אסור להשאיר מאחור את הנעדרים בעזה

מאז קרבות לטרון במסגרת מלחמת העצמאות, ישראל וצה"ל טענו לאתוס ייחודי בשדה הקרב: אף חייל לא יישאר מאחור! האתוס שיקף את החוזה הבלתי-כתוב באמצעותו צה"ל מגייס את בני נוער הישראלים, ומבטיח גם להם וגם להוריהם שלא משנה מה – הם ישובו הביתה. אותו אתוס ממש הורחב גם לישראלים בסכנה ברחבי העולם. ב-4 ביולי 1976 טסו חיילי סיירת מטכ"ל אלפי קילומטרים אל לב מדינה עוינת כדי לבצע את מה שנודע כמשימת חילוץ בני הערובה הנועזת אי-פעם.

למרבה הצער, האתוס הנשגב שהיווה שיקול לא-מבוטל בהנעת אלפי חיילים לסכן חייהם מול פני האויב, כבר אינו משקף את רוח המדינה ואת רוח צה"ל. במקום אומץ לב, נחישות ויצירתיות, מנהיגי ישראל שקעו בתרדמת עמוקה בה הם מתעקשים להיכנע לפרדיגמות המרושעות של אויבינו.

לפני כשמונה שנים, חיילי צה"ל אורון שאול והדר גולדין מצאו את מותם בשדה הקרב בעזה. הם נשלחו לשם כדי להגן על מדינת ישראל ולהרוג מחבלים שהפרו את הדין הבינלאומי בכך שירו ללא הבחנה טילים ומרגמות לעבר אוכלוסייה אזרחית. אותם מחבלים ניסו לרצוח יהודים רק בשל היותם יהודים. כאשר עשן הקרב התפוגג, המחבלים שוב הפגינו את טבעם המרושע וחטפו את גופות החיילים כדי להשתמש בהן כקלפי מיקוח, ולאלץ את ישראל לשחרר מחבלים אחרים מהכלא. אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, אזרחים ישראלים עם היסטוריה של מחלות נפש, נכנסו גם הם לעזה ונפלו בשבי בידי מחבלי חמאס.

על מנת להבטיח את חזרתם של הדר, אורון, אברה והישאם, ניהלה ישראל משא ומתן ישיר ועקיף עם פראי האדם המחזיקים אותם בשבי. מתוך הכרה בערך השבויים שבידיהם, המחבלים דורשים מישראל לשלם מחיר מופקע. בהתבסס על ניסיון העבר בהתנהלות בעניין מול ישראל, המחבלים יודעים שכל מה שהם צריכים לעשות הוא להתאזר בסבלנות.

הפלסטינים מונים, אך בעיקר חוגגים, ארבעים מקרים שונים בהם ישראל הסכימה לשחרר בטרם עת מחבלים פלסטינים מהכלא. רבים מהם שבו במהירות לטרור ורצחו עוד ועוד ישראלים. למרות ההשלכות הקשות, לאף אחת מממשלות ישראל לא היה האומץ לשנות את הפרדיגמה.

בשנת 2005 התנתקה ישראל מעזה, עקרה ישובים, גירשה ישראלים והוציאה את כל חיילי צה"ל מהשטח. בעוד רבים משונאי ישראל עדיין טוענים כי עזה נמצאת "תחת כיבוש", לשקר הזה אין רגליים. ל"כיבוש" בכל מצב אחר בעולם יש תנאי מוקדם אחד: מגפיים על הקרקע. ומה לעשות, בעזה אין חיילים ישראלים. בהינתן מציאות זו ובמצב רגיל, ישראל הייתה יכולה למנף כל כניסה לישראל מעזה או כל מעבר דרך ישראל לעזה כאמצעי לגבות מחיר. אם העזתים רוצים לעבוד בישראל, הם היו צריכים קודם כל לדרוש ממנהיגיהם להחזיר את הדר, אורון, אברה והישאם.

אם העזתים רוצים לנהוג במכוניות חדשות שנכנסות לרצועה דרך ישראל, היה ניתן לחייב את המנהיגים שלהם (הנהנים העיקריים מרכבים נוצצים) להחזיר את הדר, אורון, אברה והישאם. ניתן להתנות את הסיוע ההומניטרי לעזה בכך שהמחבלים ימלאו את חובתם ההומניטרית להחזיר את הדר, אורון, אברה והישאם. אבל במקום לגלות נחישות מול פני האויב, מנהיגי ישראל החליטו להזניח את האתוס המיוחד בן עשרות השנים ולהפקיר את הדר, אורון, אברה והישאם.

שונאי ישראל טוענים לעתים קרובות שעזה היא הכלא-הפתוח הגדול ביותר בעולם, שני נתונים סטטיסטיים פשוטים מפריכים את השקרים הללו ומדגימים עד כמה ממשלות ישראל לדורותיהן פשוט הלכו לאיבוד. על פי נתונים שפרסם משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), שהוא ארגון שונא ישראל באופן מובהק, מאז אוגוסט 2021 נרשמו 250,597 יציאות מעזה לישראל. הנכנסים לישראל מעזה כללו 11,016 חולים עזתים בסיוע 8,214 מלווים. במילים אחרות, בשנה האחרונה בלבד, היו לישראל 250,597 הזדמנויות שהוחמצו על מנת לדרוש את החזרתם של הדר, אורון, אברה והישאם.

אבל המצב גרוע יותר עוד יותר. רבים תוהים כיצד מחבלי חמאס בעזה, החיים באותו "כלא פתוח", נוהגים במכוניות חדשות? אז הנה התשובה: במענה לפניית חופש המידע שלי ושל תנועת 'אם תרצו', נמסר לנו ממשרד הביטחון כי בין השנים 2017 – 2021, ישראל, באופן הזוי, אפשרה כניסת 11,499 כלי רכב חדשים לעזה.

לא רק שמנהיגי ישראל איבדו את הדחף להחזיר את חיילינו ואזרחינו במבצעים צבאיים נועזים, אלא שהם גם מסייעים כעת למחבלים ליהנות מחייהם בנוחות וללא חשש. ההתנהלות המבישה הזו חייבת להיפסק. שמונה שנים של מגעים חסרי תועלת וכניעה מתמדת הוכיחו כי השיטות האלה פשוט לא עובדות.

ישראל אינה צריכה להיות עיוורת למצב ההומניטרי הרעוע בעזה, אך בראש ובראשונה עלינו להבטיח כי אזרחינו ייהנו, לכל הפחות, מאותם שיקולים הומניטריים. כדי להכריח את המחבלים להחזיר את הדר, אורון, אברה והישאם הם חייבים להרגיש שהם על הכוונת וניצודים. לפי החוק הבינלאומי, מחבלים הם מטרה לגיטימית. אם היינו מחסלים מחבל אחד או יותר בכל יום, הם היו מקבלים את המסר הנכון. רק כשנהפוך את החזקת הדר, אורון, אברה והישאם לנטל, במקום אמצעים למינוף, נוכל לשנות את הפרדיגמה.

בינתיים, בזמן שמנהיגי ישראל מנסים לאזור אומץ לעמוד באתוס הרם שלנו, הם פשוט יכולים לומר שעד שהמחבלים יחזירו את הדר, אורון, אברה והישאם, לא יהיו יותר כניסות מעזה לישראל והמחבלים לא יקבלו עוד מכוניות חדשות.

סא"ל (במיל׳) עו״ד מוריס הירש הוא ראש המחלקה המשפטית במכון ׳מבט לתקשורת פלסטינית׳. הוא שירת במשך 19 שנים בפרקליטות הצבאית, ובתפקידו האחרון כיהן כפרקליט איו״ש. הטור פורסם במקור באנגלית בעיתון Jerusalem Post