שתיקת הסלעים הורגת

זה סתם עוד יום רגיל. אתם קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, שותים קפה בחפזון, נכנסים לרכב ויוצאים לעבודה. בדרך מאזינים לכמה שירים או משוטטים בין תחנות רדיו כדי לשמוע קצת אקטואליה – ופתאום בום! סלע גדול מוטח בשמשה הקדמית ממש מול הפנים שלכם. האם תסיימו את היום בחדר מיון? האם תמשיכו כרגיל כשרק הלב מחסיר פעימה ואתם לא מצליחים להתרכז בכלום? גורלכם תלוי בשאלה היכן כיצד יפלו הכדורים ברולטת הטרור.

מדי יום ברחבי יהודה ושומרון ובאזור ירושלים, נהגים יהודים נרגמים בסלעים ואבנים מתוך מארבים מתוכננים היטב. מדובר באלפי מקרים בשנה בהם אנשים שמצאו עצמם קורבנות לטרור האבנים סתם כך בדרכם לעבודה או ממנה. רוב ההתקפות אמנם מסתיימות ללא פגיעות בנפש (מלבד הלם וטראומה נפשית), אך במקרים רבים מדובר גם בפציעות חמורות (למשל רבקה טייטל) ולמרבה הצער לעיתים גם ברצח ממש, כמו של התינוקת אדל ביטון או אשר ויהונתן פלמר הי"ד. זו מציאות שאמורה לזעזע כל אחד, החל מן האדם הפשוט ועד למקבלי ההחלטות, אך בפועל היא עוברת בשקט מתחת לרדאר ולא זוכה להתייחסות או טיפול. גם בתקשורת רוב האירועים כלל לא מוזכרים ובמקרה הטוב ניתקל במבזק סתמי על "אבנים שהושלכו".

בשנה האחרונה התגברה תופעת פיגועי האבנים בצורה משמעותית. למרות שמתקפות הסלעים נערכות לרוב במקומות קבועים וידועים, לפעמים באותה נקודה ממש מדי יום, מערכת הביטחון באופן כללי מתייחסת אליהן בקלות ראש. במקום לעשות כל שביכולתה להגן על אזרחי מדינת ישראל, היא מוכנה לספוג זריקות אבנים מסכנות חיים כל עוד אין רעש תקשורתי ואין נפגעים רציניים. גם העונשים שניתנים לזורקי האבנים על ידי מערכת המשפט מגוחכים עד בלתי קיימים, וכך מועבר המסר לפיו ניסיון רצח יהודים באמצעות סלעים הוא טרור משתלם.

על פי נתונים שחשפנו ב'פורום המשפטי למען ישראל' באמצעות בקשת חופש מידע, גילינו כי בשנת 2019 נעצרו רק עשרות בודדות של מחבלים מיידי אבנים, למרות אלפי ניסיונות פיגוע. מדו"ח שחיבר בשנה שעברה מכון המחקר של הכנסת לבקשת ח"כ אופיר כץ, עולה כי לא רק שמספר כתבי האישום נגד מחבלים זורקי אבנים הוא מזערי, אלא שהוא אף מצטמצם מדי שנה למרות עלייה משמעותית במספר מקרי זריקות האבנים.

כך למשל, בעוד בשנת 2017 הוגשו 786 כתבי אישום נגד מחבלים שזרקו אבנים, בשנת 2021 מדובר על פחות מ-200 כתבי, נתון מזעזע לאור המציאות המאיימת. המשמעות היא ש-95% ממקרי זריקות האבנים המדווחים מסתיימים ללא כתב אישום כלל, ורובם המוחלט בתירוץ שלא הצליחו (או לא ניסו) לאתר חשודים.

נתון מזעזע נוסף נוגע לקלות הענישה. על פי דו"ח הכנסת, רוב מוחלט (כ-90%) של המקרים הספורים שכבר כן מגיעים לבית המשפט נגמרים בענישה של פחות משנה מאסר, וכחצי מהם מסתיימים בעונש קל של עד שישה חודשי מאסר. המשמעות היא שגם כאשר כבר מחליטים לפעול נגד מחבל שזרק אבנים בניסיון לרצוח יהודים, הרי שהוא יחזור חיש מהר לביתו כגיבור מבלי שנשא בשום אחריות ממשית.

קשה להפריז בחומרת המציאות הזו, והנתונים הבעייתיים מדברים בעד עצמם. בכל תחום או מוסד אחר בו היה מתגלה כישלון מערכתי מתמשך כזה האחראים עליו היו משלמים במשרתם, אך במערכת הביטחון של ישראל אין מי שייקח אחריות על אוזלת היד המשוועת.

קל להתעלם ממספרים אך מאחורי כל דיווח וכל ציוץ שנשכח נמצאים נהגים, ילדים ומשפחות ששגרת יומם נהרסת. מעבר לסכנת החיים ולנזק החומרי הכבד לרכב, הנפגעים סוחבים טראומות ונזק נפשי. חלקם חושבים פעמיים אם בכלל לנסוע בכביש ואחרים חוששים לצאת מהבית.

הצבא יודע היטב היכן מתרחשים ניסיונות פיגועי האבנים. לא מדובר בסוד מדינה. גם השב"כ, שידע להפיק דנ"א מאבן כאשר עלה חשד לניסיון יידוי נגד ערבים, יודע בדיוק את המקומות והזמנים בהם יהודים מותקפים כדבר שבשגרה. כדי לעצור את טרור האבנים, הצעד הראשון יהיה להראות למחבלים המיידים שזה לא משתלם. מחבל שמשליך אבנים על רכב חולף בניסיון לרצוח את הנהג, לא צריך לחזור בניחותא לביתו מיד לאחר מכן, ואז לשוב למחרת לתחביב הקבוע. מחבלים כאלה חייבים לשבת בבית הכלא לשנים ארוכות.

לצה"ל יש את כל הכלים כדי לשמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל. למערכת המשפט יש את כל הכלים כדי ליצור הרתעה אמיתית ולשים קץ לטרור האבנים המושתק. לא צריך לחכות לרצח הבא. כל מה שנחוץ הוא רצון לפעול ועכשיו.

עו”ד יותם איל הוא מנכ”ל הפורום המשפטי למען ישראל

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: