פרק מספר: נאיל זועבי מוכיח שיש מנהיגות ערבית אחרת

במציאות פוליטית וחברתית מורכבת ומאתגרת, איש החינוך מתאר בגאווה את פועלו למען דו-קיום אמיתי בישראל

חיים של שליחות. נאיל זועבי | באדיבות המצולם

הספר 'ערבי בשביל ישראל – סיפורו של נאיל זועבי', מאת עמנואל בן סבו ובהוצאת 'עכשיו אפשר', יהיה זמין לרכישה בחנויות הספרים בשבועות הקרובים.

***

כאיש שלום המאמין בפשרות, בוויתורים בשיח הדדי מכבד, ביטא נאיל את מאווייו, את שאיפותיו וכוונותיו לפעול ביתר שאת למען החיבורים בחברה הערבית במדינת ישראל.

נאיל היה בין הראשונים לזהות את מקור הכוח של מרבית הפוליטיקאים הערבים אשר טובת האזרחים הערביים בישראל לא הייתה חשובה להם. פוליטיקאים אשר לא ראו בבעיות האזרח הערבי נושא הראוי להתייחס אליו ולפעול לשינוי בו.

על פי משנתו הסדורה של נאיל, חלק משמעותי מקרב הפוליטיקאים הערבים ראו בבחירתם לכנסת ישראל שליחות לכינון מדינה פלשתינאית. חלקם ראו אותה קמה לצידה של מדינת ישראל וחלקם ייחלו לבנייתה על חורבות מדינת ישראל.

חלקם המשמעותי של הפוליטיקאים סירבו לגנות את מעשה הרצח והטרור כנגד אזרחי ישראל, את ירי הרקטות והטילים לעבר מדינת ישראל. סירבו להיות שליחים של בוחריהם ובחרו להתמקד בסוגיה הפלשתינאית להיות הזרוע הארוכה של הרשות הפלשתינית בכנסת ישראל.

באין טיפול, באין התייחסות אמיתית, אף לא כמס שפתיים, לסוגיות האמיתיות בחברה הערבית בישראל אשר נזנחו על ידי הנציגים שבחרו לשרת את הפלשתינאים, התעצמו הפערים בסוגיות החינוך, התעסוקה, איכות שירותי הבריאות, הפשע מרים ראש ומשתולל ברחובות הערים והכפרים הערביים.

נאיל הביט בעיניים כלות איך חלק מהפוליטיקאים הערבים זנחו את בוחריהם ואת הציבור הערבי בישראל והתבלטו בצעקות סרק במליאת הכנסת, בתחרות יצירת פרובוקציות ביזאריות, באליפות זעם קדוש מעונה. כל אלה לצד מסעות וטיולי ראווה אל שליטים דיקטטורים, שונאי עמם, הטובחים באחיהם, מהקצב דרך התליין ועד לשוחט.

לצד 'אבירי זכויות אדם' אלה, עמדו, מי שמתיימרים לייצג את ההנהגה הערבית בישראל, בתור כדי להצטלם עימם, להחניף להם, להלל את הדיקטטורים, את מחללי הקוראן קדוש.

על מנת להגן על אזרחיה, בני כל הדתות, החליטה מדינת ישראל יחד עם מצרים לקיים סגר על עזה לאחר שהחמאס השתלט על העיר, רצחו את מתנגדיהם וביטלו את כל ההסכמים. העיר שנכבשה על ידי החמאס הייתה לבית היוצר להרג, בית החרושת לייצור פיגועי תופת עם קווי ייצור פעילים להוצאת מתאבדים בעלי חגורות נפץ אשר התפוצצו בערי ישראל. העיר אשר אנשיה נלקחו על ידי החמאס בשבי והיו לבני ערובה ולמגינים אנושיים.

העיר בה בתי הספר ובתי החולים הפכו למוצבים מוסווים, מחסני תחמושת בהם מסתתרים קני שיגורי הטילים לעבר ערי ישראל, עיר הטרור אשר בחרה לבנות מנהרות במקום להאכיל את תושביה הרעבים.

אחד משיאי השפל המוסרי אירע כאשר חבורת תומכי טרור ובהם כארבעים שכירי חרב מארגון טורקי קיצוני ערכו משט מחאה ומטרתו המוצהרת הייתה סיוע הומניטרי. סיוע אשר לא היה נדרש מאחר והמעברים למשלוחי מזון ותרופות היו פתוחים, המטרה המרכזית הייתה לעורר את דעת הקהל העולמי למתרחש בעיר שהטרור שלט בה.

שש ספינות החלו את משט הראווה מטורקיה, משט הפרובוקציה, מדינת ישראל הבהירה כי לא תאפשר כניסתן לנמל בעזה.
מדינת ישראל הציעה להן לפרוק את סחורותיהן ולאפשר לצלב האדום להעבירן לעזה אך אלו סירבו. ספינות חיל הים עם לוחמי השייטת פעלו מול הספינות ואכן חמש ספינות נעצרו באופן מהיר.

ללוחמי השייטת נכונה הפתעה כאשר על ספינת 'מאווי מרמרה' הגדולה מבין הספינות, התפתח קרב עקוב מדם שבסופו נמנו מספר חיילי צה"ל פצועים ותשעה מפגעים הרוגים. העולם היה כמרקחה, הגינויים נשמעו מכל עבר. במדינת ישראל עמדו אלה לצד אלה, האופוזיציה והקואליציה, רק נציגיהם של אזרחי מדינת ישראל המותקפת, נציגיהם של הערבים הישראליים בבית המחוקקים של מדינת ישראל, תקפו בשצף קצף, גינו, הוקיעו, לא חלילה את הפורעים הטורקיים אלא את מדינת ישראל המגנה על אזרחיה ערבים כיהודים.

נאיל חש כי פרשת המרמרה הייתה עבורו קו פרשת המים ומתן גט כריתות להנהגה הערבית הישראלית. ההנהגה העסוקה בעידוד הבדלנות, הניכור, בבוז לסמלי המדינה ומותירה חברה ערבית ישראלית מתבוססת בסחי ובמיאוס, חברה בה הפוליטיקאים הפרובוקטיביים, פוליטיקאי ה'לא לא' כמו שמגדירם נאיל, חייבים להישלח ללא כבוד אל מחסן הגרוטאות של הפוליטיקה הישראלית.

***

אל מול תעשיית הפרובוקציות וההישגים הדלים לציבור הערבי בישראל, החל נאיל להשמיע יותר ויותר את קולו נגד ההנהגה הערבית אשר סבר כי היא מובילה את הציבור הערבי במדינת ישראל לאבדון.

נאיל פרסם עשרות מאמרים בבמות מרכזיות בתקשורת הישראלית, התראיין לתוכניות טלוויזיה. לראשונה היה לפה למאות אלפי ערבים ישראלים מושתקים, שקופים, אשר שעה לאחר ששלשלו את הפתק לקלפי נשכחו וענייניהם לא הוצבו על סדר היום הציבורי.

תהליך ההתנתקות מהרשימות הערביות אשר חלקן הבטיחו ניכור, בדלנות, מילים בוטות ואפס מעש, יצא לדרך. ההבנה כי זה הזמן לשילוב, לחיבור, לא כסיסמאות כי אם כדרך חיים, נפלה על אוזניים קשובות של אלפי צעירות וצעירים ערבים, כמו ילדיו
של נאיל שהיו מהראשונים להתנדב לשירות לאומי אזרחי.

נאיל האמין שלא צריך רק לדרוש ולתבוע מהמדינה אלא גם לתת. השירות הלאומי העניק את תחושת החיבור, הנתינה ללא ציפייה לקבלת תמורה כלשהיא עוררה פוליטיקאים חרדתיים הלוקים בתסמונת רק לא שילוב, רק לא התחברות. נאיל שוב הפך למוקד להכפשות, לאיומים, למשל ולשנינה על ידי הפוליטיקאים שמרכולתם הייתה מילים ריקות ממעש.

***

במשך ארבעה וחצי עשורים סירב נאיל להצהיר על תמיכה במפלגה פוליטית. נאיל ביקש לערוך חיבורים עם כלל החברה הישראלית, ללא הבדלי דעות. כך יכול היה נאיל להתקבל בנפש חפצה, בזרועות פתוחות ובלב שומע בחצרות רבנים, בבית איש שמאל, במפגש עם אנשי ימין, בלשכת דמות מובילה מהמרכז.

בביתו בכפר נין שבעמק אירח רבנים וקציני משטרה, אלופי צה"ל ומחנכים יהודים, אישים פוליטיים מכל הפאזל הישראלי וכן עיתונאים, פרשנים ומעצבי דעה.

נאיל דיבר על דבר אחד, חיבור, שילוב, קיום, לא כסיסמא כי אם כדרך חיים. את משנתו הרעיונית נשא בקיבוצים ובהתנחלויות, בכפרים ובערים, בכל מקום שפתח לו את הדלת. בקרב קבוצות צעירים בתוכנית 'מנדל למנהיגות', במכינות הקדם צבאיות ובמסעות 'חוצה ישראל'.

כשהחליט נאיל להצטרף לפוליטיקה הישראלית, הוא חוזר על ידי כל המפלגות מכל קצווי הבית, פרט למפלגות החרדיות. ההחלטה להצטרף דווקא לממשלת השלטון, 'הליכוד', נבעה בשל שלשה עקרונות שהנחו אותו במבחן הבחירה במפלגה.

העיקרון הראשון, הצטרפות למפלגה החרדה, הדואגת והאוהבת את מדינת ישראל, הרואה במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. העיקרון השני היה, אנשים בעלי חזון הרואים את המרחב היהודי ערבי פועל יד ביד מתוך שיווין, כבוד וצדק.
העיקרון השלישי שהנחה את נאיל היה, מפלגה שההנהגה שלה מורכבת מאנשי חזון ומעש המובילים ליכולת ביצוע והוצאת תכניות מן התיאוריה אל המעשה.

לפני שהחליט להיכנס בעיניים פקוחות לרווחה לפוליטיקה המעשית ביקש נאיל את ברכת הדרך מאביו עבד, איש ציבור פעיל וותיק, ראש מועצת בוסתאן אל מארג'. אביו עבד בירך על ההחלטה של נאיל אך הדגיש בפניו כי עם הצטרפותו למפלגה, משמאל או מימין הרי שבעצם ההכרזה הוא הופך למטרה, ומעתה הוא איש ציבור החשוף לעין כל, ברצותו ושלא ברצותו. אמא פאיזה איחלה לנאיל שלה שישפיע ויצליח בהובלת התהליכים בהם האמין כל חייו.

מצויד בברכת הוריו כינס נאיל את המשפחה ויחד עם יסמין רעייתו שיתף אותם בתוכניותיו, המשפחה חיבקה את נאיל, תרתי משמע, והפור נפל. נאיל ביקש לנתץ את המציאות בה הקול הערבי-ישראלי הושתק על ידי רוב ההנהגה הערבית שעסקה בכל חוץ מבצרכי האוכלוסייה שבחרה בה. נאיל ביקש למלא את החלל שנוצר בהנהגה הערבית.

לתפיסתו, בעשורים האחרונים מילאו את החלל גורמים אנטי ישראלים אשר בחרו במקום לבנות – לצעוק, במקום לדאוג – ליצור פרובוקציות, במקום לחבר – לפלג. הניכור שביקשו ממלאי החלל למלא, הטריד והדאיג את נאיל, הוא לא יכול היה להחריש מול סיסמאות הניכור ממדינת ישראל שהיו לחם חוקן של מפלגות אלה.

צרכי האזרח הערבי בישראל נדחקו לשוליים, בעוד שמבעירי הבערות בהנהגה הערבית הוסיפו שלל סיסמאות נבובות ובעיקר דאגה לאזרחי הרשות הפלשתינית תוך שהם מזניחים את ציבור בוחריהם. "מדינת ישראל היא האימא והאבא שלי," נוהג נאיל לומר, מכאן יוצאת בשורת משנתו הרעיונית.

נאיל מבהיר כי הסיפור המסופר היום על ידי ההנהגה הערבית בישראל לדור ההמשך, אודות ערביי 1948ויחסם למדינת ישראל והנהגתה הוא סיפור מעוות. שיקרי וחסר כל אמת. ההנהגה הערבית בישראל, עד לשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת,
הייתה, לתפיסתו של נאיל, הנהגה אחראית, שקולה, חכמה ומעשית.

המנהיגים, בוגרי מלחמת העצמאות, הבינו כי יש להביט נכוחה למציאות בעיניים ולהבין כי נועדנו לחיות אלה לצד אלה, על חלקת האדמה הזו. ההנהגה דאז פעלה לבניית תשתיות, לבניית מוסדות ציבור, לחיבור חשמל ומים לבתים, דברים הנראים כיום כמעשים מובנים. לדעת נאיל, אם ההנהגה דאז הייתה פועלת כמו ההנהגה הנוכחית לא היו שבילים, כבישים, תשתיות, חשמל, מים ומבני ציבור בכפרים.

כן היו פרובוקציות, זעם קדוש, נאומים חוצבי להבות אש על העם המדוכא וכמובן המילים שהתאהבו בהם: דיכוי, כיבוש, אפרטהייד, גזענות, קיפוח. מהותה של חלק מההנהגה הנוכחית הם פרובוקציות, תוצאותיה דיבורים בעלמא, ההנהגה מספרת לדור הצעיר כי ההנהגה הקודמת הייתה הנהגה כנועה, מתרפסת, ועלובה.

המציאות כאמור אחרת, ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל עד שלהי שנת 1980 הייתה הנהגה שפעלה בתבונה, בכלים מסורתיים, שחיה עם האזרחים, כאבה איתם ופעלה ליישור ההדורים בדרכים מסורתיות. זוהי אותה הנהגה שאצלה לא נספרו גופות של צעירים בכל יום, הנהגה בה הביטחון האישי לא הופקר, הנהגה שעשתה ולא דבררה עצמה לדעת.

נאיל מדגיש את ההבדל בין שתי ההנהגות וסבור כי ההנהגה הקודמת פעלה בהצלחה לשלום בין שני העמים, היהודי והערבי, אחריות שעמדה בכל המבחנים. בעוד חלק מכריע מההנהגה הערבית כיום מרחיב בכל הזדמנות את השסעים, מגביר את הניכור ופועל להנצחת מציאות של מלחמה לאומית קבועה.

נאיל נפרד בצער עמוק מהתלמידים ומחבריו לצוות ההוראה בבית הספר לאחר שחש כי מיצה את שליחותו החינוכית. לאחר שש עשרה שנות הובלה והנהגת בית הספר בשלה השעה לעבור ולהשפיע במישור הארצי, להיות בין מקבלי ההחלטות. 'מה שטוב למדינה שלי, טוב לי' התבטא תמיד, שם את טובת המדינה לפני טובתו האישית, תמיד.

***

הספר 'ערבי בשביל ישראל – סיפורו של נאיל זועבי', מאת עמנואל בן סבו ובהוצאת 'עכשיו אפשר', יהיה זמין לרכישה בחנויות הספרים בשבועות הקרובים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. נאיל זועבי הוא אחד בודד (שמעיז להשמיע קול אחר), וזה כל כך עצוב. יש כמובן עוד ערבים עם דיעה דומה אבל מול ההמונים שונאי ישראל, שבהזיותיהם המוזנות ע"י הח"כים הערבים, הם מחריבים את מדינת ישראל ושורפים את יהודיה, הם די הולכים לאיבוד. צריך את נאיל ותומכיו בכנסת, במקומות שנראים ונשמעים ברבים. נאיל הוא יוצא מהכלל שלא (לצערי), מעיד על הכלל, והכלל הם פשוט האוייב שבפנים.

    1. אמנם הוא לא מעיד על הכלל (או אפילו הרוב) אבל הוא מוכיח שאפשר גם אחרת.
      הוא סיפור הצלחה של עבודה של ממשלות לאורך עשור שלם על מנת לשנות את הלכי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמגזר הערבי-ישראלי בפרט. אותן ממשלות שהביאו את הסכמי אברהם וכמעט את תכנית המאה הם שהפכו את החזון של קול חדש ברחוב הערבי למציאות.
      תידרש עוד עבודה רבה על מנת להביא עוד ערבים וערביות לפתוח את עיניהם ולשנות את חשיבתם ולהגיע למהפך ברחוב הערבי בישראל, אבל אנשים כמו זועבי נותנים אמונה שזה אפשרי.
      רק נקווה שבחירת ראשי הממשלה הנוכחית לחזק דווקא את הקולות המסיתים שבמגזר הערבי ולתת להם כח והישגים לא תעכב את המהפך הזה יותר מדי. כי המחיר עלול להיות מדמם מאוד.

  2. כל הכבוד לנאיל זועבי בן אדם אמיץ צריך לתמוך בו ולעזור לו בהמשך דרכו.

  3. בתור מצביע לבן גביר אני אומר שאין לאף אחד בעייה להקים קואליציה עם ערבים.
    הבעייה היא שמדובר במפלגות שלא משלימות עם ישראל כמדינה יהודית שבתוכה גרים ערבים.
    המפלגות הערביות אינן מפלגות ערביות-ישראליות אלא מפלגות ערביות.
    רעם זו מפלגת האחים המוסלמים וכולם יודעים מה זה אומר.
    אם תקום מפלגה ערבית ותגיד בפה מלא- אנחנו מפלגה ערבית ידראלית ומקבלים את ישדראל בתור מדינה היהודית ורוצים לחיות כאן בתור מיעוט שווה זכויות- אין שום בעיה.
    כל הכבוד לנאיל שאומר זאת בפה מלא

  4. בממשלת הימין הבאה צריך למנות אותו לסגן שר החינוך על מנת שיעשה מהפכה בחינוך הערבי.
    (הייתי מציע שר החינוך אבל אני לא בטוח שמספיק ממצביעי גוש הימין ירגישו בנח עם שר חינוך ערבי ולא משנה מה עמדותיו, זה לא שווה את הסיכון בקלפי).

  5. הערבי המתון הוא השער דרכו נכנס הערבי הנורמטיבי.

    75% מתנגדים למדינה יהודית. 23% מצהירים שישתפו פעולה עם צבא ערבי שיפלוש למדינה.

    יש עוד מטומטם אחד במדינה שלא רואה פה קטסטרופה שמתפתחת מתחת לאף שלנו???