אותו לגולדרייך בגין תרומתו לחקר המתמטיקה ומדעי המחשב. שר החינוך היה אז יואב גלנט, והוא החליט לדחות את המלצות הוועדה ולא להעניק לגולדרייך את הפרס, לאור חתימתו של החתן על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להחרים מוסדות אקדמיים הפועלים ביו"ש.

נזכיר כי פרס ישראל מוענק באופן רשמי על ידי המדינה, כאשר הממונה על הענקתו הוא שר החינוך בהתאם להמלצות ועדה אותה הוא ממנה. נצטט במיוחד את הסעיפים 31-33 בתקנון הפרס המפרטים במפורש את סמכויות השר:

-עם קבלת ההחלטה בוועדת השופטים, יובאו המלצותיה לפני שר/שרת החינוך. החלטת השופטים תקבל תוקף רק לאחר -שהשר יאשר / שהשרה תאשר את ההמלצות.

-השר רשאי/השרה רשאית להחזיר המלצה, במנומק, לדיון חוזר בוועדה, לשם קבלת החלטה חוזרת. ההחלטה השנייה של הוועדה תהיה סופית.

-לאחר שיאשר השר/שתאשר השרה את המלצות השופטים ויודיע/ותודיע לזוכים על ההחלטה לזכותם בפרס, ימסור הממונה על פרסי ישראל לפרסום את ההודעה על הזוכים".

כאמור, גלנט פעל על פי סמכותו כשר החינוך, ודחה את החלטת הועדה בטענה כי גולדרייך תומך בתנועת החרם על ישראל. בתגובה הגישה ועדת הפרס עצמה עתירה לבג"ץ.

כבר כאן היה המקום לכאורה לדחות את העתירה על הסף, שכן לוועדת הפרס אין כל זכות עמידה בפני בית המשפט. אחד החריגים האחרונים שעוד נותרו לזכות העמידה בישראל הינו "המתעבר על ריב לא לו", כאשר ישנו נפגע ספציפי היכול לעתור בשם עצמו. במקרה שלנו פרופ' גולדרייך עצמו, שהיה לכאורה ה"נפגע" מהחלטת השר, בחר שלא לעתור לבית המשפט. ואם כך, איזו זכות ישנה לוועדת הפרס לעתור?

בית המשפט דן בכל זאת בעתירה ופסל בתחילה את החלטת השר, אולם מכיוון שאז כבר הוחלף גלנט במשרד החינוך על ידי יפעת שאשא-ביטון ומועד חלוקת הפרס חלף, החזירו השופטים את ההחלטה לידיה. לאחר שיקול מחדש החליטה גם היא כי אין מקום להעניק את הפרס לגולדרייך. העתירה חזרה לידי השופטים ששוב הפכו אתמול את החלטת השרה בפסק דין הדורש עיון.

ראשית, השופטת וילנר שכתבה את פסק הדין אמנם לא שוללת את חומרת אמירותיו של גולדרייך, אולם קובעת כי יש לתת לו את הפרס מכיוון שהיא

 … סבורה, בלי להקל ראש בחומרת המעשה, כי החתימה של פרופ' גולדרייך על העצומה, כאשר ברקע הדברים ניצבת חתימת ממשלת ישראל על הסכם שיתוף הפעולה, אינה יכולה לבוא בגדר אותן נסיבות נדירות אשר מצדיקות שלילה של פרס ישראל על בסיס שיקולים חיצוניים" (ההדגשה אינה במקור).

הסכם שיתוף הפעולה המדובר הוא זה עליו חתמה הממשלה עם האיחוד האירופי ומחריג ממנו את איזורי יו"ש. הנה הראיה, כותבת השופטת, כי אם הממשלה עצמה רשאית "להחרים" את יו"ש, מה לה כי תלין על הפרופסור גולדרייך?

פסיקה זו, אשר חוזרת באופן חריף יותר בדבריו של השופט עמית, מלמדת על כשל חמור בהבנת בית המשפט את תפקידי הרשויות בישראל, בשני היבטים עיקריים.

בשאלת התערבות בית המשפט בהחלטות ממשלה, ניכר כי וילנר אינה מבינה כלל את הביקורת הציבורית הרבה בסוגיה, כולל מצד השופט סולברג באותו פסק דין ממש. היא לא מפנימה כי עצם העובדה שהיא מרשה לעצמה לבחון את החלטות שרת החינוך תוך השוואה להחלטות אחרות של הממשלה, מהווה הפעלה גרוטסקית של עילת הסבירות – האם ההחלטה לשלול את הפרס מתומכי BDS "סבירה" לאור העובדה שגם הממשלה תומכת בחרם?אלה טובה, אבל כל כולה מבוססת על בחינת סבירות ההחלטה. בית המשפט אינו אמור להתערב בשיקולי סבירות כיוון שאין לו את הכישורים לכך. בית המשפט יכול לבדוק האם ההליך בוצע באופן סביר – כלומר האם הוקדש הזמן המתאים לנימוקי ההחלטה וכדומה. בחינת תוכן ההחלטה גופא פשוט אינו מצוי בסמכותו.

באופן מפתיע, השופטת וילנר מפספסת את ההבחנה הפשוטה הזו כאשר היא כותבת במפורש:

אף אני מכירה בקושי שנובע מעילת הסבירות, אשר בגרסתה הרחבה עלולה להתבסס על הכרעות ערכיות שטומנות בחובן, מטבע הדברים, מאפיינים סובייקטיביים… מסקנתי אינה מבוססת, אפוא, על עילת הסבירות במובנה הרחב, אלא על עילת הסבירות בלבושה המקורי וה"רזה", אשר מתייחסת להחלטות לא-רציונליות של הרשות, זאת להבדיל מגרסתה הרחבה של עילת הסבירות, אשר עניינה במשקל שניתן לשיקולים הרלוונטיים והאיזון ביניהם"

רחבה או רזה, בכל מקרה לא מדובר בהחלטה "לא רציונלית" מצד הרשות, כי אם החלטה מנומקת ומבוססת, שכרגיל נעלמת מעיני השופטת.

היבט נוסף נוגע להשוואה בין פעולות המדינה באשר הן לבין פעולותיו של גולדרייך כאדם פרטי, אשר השימוש בה יוצר מצג לפיו השיקולים אותם מפעילה ממשלה, בבואה לחתום על הסכם עם מדינה זרה, דומה לשיקולים אותם מפעיל הפרט בחתימתו על עצומה או הסכם. יתכן כי הממשלה, אליבא דווילנר ועמית, סברה כי החרמת יו"ש אינה נוראית כל כך בהקשר ההסכם הנידון, ומשכך חתמה עליו, ומכאן שאינה יכולה לטעון כלפי אחרים התומכים באותו חרם.

והנה העובדה הקטנה ששכחו השופטים – הממשלה היא הרשות המבצעת שאמונה על איזון בין כלל האינטרסים של אזרחי המדינה. כאשר היא חותמת על הסכם בינלאומי או להבדיל מכריזה מלחמה, היא נאלצת לשקול את הנזקים או הרווחים שיגרמו לכלל האזרחים המיוצגים על ידה אל מול התועלת של קבלת ההחלטה או אי-קבלתה. שיקולים אלה בוודאי אינם נחלתו של פרופ' גולדרייך בבואו לחתום על עצומה נגד המדינה לפי צו מצפונו האישי.

עצם ההשוואה המופרכת מלמדת על האופן המעוות בו בית המשפט העליון התרגל לבחון את הממשלה. בית המשפט אינו רוצה או מסוגל להבין את רוחב ומשמעות השיקולים המונחים על כתפי נבחרי ציבור. כל שהוא רואה בפניו היא קבוצה של פרטים, את עצמו כסמכות הבוחנת את "סבירות" החלטותיהם, ופוסלת אותן שוב ושוב גם כאשר התקבלו בסמכות מלאה.

זו תוצאת שנים רבות מידי של מעורבות בית המשפט בהחלטות שאינן מסורות לו, עד לרמה האבסורדית בה נתקלנו אתמול. תיקון המצב יחייב שינוי יסודי וברור בהגדרת סמכויות הניתנות לבית המשפט, וכן מינוי שופטים בעלי הבנה מעמיקה והיסטוריה של התבטאויות וכתיבה בתחום המשפט המנהלי. רק כך נוכל להתחיל ולהשיב מעט היגיון לבית המשפט.

עו"ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: