אליקים העצני ושורת המתנדבים: חלוצי החברה האזרחית

בשנים שבין תום מלחמת העצמאות ב-1949 ועד לפרוץ מבצע קדש ב-1956, מערכת היחסים בין המדינה והחברה בישראל התמקדה בעיקר בחיזוק מוסדות המדינה ובמרכזיותם בכל הקשור לעניינים ארגוניים. אך ליחסים אלו היה פן נוסף וחשוב שנגע בדמותה ובערכיה הבסיסיים של החברה הישראלית החדשה שלבשה צורה באתה תקופה.

המעבר מקהילה יישובית אשר פעלה לרוב במסגרת התנדבותית, למדינה ריבונית בעלת כוח לאכוף את סמכותה, הוגשם בחלקו הגדול בעזרת אחד המרכיבים המרכזיים של התנועה הציונית – היכולת לרכז מאמץ חלוצי בקרב חלקים נרחבים של העם. וכך, בתוך המאבק לביסוס הריבונות של המדינה הצעירה, בניית החברה לאחר מלחמת העצמאות וקליטת העלייה ההמונית, ניסו הממשלות ליצוק תכנים חדשים לרעיון הציוני החלוצי.

גישה זו, אותה הגדיר החוקר הנרי ניר כ"חלוציות ממלכתית", ביקשה לשלב את הרצון להתגייסות למען מאמץ לאומי אשר היה קיים בקרב חלקים בחברה ביחד עם הכוונה וארגון מצד מוסדות המדינה, זאת על רקע חששות המנהיגות מדעיכת הרוח החלוצית לאחר הקמת המדינה.

הניסיונות הממסדיים לארגן תנועה התנדבותית ציבורית בעזרת מנגנונים פוליטיים בלטו מאוד בשנים הראשונות לקום המדינה במספר מסגרות שונות, כמו תנועות נוער אשר סייעו ליישובי עולים חדשים, או השירות החלוצי לישראל (שח"ל) אשר פעל בתחומי חינוך והתיישבות. הניסיון הציבורי הרחב ביותר לגיוס החברה למען מאמץ התנדבותי חלוצי באותה תקופה התרחש בשנה שקדמה לפרוץ מבצע קדש במיזמי ההתרמה וההתנדבות של 'קרן המגן' ו'ביצור הספר'.

בין כל אלה בלטה גישה נוספת וחדשה, אשר היוותה למעשה שלב חדש ביוזמה אזרחית, כזו שברובה נשענת על פעולה אישית וללא מטרות רווח במקום על סיוע ממסדי. מבחינה זו ניתן לציין את ארגון 'שורת המתנדבים' שהוקם בראשית שנות ה-50, כאחד מראשוני התחום שהיום מוגדר באופן כללי כ"מגזר השלישי" או כעמותה "לתועלת הציבור".

כחלק מהיותה ארגון פורץ דרך ובעל מטרות מוגדרות (אם כי משתנות), 'שורת המתנדבים' וחבריה ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם השלטונות, כזו שהחלה בשיתוף פעולה והסתיימה בעימות חזיתי. פרופ' פולה קבלו מאוניברסיטת בן-גוריון חקרה לעומק את שורשי הארגון ופעולתו בספרה 'שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים'.

ראשית הארגון, כפי שמתארת קבלו, הייתה בהתארגנות של סטודנטים באוניברסיטה העברית בשנת 1951, על רקע משבר כלכלי חריף ובעיות חברתיות רבות שפקדו את ישראל הצעירה. אליקים העצני, סטודנט צעיר למשפטים, סיפר כיצד הרצאה של הסופר ס' יזהר עודדה אותו ועוד כמה מחבריו לספסל הלימודים כמו חנן רפפורט, לגלות מעורבות רבה יותר בחיים הציבוריים. אליהם הצטרפו בהמשך מספר אנשי רוח ומדע בולטים כמו ישעיהו ליבוביץ ושלמה סימונסון.

בתחילה פעלה ההתארגנות במסגרת מפא"י אך במהרה עבר לחסות הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה ובהמשך לפעילות עצמאית. על פי קבלו, 'שורת המתנדבים' תפקדה למעשה כארגון אזרחים ש"צמח מלמטה", ולמרות שהפקיד על אי-שיוך מפלגתי, היה מקושר למוסדות המדינה והיה תלוי בהן לתפקודו, עד לנקודת השבר.

בשנותיו הראשונות התמקד הארגון בעיקר בפעולות של התנדבות חברתית "ברוח ציונית" בירושלים וביישובי הסביבה, אשר כללו בין היתר הוראת עברית במעברות, פעולות תרבות וניסיון לסייע לתושבים בהתנהלות מול הרשויות. בהמשך התרחבה הפעילות לביקורת על חלק מאופני התנהלות השלטון, בעיקר בכל הקשור לבירוקרטיה וכלכלה ריכוזית ומפתחות חלוקה מפלגתית במינויים או הטבות, לצד מאמץ נרחב להבאת הכשלים לידיעת הציבור יחד עם תביעה לתיקונם.

על פי קבלו, הייתה בכך קריאת תיגר על מרכזי הכוח במדינה, אשר חרגה הן מן התפיסה המקובלת לפיה המפלגה היא המתווכת הבלעדית בין האזרח לשלטון, הן מן המסורת המקובלת של פעילות פוליטית ושל היחס בין האזרח לשלטון ובין זכויותיו לחובותיו.

במסמכי היסוד של הארגון נעשה ניסיון להציב חלופה לתפיסה היישובית בעיקרה במסגרתה האזרח התרגל "לתבוע" מן השלטון הזר ולהטיל עליו אחריות לכל פגם, ולהציע הרגל חדש – קבלת אחריות אישית של האזרח: "לקום ולעזור לעצמנו…להקים שורת מתנדבים שתהווה אותו עורף אנושי איתן שבלעדיו המושג מדינה אינו אלא קליפה ריקה". בין העקרונות המרכזיים אותם מנו המייסדים היו התנדבות והשתתפות הפרט בבעיות המדינה, הזכות לביקורת ועל-מפלגתיות.

פעולות 'שורת המתנדבים' התבססו על סיוע מגורמים ציבוריים ופרטיים כאחד, הקצאות מתקציב הסוכנות ומשרדי ממשלה וגיוס משאבים מארגונים שונים, ותרומות חברים ותומכים. עד שנת 1955 נפתחו סניפים נוספים בתל-אביב ובחיפה, ושורות הארגון התרחבו לכמה מאות פעילים ומתנדבים. רובם פעלו בשנים הראשונות בתחום החינוך והתרבות והסיוע הסוציאלי במעברות.

יוזמה מעניינת נוספת אותה מתארת קבלו הייתה הקמת "חוליות ייעול" במקומות עבודה שונים, במטרה להקפיד על ניהול נכון של משאבים ונורמות ציבוריות. החוליות ניסחו הצעות לשיפור שיטות העבודה והתריעו מפני מקרים של רשלנות, זלזול או שחיתות. בין היתר פעלה חוליה כזו בפיקוח על עובדי שירותי השידור, שם עלו פגמים שונים בהתנהלות שגרמו לבזבוז משאבים ופגיעה בעבודה.

על פי קבלו, במסגרת פעילות זו ביקשו חברי 'השורה' לעורר מודעות נרחבת לבעיות של יושר ציבורי, ולחנך את האזרח לערנות ומעורבות. כפי שהוסבר במכתב למערכות העיתונים שנמצא בארכיון אליקים העצני:

עד אשר לא יחונך האיש הקטן… לקום לבער את עוכרי ישראל, אין לגופים הציבוריים למיניהם (משטרה וכיו"ב) כל סיכוי להצליח בתפקידם. ומה אנו כי נלין עליהם?"

ככל שנחשפו אנשי 'השורה' למקרים של שחיתות וביקשו להביאם לידיעת הציבור, התגלתה גם מחלוקת פנימית בהנהגת הארגון. חלק מן החברים ביקשו לפעול לקידום טוהר מידות, מנהל תקין וניקיון כפיים ציבורי, ואילו חלק אחר ראה בכל אלה רק תסמין לבעיה מהותית הרבה יותר הנובעת מטיב המשטר נגדו יש להיאבק. בין תומכי הגישה השנייה הרואה במשטר המנוון את עיקר הבעיה היו סימונסון וליבוביץ, ואילו העצני, על פי קבלו, נתפס בעיני חבריו, לפחות בשנות הארגון הראשונות, כי שמדגיש את הצורך בגישור ותיקון הכשלים, בשיתוף עם מוסדות המדינה, ולא במאבק בממסד או בעד שינוי פוליטי. בישיבה בשלהי 1954 הגדיר את אופי הארגון:

זו לא מפלגה, זו לא אלטרנטיבה פוטנציאלית לשלטון ואנו מחנכים את חבר 'השורה': 'אתה אינך כלכלן יותר טוב מאשכול, אינך מדינאי יותר טוב משרת, אינך טוב מהרמטכ"ל דיין'. אין אנו בונים את עצמנו כאלטרנטיבה, כאילו אנו היינו עושים יותר טוב… אנו דומים יותר לחובבים שלקחו לעצמם שטחד אחד לעסוק בו ולא כאלטרנטיבה. אנו טוענים שבמדינה דמוקרטית יש מקום לאגודה אזרחית שתשפיע על המוסדות הלגיטמיים, אחרת אין דמוקרטיה… בבוא הזמן, כשנהיה מיותרים, ניעלם"

מחלוקת זו הובילה לפיצול ופרשית חלק מן החברים שדרשו להיאבק במשטר והתחזקות קבוצת העצני שהתמקדה בתופעות השחיתות, אך עם המשך פעילות הארגון בשנים הבאות, ומתוך המאבק הציבורי בשחיתות, התחזקה גם גישת המאבק בממסד וקריאת תיגר ישירה על מוקדי הכוח המפלגתיים.

ככל שהלך ונצבר בידי אנשי 'השורה' מידע על חשדות לשחיתות או הפרות שונות, העצני ואחרים גיבשו על פי קבלו "השקפת עולם ביקורתית וכוללת" בכל הנוגע לשימור כוחן של מפלגות בתחומים שהיו אמורים להיות באחריות המדינה. מנקודה זו והלאה חצתה הפעילות את שאלות "האזרחות הטובה" ועברה למאבק של ממש בממסד החזק, אשר מצדו נאבק לבסוף בחזרה.

שיטת הפעולה העיקרית של 'השורה' הייתה בהפקה והפצה של חוברות אשר הכילו מידע על פרשות שחיתות ועל מקרים של מדיניות אפליה על רקע פוליטי. חוברות אלה זכו להד גדול בתקשורת וחלק מן המקרים המופיעים בהן הגיעו גם לבירור ברשויות האכיפה השונות. בין היתר יצאה 'השורה' נגד התופעה בה חשודים בשחיתות מצליחים לחמוק מענישה פלילית באמצעות הליכי שיפוט פנימיים במוסדות שונים, דבר אשר לטענתם החליש את מערכת החוק ופגע ביציבות החברתית. על פי קבלו, בכך השלים הארגון את המעבר מפעילות לחינוך אזרחי באמצעות תרומה לחברה, לקריאת תיגר על אופן התנהלות המשטר.

בדצמבר 1955 ראתה אור החוברת השנייה מבית 'שורת המתנדבים', תחת הכותרת 'סכנה אורבת מבפנים'. בין היתר נטען בפרסום כי המשטר הכלכלי בישראל פועל "על יסוד הפליה ומשוא פנים" ומתיר לחלק מבכיריו לקיים "אורח חיים ראוותני ופזרני" על חשבון המדינה. על פי קבלו, הכוח המניע מאחורי תזה זו היה אליקים העצני, שכעת נקט בקו נוקשה של ניסיון להתמודד ישירות עם פגמי המשטר, אשר מהם נגזרות התופעות שנחשפו בתחום השחיתות והנורמות הציבוריות.

בד בבד, קבלו מתארת כי באותה תקופה ממש החל להשתנות מעמדו של הארגון, מגוף של אזרחים המובילים "שינוי מלמטה" וזוכה לאהדה ולגיטימיות, לארגון "בעל דימוי חתרני" שהצטייר כ"מבקש לפעול נגד הממסד". על פי קבלו, ראשי הארגון היו מודעים היטב למשמעות צעדיהם, וציפו כי דרכם החדשה תפנה אליהם ביקורת גוברת. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קבלו טוענת כי החליטו להמשיך ולהתעמת עם הממסד בפומבי.

הפרשה הידועה ביותר שנקשרה ב'שורת המתנדבים' נגעה לתביעת דיבה שהגיש נגדה עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה וסגן המפכ"ל דאז. בן-גוריון הבן הוזכר בחוברת כמי שמנהל קשרים עם אישים הקשורים לפעילות פלילית של מעילה בכספים, וכמו כן נרמז כי היה לו חלק בסגירת תיק חקירה הקשור לעסקה פלילית נוספת.

בתוך הארגון התגלו שוב חילוקי דעות לגבי אופן ההתנהלות מול התביעה אשר לדברי חלק מן החברים הסיטה את הדיון מן העיקר שהוא המאבק במשטר, ושוב ניצחה לבסוף גישת העצני, אשר על פי קבלו ביקש לנצל את ההד הציבורי של הפרשה כדי לעורר מודעות לתופעות השחיתות, גם במחיר פגיעה בארגון עצמו. לדבריה, העצני גרס כי "הדרך היחידה" לתיקון המצב היא "לרתום את דעת הקהל לטובת העניין" ולעורר באזרח היחיד "נכונות להיות פעיל ומעורב".

תשומת הלב הרבה שהופנתה לארגון והאשמות בפעילות חתרנית מחד יחד עם סיקור חיובי מצד תקשורת האופוזיציה הביאו לפרסום נוסף מאת 'השורה', בו ניסה העצני לפרט את הרקע הרעיוני לפעילותו. על פי קבלו, בדבריו אלה הוא סיפק את התשובה לעיתוי בתפנית הפעילות, ואת הבנתו כי בסופו של דבר לא ניתן היה להפריד בין מלחמה בשחיתות לבין פעילות פוליטית, גם אינה מפלגתית בהכרח:

אין זה מקרה שדווקא עכשיו אנחנו מגיעים לנוסח מגובש יותר של רעיונותינו – בתקופה בה מקבל מאבקנו אופי מעשי ולוחם, ובשעה שבמציאות הסובבת אותנו ניכרת תזוזת מה לקראת הכרעה (בשאלות כלכליות; בהתגבשותם של גרעינים ראשונים לדעת קהל חופשית). גם כמה שאלות מיוחדות – עם הרקע העקרוני שלהן – תגענה בחודשים הקרובים לידי בירור פומבי באמצעות בתי המשפט. יוצא שבזמן הקרוב יישקל במאזניים כל אשר עשינו עד כה למעשה, וגם כל אוצר הרעיונות, הניסיון, הידיעות והתגובות הנפשיות שצברנו בארבע שנות עבודה"

לאחר חודשי דיון ארוכים, בית המשפט המחוזי אמנם מתח בפסק הדין ביקורת על התנהלות המשטרה, אך פסק לטובת בן-גוריון וחייב את 'השורה' בתשלום פיצוי כבד. כשלוש שנים לאחר מכן בית המשפט העליון קיבל את ערעור הארגון וביטל חלק מפסיקות המחוזי[i], אך עד אז התמיכות הממסדיות בארגון פסקו ומשאביו הדלים הופנו כולם למימון הוצאות המשפט, ומעמדו הציבורי נפגע באופן חמור ככל שעלו עוד שאלות על מניעיו. על פי קבלו, אף שמשפט הדיבה לא היה הגורם הבלעדי לקריסת 'שורת המתנדבים', הוא סימל את שלב הדה-לגיטימציה ואת שקיעתו עד לדחיקה סופית מן הזירה הציבורית.

בשלהי 1956 ערך העצני מעין חשבון ביניים לפעילות הארגון, ובמסמך שנמצא בארכיונו הציג את הנחות היסוד של המייסדים "הדורשים רמה מוסרית…רגישים לצדק, לאידיאלים של העם שלנו בשטח החברתי". הוא מפרט את רשימת הבעיות הכלכליות והחברתיות ואת מאמצי 'השורה' לשיפור המצב, ומסיים במשל על זבוב:

שלב א': מטיח ראשו, שלב ב': מברר שזה קיר, שלב ג' (וזה מעבר לאפשרויותיו של זבוב): הורס את הקיר"

לדברי העצני, הוא ניסה להתמקד בעיקר בשלב הראשון: "הראיתי שכל הזמן משהו מפריע. מהו המשהו הזה? מהו הקיר?", ותשובתו: "שיטת החלוקה…על משטר החלוקה בנוי השלטון!".

לסיכום כותבת קבלו כי אנשי 'שורת המתנדבים' בישרו על התהוות "דפוס התאגדות אזרחית בלתי-תלויה (אידיאולוגית וארגונית) המבוססת על מתנדבים" ובכך פרצו את הדרך להעלאת "נושאים בעלי רגישות גבוהה לדיון ציבורי פתוח ונוקב". לדבריה, השילוב הייחודי בין עצמאות מחד לבין עיסוק בנושאים מרכזיים על סדר היום מנגד, הוא שהוביל לבסוף להדרת הארגון מלב הקונצנזוס, כאשר רשויות המדינה והמוסדות המסורתיים אשר ראו עצמם מתווכים בין המדינה לאזרח, חשו מאוימים מן הביקורת וחששו מהיחלשות כוחם.

על פי קבלו, החדשנות והתעוזה שהפגינה 'השורה' חשפו את אחת הדילמות המרכזיות של ישראל הצעירה – המתח בין מחויבות לעקרונות דמוקרטיים כמו זכות ההתאגדות וחופש הביטוי, לבין נטיית הרשויות במדינה החדשה לחשדנות, זהירות והרחקת גילויי ביקורת. כיום, כאשר ישראל נהנית ממגזר שלישי פורח בן אלפי עמותות וארגונים הפועלים בשלל תחומים, מקדמים מטרות חברתיות ואחרות ומובילים מאבקים ציבוריים, ניתן אולי לזקוף חלק מכך לחלוציות הראשונית של אליקים העצני וחבריו המתנדבים.

[i] על פי פרופ' יורם רבין, פסק הדין של העליון תרם רבות להגנה על החופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת, וכן לביקורת על אנשי ציבור למען טוהר מידות.