לאן נעלמו המדינאים?

כמעט לכל תקופה בהיסטוריה המערבית היו את המדינאים הבולטים שלה. קשה למשל לדמיין את שלהי המאה ה-18 ללא ראש הממשלה הבריטי ויליאם פיט הבן, או את אמצע המאה ה-20 ללא הנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר.

כאשר מביטים בנוף המדיני הנוכחי, נראה כי ימינו אנו חסרים אנשים מסדר גודל דומה. המילה "מדינאות" אינה קופצת לראש כאשר אנו חושבים כיום על מקומות כמו וושינגטון וירושלים, בריסל ולונדון, פריז, ברלין או הוותיקן. אנו חיים בעולם של ג'סטין טרודו וג'סינדה ארדרן – שמות שלא ממש מתקרבים לענקים כמו ג'ורג' מארשל וקונרד אדנאואר, ולצורך העניין גם לא לרונלד רייגן או מרגרט תאצ'ר.

המשמעות של להיות מדינאי היא התעלות מעל ממלכת הפוליטיקה היום-יומית, אך מבלי לנטוש אותה לגמרי. מדינאי השואף להפעיל השפעה אמיתית אינו יכול להתעלם מן התסיסה המתמדת והמתישה לעיתים של הביצה הפוליטית. אך מדינאות משמעותה גם כי אינך משתלב בהכרח בתוך העדר. משימת האיזון בין הגורמים האלה אינה קלה, וכמעט כל המנהיגים הפוליטיים נכשלים בה.

אפילו כאשר נדמה שפוליטיקאים מסוימים עומדים לפני נסיקה לגבהי המדינאות, לרוב הם נוטים ליפול מן הבמה. נפוליאון הוא דוגמה מובהקת. בשנת 1802 הוא שם קץ למלחמות אותן אסרה צרפת המהפכנית על אירופה. הוא פנה לערוך רפורמה במערכת הכלכלית השבורה של צרפת, הכריז על קודקס חוקים חדש והוביל פיוס בין המדינה לכנסיה. אך בהדרגה הוא איבד כל רסן. הסימן הראשון הופיע בפרשת חטיפתו והוצאתו להורג של הדוכס ד'אנגיין ב-1804. לאחר מכן הגיעו תריסר שנות מלחמה בכל רחבי היבשת, מליסבון ועד מוסקבה, עם מספר קורבנות המוערך בין 3.5 ל-7 מיליון. כן, האיש מקורסיקה עלה מאלמוניות מוחלטת לשליטה במערב. אך עדיין הוא נכשל במבחן המדינאות.

כישלונו של נפוליאון מזכיר לנו היבט נשכח בעולם המדינאות, היבט המודגש בספרו החדש של דניאל מהוני, The Statesman as Thinker". התכונה הזו היא מצפן מוסרי. בכך המחבר מתכוון כי מנהיגים והוגים אשר כללו "מידות מוסריות ואינטלקטואליות" בתפיסתם הפוליטית, היו מסוגלים להבין טוב יותר את העומד על הפרק, ובמיוחד כאשר החירות והתרבות נמצאות בסכנה.

זהו ההפך מסוג המדינאות שהדגימו למשל אוטו פון-ביסמארק או הנרי קיסינג'ר. מהוני אינו אנטי-ריאליסט, אך הוא מתנגד לסוג הריאל-פוליטיק המצמצם רעיונות לכלי נשק, זהירות לציניות ואת החיים לעוצמה. עבור מהוני, מדינאות כוללת את החיפוש אחר מטרות מוסריות באופן המודע לפגמים האנושיים ביותר. זו המראה אותה הוא מציב בפני המנהיגים בימינו, והתמונה המשתקפת ממנה נראית בינונית להפליא.

מחשבה מובילה לפעולה

מילים כמו "חושב", "מהרהר" ו"מבין" מופיעות פעמים רבות לאורך הספר. אלה בהם הוא רואה דוגמאות למדינאים-הוגים – אדמונד ברק, ווינסטון צ'רצ'יל, אלקסיס דה טוקוויל, אברהם לינקולן, ואצלב האבל ושארל דה-גול – השקיעו זמן רב במחשבה כיצד לקדם את הטוב בעולם אפור שהתאפיין לעיתים ברשע של ממש.

כל אדם חושב נתון לשינוי ועיצוב. מסיבה זו, מהוני מאמין כי "למידה ליברלית" היא חיונית עבור מדינאי. בכך הוא לא מתכוון בהכרח להשכלה פורמלית. ברק, טוקוויל ודה-גול היו אנשים משכילים להפליא. אך צ'רצ'יל, למשל, התקשה בבית הספר. לינקולן היה למעשה אוטודידקט, והחינוך לו זכה האבל היה אקלקטי. במקום זאת, הלמידה הליברלית על פי מהוני כוללת השגת ידע משלל תחומים החל מפילוסופיה ועד כלכלה, ושילובו עם לקחים אשר נלמדו מן ההיסטוריה ומן הניסיון. חשיבה כזו, כך הוא גורס, דרושה כדי להבין את שאלות המדוע של ההווה, ואת האפשרויות הפוליטיות שהן יוצרות עבור העתיד.

צורת המחשבה הנכונה אליה מתייחס מהוני נושאת עמה גם משמעות עמוקה יותר. לטענתו, מטרת הלמידה הליברלית היא השגת בהירות מוסרית לגבי המטרות אשר בסכנה, ולגבי האמצעים בהם יש להשתמש כדי להגן עליהן ולקדם אותן. החלק האחרון חשוב במיוחד. אם מדינאות היא בסופו של דבר ביטוי למצוינות אנושית, אל לה להיות מעורבת בשום סוג של רשע, בין אם כמטרה או כאמצעי.

הסוג הזה של תובנה מוסרית הוא קריטי כדי להבין כיצד דמויות כמו ברק הבינו את האתגרים העומדים בפני ארצם כאשר אחרים בני זמנם לא השכילו לעשות זאת. בשל השכלתו ולימודיו, ובמיוחד הערכתו להיסטוריה ולמה שנקרא היום כלכלה, אדמונד ברק הבין טוב מכל אחד אחר את הבעיות הצבאיות והכלכליות של בריטניה בשלהי המאה ה-18. אך הייתה לו גם הבהירות המוסרית שאפשרה לו להבין כיצד לקדם רפורמה אמיתית. אותה צלילות אפשרה לו לתפוס את ההבדלים הניכרים בין תוכנית הרפורמה שלו עצמו לבין סדר היום של האידיאולוגים מעבר לתעלה. במשך זמן מה, ברק היה בודד באבחנתו, בדיוק כפי שצ'רצ'יל עמד לבדו בין הפייסנים מימין ומשמאל בשנות ה-30, וכפי שדה-גול היה בין הצרפתים היחידים שהבינו את המשמעות האמיתית של שביתת נשק מול גרמניה הנאצית.

האם ניתן לטעון ברצינות כי למידה כזו, יחד עם עומק של הבנה מוסרית, מאפיינת את המנהיגים המובילים במערב כיום? ברצינות – מישהו מהם? ראו כיצד פוליטיקאים גרמנים משמאל וימין (גרהרד שרודר ואנגלה מרגל, למשל) קראו לא נכון פוטין וניסו להתחנף אליו במשך שנים. כעת הם מוצאים את עצמם חשופים ו\או מבוישים.

באופן דומה, פוליטיקאים בודדים באמריקה הבינו כי ההסכמה מצד סין לפתוח באופן מוגבל את כלכלתה לא עומדת להפוך את האנשים בבייג'ינג ל"בדיוק כמונו". רק לפני כשלוש שנים, בעיצומו של קמפיין הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, ג'ו ביידן אמר לאמריקנים: "אתם יודעים, חברים, הם [הסינים] לא אנשים רעים". ובכן, "חברים", כל מדינה השואבת את הלגיטימיות לקיומה מאידיאולוגיה בוגדנית וחתרנית כמו המרקסיזם, יחד עם 4,000 שנים של שלטון סמכותני, לא עומדת להפוך לפתע ל"אנשים כמונו", רק בגלל קצת יחסי מסחר. מדינאי אמיתי יודע את זה.

בהירות מוסרית אודות אופי הבעיה אינה מבטיחה בהכרח מסלול מיידי לפתרון. אינני סבור, למשל, שאימוץ מדיניות פרוטקציוניסטית יפתור עבור אמריקה את הדילמה הסינית; יתכן שצעד כזה אף יחמיר את מצב העניינים. הנקודה אותה מבהיר מהוני היא שבהירות מוסרית הינה מהותית להבנת המציאות במלואה: כך למשל, ידיעה שגם מסירת חבל הסודטים אינה עומדת להרגיע את תאבונו של היטלר, או שהטרור היעקוביני בפריז נבע ממניעים אידאולוגיים ולא היה מעוניין כלל בדיפלומטיה נוסח קדם 1789. אמיתות כאלה כנראה לא יערבו לחיכם של הומניסטים סנטימנטליים, אך הן מאירות את המציאות בדרכים ששום גישת ריאלפוליטיק לא תוכל.

מתינות וזהירות

אך גם לאחר שהפנמנו תפיסת מציאות עמוקה כזו, נותרת השאלה: "כיצד אמורים הפוליטיקאים לפעול?". הפעולה היא המקום בו רבים מהמדינאים כושלים. בהקשר הזה, המפתח עבור מהוני הוא איפוק. משמעות המונח הזה, לדבריו, היא הרבה מעבר לדחיית האידיאליזם בסגנון ווילסון. מהוני גם אינו מתכוון לפרגמטיזם, ובוודאי שלא לדרך אמצע כלשהי.

תפיסתו את מושג המתינות מתמקדת בזהירות כמידה טובה. ומתינות אמיתית, לפחות כפי שהובנה בידי אנשי המסורת הקלאסית כמו תומאס אקווינס, אינה כוללת בהכרח חוכמה או ערמומיות מיוחדת.

בהקשר הזה, ניתן לפרש את המתינות כ"חוכמה מעשית". זה כולל הקשה מעקרונות בסייסים (עשה טוב ולא רע; התייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך, וכו') למקרים יחודיים; ידיעת ההבדל בין מידה טובה לרעה (למשל, ההבדל בין אומץ לפזיזות); שליטה ברגשות; הבנה נכונה של התנאים בהם אתה חייב לפעול; השוואה בין חלופות באופן מחושב; פתיחות לאפשרויות חדשות יחד עם דגש על ידע מצטבר מן העבר; וזהירות שאינה הופכת לביישנות.

כאן אנו רואים מדוע זהירות היא מידה נעלה באמת. למרות שאינה מבטיחה תוצאות כלשהן, היא מאפשרת לך לישון בלילה בידיעה שניסית לפעול באופן החכם ביותר האפשרי. על פי השקפתו של מהוני, מדינאים הם אנשי הציבור אשר באופן עקבי בוחרים ופועלים במידה של זהירות. כך ראינו את לינקולן למשל מתקדם לאיטו לעבר ביטול העבדות, את טוקוויל מתאר בסבלנות כיצד למנוע מחירות להתדרדר לניהיליזם, ואת האבל משכנע בעדינות את בני עמו כי הבחירה לחיות חיי אמת היא חיונית להמלטות משקרי הקומוניזם.

אין משמעות הדבר שעלינו להימנע כליל מנטילת סיכונים. ישנן פעמים בהם נטילת סיכון היא דווקא הדבר המתון לעשות. כאשר דה-גול עלה לשידור ברדיו ב-18 ביוני 1940 כדי להסביר לצרפת המובסת מדוע עליה להמשיך להילחם, זאת לא הייתה בחירה פזיזה. בדומה, נאומו של טוקוויל בפני האספה המכוננת ב-1848 בו הוקיע את הסוציאליזם, או התנגדותו הנחרצת לשאיפות הרודניות של נפוליאון השלישי לא היו תעלולים אגואיסטיים. היו אלה פעולות של חוכמה מרחיקת-רואי, חוכמה אשר זכתה לאישור על ידי השתלשלות האירועים לאחר מכן.

צל הטכנוקרטיה

לקיחת סיכונים משמעותה קבלת ההבנה לפיה ההחלטה שלקחת עשויה להתברר כשגויה. כל המדינאים אותם חקר מהוני עשו טעויות. כך למשל, הוא מתאר כיצד דה-גול, באמונתו העמוקה כי המנהיגים הקומוניסטיים של מזרח אירופה בשנות ה-60 ינהגו בסופו של דבר כפטריוטים, נכשל להעריך את עומק המחויבות הבולשביקית באותם אנשים. בדומה, צ'רצ'יל שגה קשות במספר מקרים, כמו בתמיכתו באדוארד השמיני במהלך המשבר בו ויתר לבסוף על כס המלוכה, או בהתעקשותו להישאר בתפקיד ראש הממשלה גם לאחר שלקה בליבו.

אך כפי שמהוני מציין, "גדולה פוליטית אינה כוללת בהכרח גם חסינות מטעויות או שיפוט מושלם". אפילו אנשים בעלי החינוך הליברלי ביותר, הבהירות המוסרית ביותר או חוש הזהירות המלוטש ביותר, ימעדו מפעם לפעם. הדבר החשוב הוא שאינם חוששים לקחת אחריות ולפעול. אולי הדוגמה המובהקת ביותר לחשיבות המתמדת של נקודה זו היא התנהלות מנהיגי המערב במהלך מגפת הקורונה.

מלבד כמה יוצאי דופן בודדים, מרבית הפוליטיקאים הסתמכו באופן מופרז על דעות המומחים בכל הנוגע לקבלת החלטות. בוודאי שלא היה צריך להתעלם לחלוטין מעצתם של אפידמיולוגים. אך מומחים בהגדרתם הם אנשי הטכניקה: תפקידם הוא לספק ידע מיוחד הנוגע לחלקים בבעיה, ולהעביר אותו לאחראים על רווחת כלל האזרחים. אך אפילו בשעת מגפה, זהו תפקידו של הפוליטיקאי לשקול עדיפויות רבות אחרות, צרכים ונתונים, מלבד אלה הקשורים לחששות המומחים. ה'טכנה' צריך לשרת את ה'פרונסיס', ולא ההיפך. העובדה כי מעט מאוד מנהיגים במערב היו מוכנים להזכיר לנו את האמת הפשוטה הזו מלמדת רבות על מחסור בלמידה ליברלית, רצינות מוסרית וזהירות בקרב המעמד הפוליטי בימינו.

הבעיה הניצבת בפנינו היא שמבנה חשיבה והרגלים כאלו נדחקו כמעט לחלוטין בעידן האגליטרי והטכנוקרטי של ימינו. יסודות מידתיים כמו למידה ליברלית, רצינות מוסרית וזהירות דוחים מגמות מזיקות כמו רלטיביזם, פופוליזם וכניעה מרצון למומחים שאופקיהם מוגבלים לתחום הטכני. אך תפיסות השוויון המשויכות לדמוקרטיה אגליטרית, כמו גם צמצום ההיגיון לאמפירי, הותירו את אותם מומחים כסמכות התקפה היחידה. מכאן, התכונות המאפיינות מדינאות נדחקו לשוליים, ומנהיגים פוליטיים נותרו אילמים בפני הדרישה הגוברת "ללכת בעקבות המדע!", ולא משנה עד כמה זמני או דרוש אישור יהיה אותו מדע.

אין כאן כוונה לרמוז כי התשובה היא אליטיזם בלתי-מרוסן, ובוודאי שלא פוליטיקה אנטי-דמוקרטית. האליטות טועות כל העת ואינן חסינות מהעדפת אינטרס עצמי צר על פני רווחת הכלל. הן זקוקות לאיזונים ובלמים לא פחות מדמגוג פופוליסט. גם שלטון מונרכי או אריסטוקרטי בוודאי אינו מבטיח התנהלות מדינית נכונה ורצויה. אך מדינאות אמיתית תמשיך להיות מצרך נדיר במיוחד, כל עוד חברות חופשיות לא יתנערו מן האובססיה לשוויון-בכל-מחיר ומהנטייה לצמצם חוכמה מעשית לתחום הטכני. עד שזה יקרה, אני חושש, בינוניות מתמשכת וגדוּלה נעלמת יהפכו להיות הנורמה.

ד"ר סמואל גרג הוא עמית מחקר במכון האמריקני למחקר כלכלי, ומחברם של 16 ספרים בנושאי היסטוריה, פוליטיקה ותרבות. המאמר התפרסם לראשונה באתר Law & Liberty.