אין ערובה: לישראל אסור להפקיד את ביטחונה בידי זרים

כפי שמוכיחה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, ויתור על נכסים אסטרטגיים בתמורה להבטחות מעורפלות הוא צעד מסוכן

הנשיא ביידן ורה"מ לפיד | צילום: טוויטר יאיר לפיד

לנו אין בעלי ברית נצחיים, או אויבים תמידיים. האינטרסים שלנו הם הנצחיים והתמידיים, וחובתנו היא לשרת את האינטרסים האלה" –
הלורד פלמרסטון בפרלמנט הבריטי, 1 במרץ 1848

מהו, אם כן, [הסכם] שלום מחייב בין אומות ריבוניות כאשר אחד המאפיינים של ריבונות הוא הזכות לשנות את דעתך" –
הנרי קיסינג'ר, ב-'שנותי בבית הלבן'

לאחרונה השתתפתי באירוע בו הנואם המרכזי היה ראש המוסד לשעבר יוסי כהן. הנאום המקיף ומעורר המחשבה התמקד בהשפעת אירועים חיצוניים על ביטחונה האסטרטגי של מדינת ישראל. למרות שהתייחס רק בקיצור למלחמה המתנהלת באוקראינה, דבריו בנושא היו אולי משמעותיים וחודרים יותר מאשר תובנותיו לגבי סוגיות בהן הקדיש את מרבית זמנו – אירן, העולם הערבי, הכוחות הרוסיים בסוריה, וארה"ב.

לאחר סקירה כללית של העוצמה הצבאית המצטברת של מדינות נאט"ו, הוא הצביע על כך, שלמרות הכוח הפוטנציאלי האדיר הזה, "איש לא התייצב להציל ולו פעוט אוקראיני אחד.

עבור אוקראינה, המצב בו היא מוצאת את עצמה בוודאי מתסכל ומקומם ביותר. אחרי הכל, מזכר בודפשט שנחתם ב-1994 אינו זיכרון רחוק כל כך. במסגרת ההסכם התחייבו רוסיה, ארה"ב ובריטניה להימנע משימוש בכוח צבאי נגד אוקראינה, או מהאיום בשימוש בו, ומהפעלת כפיה כלכלית נגדה. כמו כן, הן לקחו על עצמן לכבד את העצמאות והריבונות האוקראינית במסגרת הגבולות אשר שררו אז.

מאז היו הפרות בוטות של המזכר מצד רוסיה – במיוחד הסיפוח הרוסי של חצי-האי קרים ב-2014 – וביתר שאת, הפלישה הרוסית בחודש פברואר השנה.

אין על מי לסמוך

בסקירה חריפה על מצבה של אוקראינה ועל שרשרת האירועים שהובילו אליו, אריאל דוידסון מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, מותחת ביקורת קשה על "הכישלון המהדהד של מזכר בודפשט" ומפרטת את הלקחים הרבים שניתן להפיק מקריסתו. דוידסון כותבת:

דמוקרטיות מערביות הן בלתי אמינות והפכפכות. הסכמים בינלאומיים הכרוכים במסירת נכסים אסטרטגיים תמורת הבטחות מעורפלות בדבר תמיכה עתידית בלתי מוגדרת, אינם שווים את הנייר עליו הם כתובים"

היא ממשיכה ומציינת:

על אף שיש לה יריב היסטורי רב-עוצמה על גבולותיה, אוקראינה הקריבה קורבן ממשי עבור הרעיון המערבי המופרך של התפרקות מנשק גרעיני. אולם, לאחר שהיא שילמה את המחיר, אותן המדינות שדחפו את אוקראינה להסכים לוויתורים, למעשה נטשו אותה"

דוידסון מרחיבה את טווח היחוס של הניתוח:

אוקראינה אינה המדינה היחידה שלגביה ארה"ב ומדינות אירופה התעקשו שתעשה וויתורים רווי-סיכון תמורת הסכם שלום על היניר עם שכן תוקפני ולא-דמוקרטי"

היא משרטטת הקבלות בין האירועים באוקראינה לבין מצבה של ישראל בהתמודדותה מול הערבים הפלסטינים והעולם הערבי הרחב יותר. לדבריה:

זו, אם כן, הייתה תכנית הפעולה של הדמוקרטיות המערביות לגבי גישתן לסכסוך הישראלי-פלסטיני: דחיפת הישראלים לוותר על עומק אסטרטגי טריטוריאלי, בתקווה שמשטרים מונהגים על ידי מחבלים ינהגו בצורה נאותה. בתמורה, ישראל תהנה מגל קצר-מועד של שבחים מערביים והבטחות מעורפלות לסיוע במידה והפלסטינים ינסו לתקוף את ישראל המצומקת או לערער את יציבותה"

דוידסון מזהירה:

הסכמה ישראלית לעסקה מעין זו תתקבל בוודאי, בדומה למזכר בודפשט, בתרועות שמחה ורצון טוב בטווח הקצר. העולם, כביכול, היה נעשה מקום יותר שליו. אולם אין אזכור כמעט לתוצאות ארוכות הטווח עבור מי שהקריב את מדיניות הביטחון שלו על מזבח ההזיות "הדון-קישוטיות" של המערב".

על כן, היא מתריעה:

כיום איש כמעט אינו זוכר את הוויתורים האוקראיניים בשנות ה-90…לפיכך, המלחמה באוקראינה משקפת את כישלון תהליך השלום של המערב – כישלון שאותו רצוי שבת-בריתנו ישראל תזכור, כאשר מעצבי מדיניות החוץ נטולי החרטה בארה"ב ובאירופה בוודאי יבקשו מירושלים לחזור על המשגים של קייב"

אין ערובה

בפרסום בשם "כאשר הסכמים בינלאומיים כשלו כליל", דיוויד מקובסקי, חוקר בכיר במכון וושינגטון, מנתח את האירועים שהביאו למלחמת ששת הימים, שפרצה לאחר שמצרים סגרה את מיצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות במאי 1967. הצעד המצרי היווה מכה חמורה לישראל, שבאותה עת נשענה על יבוא דלק מאיראן דרך מיצרי טיראן.

בהקשר לדיון הזה יש לציין כי ישראל סברה שקיבלה ערובה לחופש השייט במיצרים מצד ארה"ב והקהיליה הבינלאומית ב-1957, אז הסיגה את כוחותיה מחצי-האי סיני. יתרה מזו, ישראל הודיעה שהיא תראה בכל סגירה עתידית של המיצרים כעילה למלחמה. אולם, על אף אזהרה זו, ב-23 מאי 1967, הנשיא המצרי נאצר הורה על סגירת המיצרים לספינות ישראליות.

ישראל שיגרה את שר החוץ אבא אבן בדחיפות לפריז, לונדון וארה"ב, כדי להאיץ בקהילייה הבינלאומית לפעול לפתיחת המיצרים ולמנוע מלחמה. אולם אבן נתקל בתגובות של אפתיות, ציניות וקהות חושים. כך למשל, על אף שנשיא צרפת דה גול,הודה שערובות בדבר חופש השייט במיצרים אכן ניתנו לישראל, הוא ביטל אותן בקיצור נמרץ, באומרו: "זה היה ב-1957; כעת השנה היא 1967".

המאמץ הדיפלומטי הישראלי לשכנע את מדינות המערב ללחוץ על קהיר לפתוח את המיצרים עלה בתוהו. במקביל, החלה מצרים לפרוש כוחות לאורך הגבול הדרומי, מה שלא הותיר לישראל ברירה אלא לצאת למתקפה המקדימה נגד שדות התעופה המצריים, שבישרה את פרוץ מלחמת ששת הימים. בניתוחו את כישלון הערובות הבינלאומיות כותב מקובסקי:

"אל לנו לשכוח את אחד הלקחים ברי קיימא שניתן ללמוד מהאירועים שקדמו ללחימה. כלומר, שהסכמים צריכים לעמוד בזכות עצמם ואינם יכולים להתבסס על ערבויות בינלאומיות מופשטות אודות העתיד

ובנימה קודרת ציין:

"כאשר ההקשר המדיני השתנה… הערבויות התאדו"

דיון זה מבהיר היטב את תוקף אפיונו של הנרי קיסינג'ר על המערכת הבינלאומית האנרכית . כאשר הן חפצות בכך, למדינות ריבוניות יש את הזכות לשנות את דעותיהן, דבר שהופך הסכמים והתחייבויות בינלאומיות באשר הן לברות-חלוף מעצם טבען.

כעשור מאוחר יותר, בהקשר דומה, היה זה מנחם בגין המנוח, שעל פי דיווחים, קבע בשיחה עם שר החוץ האמריקאי דאז, סיירוס ואנס: "בעולם כולו, אין שום ערובה שיכולה לערוב לערובה".

עבור ישראל, המסר הוא בהיר, בוטה וחד-משמעי. עליה לזכור כי במידה והיא תוותר על טריטוריה בעלת ערך אסטרטגי מכריע בהתאם לדרישות ממשלות נוכריות, יתכן מאד שהדבר יביא לכך שיריביה יתפתו ליזום התקפה קטלנית נגדה, כאשר היא פגיעה וחשופה יותר מבעבר, טרם הוויתורים. במקרה כזה, קרוב לוודאי שהיא תזכה לתמיכה מזערית ממדינות אחרות, שיהססו להתייצב לצידה.

או כפי שקבע יוסי כהן בנאומו: "איש לא יבוא…"


ד"ר מרטין שרמן הוא המנהל והמייסד של המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים וחבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. מאמר מעניין ותמציתי המדבר על הצד הפרקטי של ויתורים על נכסים אסטרטגיים.
    יש צד שני וחשוב מאוד לאותו מטבע, והוא הצד העקרוני.
    קרולין גליק בספרה "סיפוח עכשיו" מתארת מצב דומה. בפראפראזה, נניח שארד למטבח ערב אחד ואמצא את השכן שלי מכין לעצמו כוס קפה. אשאל אותו מה הוא עושה שם והוא יענה – אין לי מטבח, ואין לי קפה בבית, אז אני מכין לי קפה כאן. במצב זה אין בכלל ספק שלשכן שלי אין שום זכות לעשות את זה, הוא פולש וגנב. אף אחד (למעט כמה סהרורים מוכרים) לא יעיר על כמה השכן מסכן שאין לו מטבח, ואין לו קפה, ושבעצם אני צריך לתת לו את המטבח שלי והקפה שלי. זה הרי מגוחך.
    הוא המצב באשר ליהודה ושומרון – זה שטח שלנו, על פי כל דין. מה לערבים יש או אין, מה "הנרטיב" שלהם, כמה הם מסכנים ושאר סיפורים – לא רלוונטי. ובהמשך לכתבה – מה הם הנזקים האסטרטגיים שיצמחו מויתור על שטח זה – אמנם מעניין ורלוונטי, אבל זו בכלל לא הנקודה המרכזית. השטח הוא שלנו, ותמיד היה. אנחנו חייבים לעמוד על כך, בלי להתבייש.
    ואם כבר לדבר גם ברמה הפרקטית, הרי שויתור על משהו שהוא שלך, ועוד לטרוריסטים ודיקטטורים, רק מסמן חולשה ומזמן דרישות נוספות, קיצוניות יותר.

    1. העולם התיישר עם הנרטיב ה"פלסטיני" של "עם" שמולדתו נגזלה = אותו השכן שכביכול אין לו מטבח ולא קפה ולכן הוא דורש מישראל לחלוק עימו את המטבח שלה.
      אלא שהעם היהודי כבר וויתר והעניק ל"שכנים" שלו כ-78% מביתו. זהו שטח שנקרע ב-1922 משטח המקורי שהוקצה ב-1920 עבור מדינת היהודים (החלטות וועידת סן רמו שאושרו סופית בחבר הלאומים).
      על השטח הזה הוקמה ממלכת ירדן.
      בהינתן ש-80% מאוכלוסיית ירדן הם "פלסטינים" הרי ש"העם הפלסטיני" כבר זכה למדינה ריבונית משלו כבר ב-1922. אגב, נקייה מיהודים.
      לאחר ההתנתקות מרצועת עזה הוקמה ב- 2006 הלכה למעשה מדינה "פלסטינית" נוספת שנייה במספר. שוב, נקייה מיהודים.
      כעת הדרישה היא להקים מדינה ריבונית ביו"ש כלומר מדינה שלישית במספר לאותו "עם פלסטיני".

      אגב, בנגב מתחת לאף של כולנו צומחת מדינה נוספת לבדואים. ראש עיריית רהט כבר הספיק להצהיר שהוא לא מכיר בישראל כמדינה יהודית מתנגד לשירות בצה"ל ו/או בשירות לאומי והוא דורש "שתי מדינות לשני עמים".

    2. אכן כן, ולכך התייחסתי בסוף דבריי – אם תוותר ללא הצדקה על משהו שהוא שלך, רק ימשיכו לבוא אליך בדרישות.
      בסופו של דבר זה הולך כך: אם המטבח שלי, אז הוא שלי. אף אחד לא יכול לדרוש ממני כלום, ואם אתן – זה מרצוני הטוב. שום הצדקה אינה נדרשת. אם המטבחה שלי, אני יכול גם להעלות אותו באש.
      לעומת זאת, אם המטבח לא שלי – שום הצהרות על כמה אני צריך מטבח (עומק אסטרטגי, צרכי בטחון, מקומות קדושים) – הוא לא רלוונטי. כי זה לא המטבח שלי, אלא של מישהו אחר, שיכול מרצונו הטוב לתת לי, או לא לתת לי, להשתמש בו.
      וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בצורה עקומה ביהודה ושומרון, כמו שעשינו עם ההסכמה לפיצול עבר הירדן המזרחי (לצערי, לא היינו חזקים מספיק אז כדי להתנגד לזה. היום אנחנו מספיק חזקים בהחלט, רק לא מבינים את זה). צריך להפסיק לדבר על ההצדקות המעשיות (או לפחות לתת להן פחות מקום) ולעבור לדבר על העובדה שזה שטח שלנו, תמיד היה, מעוגן היסטורית וחוקית, וכולם יכולים לקפוץ. אין מה לפחד, ובמזרח התיכון במיוחד מכבדים את מי שעומד על שלו.

    3. אוריאל, אני מסכים עם דבריך אך לא עם בריה של הגברת גליק.
      הטיעון הערבי אינו "אני צריך מטבח ולכן מותר לי לקחת את שלך" אלא "זה המטבח שלי".
      במקרה של השכן במטבח הטיעון שלו לא מחזיק מעמד כי ברור לכל שהמטבח שייך לבעל הבית בו הוא נמצא. זאת כי אין הגיון במיקום מטבח של ראובן בתוך הבית של שמעון, מקום בו אין לראובן אפשרות להשתמש במטבח. לכן חובת ההוכחה היא על השכן שמערער על כך.
      אך במקרה של המאבק הישראלי-פלסתינאי זה הופך למלחמת נרטיבים בה אין לך יכולת להוכיח לכאן או לכאן(נסה לשכנע את השמאל ותיוכח לבד) ולכן המאבק המהותי הוא בזבוז זמן.

      אני לא אומר שצריך לוותר על הטיעון המהותי חס וחלילה. אני אומר שהוא מוביל לתיקו ועליו צריך לבנות את הטיעונים הפרקטיים שבמצב הזה מקבלים משמעות.

      אגב, יש עוד טיעון פרקטי שחשוב להעלות: היהודים הצליחו לעשות בפיסת האדמה הזו במשך 70 שנה יותר משהערבים הצליחו לעשות במשך יותר מ-700 שנה ויורת ממה ששכנינו עשו באותו הזמן. הן מבחינת קידום טכנולוגי והן קיום תרבותי(כדוגמת חופש דת). זה לא סותר את העובדה שיש עוד הרבה מה לשפר. לכן זה האינטרס של כל המעורבים שמי שישלטו כאן יהיו היהודים.

    4. לימני –
      מקבל את התיקון הקל שלך, אבל בוא לא נהפוך את המטאפורה לליבת הסיפור.
      ליבת הסיפור היא שיש טיעון מהותי (השטח שלנו, על פי כל דין) וטיעון מעשי (עומק אסטרטגי, מה שאנחנו עשינו בשטח, צרכי בטחון וכו').
      מה שאני אומר הוא, שעם כל הכבוד לטיעונים המעשיים, הם לא מחזיקים מים אם הטיעון המהותי נזנח. רוצה לומר, אם משהו הוא רכוש שלי, אני יכול לעשות בו או לא לעשות בו כל מה שאחפוץ. אם הבית שלי – אני יכול לשרוף אותו ואני לא חייב הסברים לאף אחד. אם הבית של שהכן, גם אם אני אשפץ אותו – זה לא הופך אותו לשלי. עצם העובדה שאנחנו ממשיכים להסביר ולהצדיק ולדבר על הצד המעשי – רק מדגיש שגם אנחנו לא מאמינים שהשטח שלנו. וזה קטלני.
      כעת, הדיון שלי אינו מול השמאל, משום שאני טוען על פני המשכיות שבין אמת ושקר, ואילו השמאל מדבר רק אידאולוגית. אין שום טעם לנסות לשכנע את השמאל מה נכון או לא נכון (למשל, ברמה ההיסטורית) משום שהוא לא מאמין ב-"נכון ולא נכון", אלא רק ב-"צודק, מגיע, מסתדר עם תפיסת העולם, גורם לי להרגיש טוב עם עצמי" וכן הלאה. זה כמו ויכוח עם קיר. השמאל מעולם לא דגל ב-'אמת' בתור מושג בפני עצמו, אלא רק ב-"אמת" ככלי להצדקת המהלכים שלו, אם וכאשר מתאים לו. אסור לשחק את המשחק הזה, כי הם תמיד ינצחו (ע"ע עיוות השפה).
      הדיון שלי הוא מול גורמים אחרים – אלה שלא בטוחים, אולי יושבים על הגדר, אולי חושבים שלצד השני דווקא יש שביב טיעון וכו'. כמו כן, עם בעלי אינטרסים באזור (ארה"ב, אירופה, העולם הערבי, דרום מזרח אסיה – כל מי שרוצה ויכול להיות שותף שלנו במשהו). זה מאוד מאוד חשוב ליחסים בכלל ולעסקים בפרט להראות לצד השני שאתה יציב, ואמין, ואתה יודע על מה אתה מדבר. אם אתה מתחיל להתנדנד – עוברים למישהו אחר. ולכן אני אומר שאנחנו חייבים להגביר, משמעותית, את הדיבור על הטיעון המהותי של בעלותנו על השטח, ולגבות את זה במעשים (למשל, בהחלת ריבונות סוף סוף). אם מאחורי המילים שלנו יעמדו גם מעשים, כולם ירצו להתחבר אלינו (בצורה חיובית). אם נמשיך להתנדנד, נמשיך לסבול.
      ואוסיף שמאחורי התפיסה שלי עומדות ראיות המחזקות אותה – ע"ע הסכמי אברהם, הכרה בגולן, הכרה בירושלים וכו'. לא רק שהעולם לא התהפך בעקבות כך (כפי שהשמאלנים מזהירים, מתוך שקר ברור ואינטרס אידאולוגי), אלא שזה מוביל למהלכים נוספים (התקרבות לסעודיה, למרוקו, עוד הסכמי חיפוש גז וכו').
      דווקא המצב בו היינו עד עכשיו היה מצב של תיקו, בדיוק בגלל שלא יישמנו את מה שאני מדבר עליו. אם נמשיך בדרך החדשה, לא רק שזה לא יוביל לתיקו – זה יוביל לנצחון, חד משמעית (אפילו בשביל הערבים, שלא מפספסים אף הזדמנות לפספס הזדמנות, כמה טרגי).