אנשי שמאל כמו גלאון וגנץ לא הפיקו את הלקח הנכון מהשנה האחרונה, וממשיכים להתחפר ללא מוצא במחילת 'רק לא ביבי'
זהבה גלאון זכתה אמש בבחירות המקדימות במפלגת מרצ ושבה להנהיג את המפלגה, לאחר קמפיין בחירות מלא בהשלכת בוץ הדדית ומביכה. אך מי שהקשיב לנאום הניצחון שלה לא מצא שם יותר מדי רמזים לגבי תוכניות מדיניות, משנה אידיאולוגית או רעיונות לחקיקה למשל.
אחרי סבב הסיסמאות הרגיל על "הכיבוש", האקלים ו"צדק חברתי", גלאון התפנתה לסמן את המטרה העיקרית בבחירות הקרובות לכנסת. "אנחנו ננצח את הביביסטים והכהניסטים", הבטיחה והוסיפה: "כשמרצ תהיה חזקה בכנסת ביבי-בן-גביר יישארו בחוץ".
מי שמהר לברך אותה על הניצחון היה יו"ר 'המחנה הממלכתי' ושר הביטחון בני גנץ, שצייץ בחשבון הטוויטר: "המשימה הראשונה שעומדת בפנינו היא למנוע מנתניהו 61", במטרה "להרכיב ממשלה רחבה" (ללא המפלגה הגדולה בכנסת), "ממלכתית" (שמחרימה כחצי מהעם) ו"יציבה" (נשענת על טיבי ועודה) "שתעבוד למען כלל אזרחי ישראל". גנץ לא פירט מה תכלול אותה עבודה או איזה מדיניות או מתכוון ליישם, מלבד 'רק לא ביבי' כמובן.
גלאון: ביום הבחירות השמאלנים ינהרו לקלפיות וישאירו את הבן גבירים והסמוטריצים והביביסטים בחוץ pic.twitter.com/g5c6NEJz18
— חזקי ברוך (@HezkeiB) August 23, 2022
אלה הן רק שתיים מן הדוגמאות העדכניות אך הן מייצגות באופן די מדויק את התנהלות חלקים רבים השמאל הישראלי בשנים האחרונות. מחנה שלם, קטן אך קולני, שריכז את מיטב מאמציו באיש אחד שמנהיג את המחנה היריב, הגדול והשקט, ועשה זאת על חשבון כל מחשבה בונה, דיון מפרה או ניסיון לבירור פנימה.
בשלב מסוים, אחרי שנים ארוכות של קמפיין ארסי ואלים לעתים, אותו מיעוט הצליח לתפוס את השלטון תוך ניצול נסיבות פוליטיות נקודתיות ואנשי "ימין" שהפרו את כל הבטחותיהם לבוחר. לאחר שהגיע לשלטון בדרכים עקלקלות, התגלה ביתר שאת הריק הרעיוני שנגרם משנים של 'רק לא ביבי'. ממשלת השמאל של לפיד-בנט השמיעה הרבה סיסמאות יפות, אך בפועל בעיקר התקשתה לתפקד ללא אמון הציבור, הפגינה רשלנות מדינית וכלכלית ולבסוף קרסה לתוך עצמה.
במקום לנצל את הזדמנות הפז להפגין עשיה ולנסות לשפר את חיינו כאן, רבים מן השרים בשמאל בחרו רק להמשיך ולהתחפר באותה מגמה ישנה של תקיפת הימין בכל מצב. בכך הם גם כשלו בתפקידם ופגעו בסיכויי הצלחת ממשלת "השינוי", גם הותירו כל העת את יו"ר האופוזיציה כגורם רלוונטי בשיח, וגם המשיכו להתבוסס במי אפסיים רעיוניים. אחרים בחרו להקצין עוד יותר, לבזות את סמלי המדינה או להשתתף בטקסי זיכרון "אלטרנטיביים" ולחלק ג'ובים למקורבים בשיטות מפוקפקות. כאשר המשך השלטון היה בסכנה, הסכינים נשלפו פנימה אך גם זה מן הסתם לא עזר להצילו.
לפחות מבחינת חברי מפלגות מרצ והעבודה, נראה כי ההתנהלות הזו לא הייתה משביעת רצון, כאשר רוב השרים החל מהורוביץ ועד לנחמן שי ועמר בר לב מצאו את עצמם בתחתית הרשימות לכנסת הבאה. בכירים אחרים כמו זנדברג ופריג' מיצו לעת עתה את החיים הפוליטיים, והרשימות החדשות מציגות לא מעט פרצופים חדשים.
אלא שבראש הרשימות נותרו עדיין אותם שמות ישנים-חדשים. גלאון אמנם נישאה שוב להנהגה על גל קמפיין פופוליסטי ומול מתמודד מוזר, אבל נראה כי לא הפיקה את הלקחים הנכונים מהשנה האחרונה. גם בשמאל, למרות שבמשך שנים מנהיגיו בחרו להתעסק בעיקר בימין, רוצים לדבר על רעיונות, על מדיניות ועל ביצוע. יתכן שחלקם גם רוצים לראות ממשלה יציבה באמת, רק שהמדיניות העיוורת בה נאחזים גנץ וגלאון למשל תביא אותם בדיוק למקום ההפוך: עוד חרמות, עוד כאוס פוליטי ועוד הקצנה.
הצהרות כמו "נעיף את ביבי" ו"נבעט בבן גביר" אולי נחמדות בשביל עוד כותרת או שלט בהפגנה, אך נראה כי מבחינה אלקטורלית הן קרובות מאוד למיצוי. כדי לשוב ולצמוח ואולי להגיע לקהלים חדשים, הגיע הזמן לשמוע גם ממרצ קצת גיוון במנטרות השחוקות. כל עוד פוליטיקאים כמו גלאון לא יפנימו זאת, אם הם בכלל מסוגלים, רוב הסיכויים כי נמשיך לחזות בתהליך המוכר בו ככל שהמפלגה מצטמקת כך היא הולכת ומקצינה, עד להעלמות מהשטח.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
רק הצבעה ביום הבחיירות תעיף את הממשלה הזו. אחרת אפשר לדבר כמה שרוצים והם שמים קצוץ עלינו.
לכן ביום הבחירות כולם אבל ממש כולם ללכת להצביע
תנוח דעתו של הכותב. דאגתו לגורל האלקטורלי של מחנה השמאל -בו "רוצים לדבר על רעיונות, על מדיניות ועל ביצוע.. רוצים לראות ממשלה יציבה באמת…" והוא מזהיר אותם ש"המדיניות העיוורת בה נאחזים גנץ וגלאון למשל תביא אותם בדיוק למקום ההפוך: עוד חרמות, עוד כאוס פוליטי ועוד הקצנה…" חסרת כל בסיס.
תומכי מחנה זה שקבלו את מבוקשם בעזרת נפתלי בנט: מחבלים מרכיבים את הקואליציה וקובעים מדיניות למדינה היהודית לא יטרחו בבחירות הבאות להצביע עבור מחבלים by proxy.
" … לפחות מבחינת חברי מפלגות מרצ והעבודה, נראה כי ההתנהלות הזו לא הייתה משביעת רצון, כאשר רוב השרים החל מהורוביץ ועד לנחמן שי ועמר בר לב מצאו את עצמם בתחתית הרשימות לכנסת הבאה".
הייתי רוצה להציע הסבר חלופי:
רוב השרים מצאו את עצמם בחוץ, כיוון שעם תוצאות פועלם – אף נרקיסיסט סמולני, לא יכל לחשוב שהוא במרכז העולם ורק בגללו השמש זורחת.
כאשר כל נוכל סמולני בטוח שהוא אל הסאלאם אבל בפועל, רצחנותו (החוק לא מבדיל בין המרצח הערבי, לבין המסייע/תומך/משדל לרצח הסמולני) עבור פרסים מאוסלו, מובילה לדיסוננס קוגניטיבי.
זו הסיבה, מדוע זהבה גלאון אינה מציעה שום תוכנית סדורה (מעבר למה שאציג עוד שניה). זה לא תפקידה, עבור הבוחר הסמולני. תפקידה לספר לו שהוא במרכז היקום ורק בזכותו כדה"א קיים. זו הסיבה, מדוע "תוכניותיה" מסתכמות באלימות מילולית – לא "מדוע מה שאני מתכננת לעשות יביא להישגים" אלא "לבעוט במי שאומר שהסאלאם שלי זה רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו".
לפיכך, הסמול איננו מחנה שמחפש משמעות אלא נרקיסיסט שצריך להבריא או שמחלתו, תדרדר שוב לרצח ישראלים, עבור כסף אירופאי ופרסים מאירופה.
זו הסיבה, מדוע שיח הגיוני לא עובד עם נוכלי הסמול – נרקיסיסט אינו אדם הגיוני והיגיון אינו רלוונטי עבורו. כל נרקיסיסט בעולם, בטוח שהוא אל הטוב ורק בזכותו, כדה"א קיים. כך בדיוק מבחינים בסמולני נרקיסיסט – הבטחון העצמי המופרז הנמצא בהיפוך גמור לאדם רציונאלי, השואל שאלות ומתבסס על לוגיקה ע"מ להכריע. כאשר מסתכלים מזווית זו על מחנה הסמול, מבינים הרבה יותר טוב, את הנעשה בו.
רוצים להוכיח שאני טועה? בקלות! אנא נקבו בתהליך מסודר, שהסמול הממסדי עבר (לדוגמא, מפלגת מרץ ו/או מצביעיה ו/או פוליטרוקיה בפמפלט של שוקן) והוביל להבנה שייבוא לארץ של כנופיית מרצחים שכוחת אל מתוניס – אינה אלא רצח ישראלים שביצעו, עבור פרסים מאוסלו. בהצלחה לכל נרקיסיסט מנסה 🙂
אתה מכוון גבוה מדי.
אפילו שלא יודו בטעותם. רק שיודו בזכות לחשוב אחרת ולהאמין בסולם ערכים שונה משלהם.
אבל זה תמיד כך: האפשרות לגור ביו״ש, לעלות להר הבית, לנסות לשנות נטיות מיניות המונעות יצירת ילדים(סוג של בעיית פוריות), לזכות להגינות, לחתור לנצחון, לשמור כשרות, אפילו לכתוב בעזרת ה׳, לא לשריין נשים או קבוצות אחרות, חופש הביטוי, להפריד בכותל רחבות בין אורתודוקסים לרפורמים, הפרטת חלק ממערכת הרווחה, שוק חופשי, קפיטליזם…
בכל נושא שהימין והשמאל מתווכחים הימין אומר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ואילו לשמאל חשוב לאכוף את עצמו על כולם.
אמת שיש בשמאל ובימין המתון רבים ש״רוצים לדבר על רעיונות, על מדיניות ועל ביצוע.״ ו״גם רוצים לראות ממשלה יציבה״ אבל כפי שאמרה גלאון הלא-רק-ביבי הפך לאידיאולוגיה מבחינתם והממשלה האחרונה הוכיחה מה סדר העדיפויות שלהם.
בשורה התחתונה רוב העם העדיף(ולו רק בתמיכה בשתיקה על זה כפי שמראים סקרים נוכחיים) לתת למפלגת החמאס עמדת סחיטה מול הקואליציה מאשר לתת לבן-גביר להיות ח״כ זוטר שמופעלת עליו משמעת קואליציונית.
רוב העם העדיף לשחד את ח״כ זועבי כדי למנוע את פירוק הקואליציה מאשר לנסות לקנות את חזרתה של סילמן דבר שהיה יכול להיות זול יותר.
ויש עוד דוגמאות רבות.