בנפתולי האכיפה הבררנית

בכל ויכוח בו אני וחבריי ל'פרויקט 315' מציגים עובדות לגבי פריכות האישומים בתיקי האלפים והדרכים הבלתי-ראויות בהן נבנו, מציגים בפנינו, גם אלו שמשתכנעים בצדקת טיעונינו, את השאלה המכרעת הבאה:

אם באמת מה שאתם אומרים הוא נכון, מה גרם לעשרות פרקליטים ומאות חוקרים להתמיד בקו החקירה הזה? האם עד כדי כך הם שונאים את נתניהו? והרי חלק מהם הם בכלל אנשי ימין, ובראש המערכת עומדים אנשים שהוא עצמו מינה לתפקיד"

שאלה מצוינת שמחייבת דיון ותשובה. כמובן שמדובר בהערכה וניתוח, לא בהוכחה במובן המשפטי. עם זאת, ישקול כל אחד את הטיעונים לגופם ויחליט האם לא ניתן למצוא בהם מידה רבה של צדק.

טענתי היא שיש להסתכל על גישת רשויות האכיפה בשלושה מעגלים מתכנסים. לגבי המעגלים החיצוניים אני סבור כי רבים יסכימו, בלי קשר לשיוכם הפוליטי. כמובן שככל שנתכנס למעגל הפנימי יצוצו חילוקי הדעות.

המעגל החיצוני

המעגל הראשון כולל את הנטייה הטבעית של כל חוקר וכל פרקליט להצליח. מבחינת החוקר, הצלחה מתבטאת ביכולתו "לשבור" את הנחקר ולהשיג מידע שישמח את הממונים עליו. מבחינת ראש צוות החקירה, הצלחה פירושה להשיג מספיק חומר מנחקריו על מנת לגבש המלצות לכתב אישום. מבחינת הפרקליט המלווה, הצלחה היא היכולת לשכנע את הממונים עליו להגיש כתב אישום. ומבחינת התובע, הצלחה היא אישוש כתב האישום בבית המשפט והשגת הרשעה.

עד לרמה מסוימת, השאיפה להצליח הינה חיובית ותורמת לתוצאות טובות. טבעו של אדם לחפש את ההצלחה. הבעיה מתעוררת כאשר מחיר ההצלחה הופך לגבוה, והוא נגבה מאנשים חפים מפשע.

חשוב להבין שהמאבק כאן אינו סימטרי. המדינה מפקידה בידי רשויות האכיפה סמכויות עצומות, לעיתים אף דרקוניות, כדי להילחם בפשע. המדינה יכולה להאזין בסתר, לשלול את חירות האזרח, לחפש בחפציו הפרטיים ביותר, לפגוע במקורבים לו וכל זאת באופן חוקי ובעזרת משאבים בלתי-מוגבלים. השוטרים והפרקליטים יכולים להוציא עשרות מיליוני שקלים על מיצוי הליכי החקירה והמשפט, כאשר אף לא אגורה אחת יוצאת מכיסם הפרטי.

לעומתה, האזרח מוגבל ביכולת ההתגוננות שלו בצורה קיצונית. האזרח הנחקר והנתבע נאלץ לממן מכיסו עורכי דין יקרים וגם אם ייצא זכאי כשלג, כסף זה לא יוחזר לו לעולם. גם על הזמן האבוד וחיבוטי הנפש איש לא יפצה אדם אשר התברר כנאשם על לא עוול בכפו.

ולכן, עם הכוח הרב הניתן לרשויות האכיפה חייבת לבוא גם האחריות העודפת. הרשויות חייבות להכיר בכך שעליהן לחפש את הצדק והאמת על פני הרשעה בכל מחיר. גם הערעור האוטומטי על זיכוי חייב להישמר למקרים מיוחדים בהם אין כל ספק סביר. במקרים מסוימים הדבר עלול להגיע עד אובססיה של ממש, הדנה אזרחים לשנים ארוכות של עינוי דין וערעורים בשלל ערכאות.

המעגל האמצעי

רובד נוסף המאפיין את גישת רשויות האכיפה, בעיקר בשנים האחרונות, כולל את הנטייה להתמקד בנבחרי ציבור, ברוב המקרים אנשים נורמטיביים, ולהשקיע בחקירתם משאבים רבים שהיו יכולים להיות מנוצלים באופן יעיל הרבה יותר מול חשודים בפלילים אמיתיים.

מה גורם לחוקרים ופרקליטים בכירים לחפש את האשמה אצל נבחרי ציבור? כמובן שגם כאן נשמעים הטיעונים כי השחיתות הציבורית מחייבת אכיפה קפדנית, ובהיעדרה אמון הציבור במערכת יתערער. אלא שלדעתי מאחורי אותם טיעונים עומדים גם שיקולים אישיים של חוקרים ופרקליטים. לא ניתן להתעלם מתחושת הכוח הבלתי מרוסן של פרקליט שאפתן או קצין משטרה החותר לקידום, אשר מתייצב מול חבר כנסת, ראש עיר, שר, או אפילו ראש ממשלה, ורואה אותם יושבים מולו בחשש בחדר החקירות.

הנה ציטוט אמיתי מחקירת נתניהו:

חוקר: יש לאדוני ארנק בכיס?

נתניהו: לא" (שם החוקר שמור במערכת)

ניתן להניח שאותו חוקר חש באותו הרגע שכרון כוח מפתה, יחד עם נטייה כמעט בלתי-נמנעת לפעול כך ברוח המפקד והמערכת.

מעבר לכך, אנשי החוק הרודפים נבחרי ציבור זוכים לתשבחות בתקשורת הרואה בהם "שומרי סף" אמיצים, ומנגד הייתה צולבת אותם במקרה של סגירת תיק. בניגוד לחקירה שגרתית ואפורה של חשודים בפלילים, על פוליטיקאי נחקר מוטלות גם שלל מגבלות בתגובתו לעצם החקירה, ואם יעז להתלונן על פגמים או כשלים שנפלו בה – לא זו בלבד שיואשם בשיבוש, אלא שכל אבירי המוסר יתנפלו עליו כאויב שלטון החוק.

בהרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה בשנת 2019, אמר ניצב בדימוס מני יצחקי, ראש אח"מ לשעבר, כך: "להבנתי במדינת ישראל יש איי שחיתות ציבורית, שחדרה למוסדות נותני השירות השלטוניים, היא שכיחה ברמות המקומיות … היא מטופלת אצלנו בשיטת "הקידוח העמוק"… יכולות פורנזיות, סיגינטיות, גיוס עדי מדינה…".

בהמשך מתאר יצחקי כיצד המאמץ המשטרתי המרכזי המבוסס בין היתר על תחקיר עיתונאי ומבוסס בעיקר על כלים טכנולוגיים, מאפשר לבצע פעולות מודיעיניות סמויות, במטרה לקבל אישור שיפוטי להפעלת כלי תקיפה אגרסיביים עוד יותר. הנטייה המערכתית להסטת הדגש מפושעים אמיתיים לעבר נבחרי ציבור ברורה היטב לכל מי ששומע דברים אלה.

המעגל הפנימי

הרובד השלישי הוא מעגל האכיפה הבררנית. כל מי שעוקב אחר הפרשיות השונות לא יכול שלא לחוש כיצד נושאים מסוימים, לעיתים זוטי דברים, מנופחים לידי חקירה מתוקשרת היטב, בעוד פרשיות אחרות, בהן כלולים חשדות לא פחותים, אינן נחקרות ולרוב נשכחות כליל. במרבית המקרים ניתן למרבה הצער להצביע על מתאם בין זהות הנחקרים לבין השתייכותם הפוליטית. או במילים אחרות וקצת פחות נחמדות: לשמאל מותר, לימין אסור.

דוגמאות למכביר קיימות גם בתיקי האלפים. בתיק 1000 למשל, בפרשת החוק לפטור לתושבים חוזרים, הרקע העובדתי נראה כמחשיד הרבה יותר לגבי יאיר לפיד מאשר בנימין נתניהו. בתיק 2000, כמעט ברור מאליו כי חברי כנסת אחרים שקידמו חוק 'ישראל היום' היה קרובים יותר במעשיהם ובשיחותיהם לאשמת השוחד. ובתיק 4000, אם אכן מדובר בשוחד, מעלליו של העד אילן ישועה בכל הנוגע לתמורה שקיבל לכאורה במכירת אתר יד2, היו מחייבים לפחות בחינה מעמיקה של החשדות.

אז מדוע קיימת הטיה זו? לטעמי יש כמה סיבות אפשריות. האחת היא כאמור שיטת התגמול והעונש שמקבלים החוקרים מהתקשורת שברובה הגדול נוטה לשמאל. הסיבה השנייה נובעת מההבדל המובנה בין גישת הימין והשמאל למאבק הסמכויות בין נבחרי ציבור ופקידים בלתי-נבחרים.

זו אינה תופעה ייחודית לישראל. בעוד הימין נוטה מטבעו להקטנת החתימה הממשלתית ועידוד המגזר הפרטי, השמאל מאמין בהרחבת סמכויות המדינה ככל האפשר.  בעוד הימין מצהיר בגלוי על הצורך במתן יותר סמכויות  לנבחרי הציבור, השמאל, לעיתים רבות, מרכין ראשו בהכנעה מול הפקידים הממונים. דבר זה תורם, להערכתי, להטייה המתוארת למעלה.

הנה כי כן, כל שלושת המעגלים שתיארתי מתכנסים להם עד כדי הצבת מטרה ברורה על גבם של נבחרי הימין, ובמרכזה מי שנחשב למנהיגם.