ישראל בין דין ורחמים

כמו המדרש שעוסק בבריאת העולם על בסיס דין מול רחמים, או שילוב ביניהם, כך גם בראש השנה מופיע צמד המידות הזה בדברי חז"ל. בזמן תקיעת השופר לפני הקב"ה "הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים…והופך עליהם [ישראל] מידת הדין לרחמים, ומתמלא עליהם רחמים, אימתי בחודש השביעי" (מדרש רבה, פרשת אמור כ"ט).

***

נציע רצף של תחנות המשתרע בין דין ורחמים בניסיון לאתר ניואנסים במושגי יסוד אלה. בקצה אחת יש את הקביעה "ייקוב הדין את ההר". אין כאן מקום להססנות או התפשרות אלא הכרעה חדה וחד-משמעית. חז"ל מזהים את משה רבנו עם הגישה התקיפה הזאת, בשונה מאחיו אהרן שמייצג את גישת הפשרה. מול חטא העגל עומד משה על הדין – וייקוב הדין את ההר – ושבט לוי מחסל שלושת אלפים עוברי עבירה.

לצד המשבצת הקיצונית הזו נמצא דין, פשוט וברור. רבי שמעון בן גמליאל אומר על שלושה דברים העולם קיים, על האמת ועל הדין ועל השלום (פרק אבות א, י"ח). בלי דין ומשפט תשלוט אנדרלמוסיה, לא יהיו ביטחון אישי ויציבות פוליטית. החברה זקוקה תמיד לשופטים שהם "דיינים הפוסקים את הדין" (רש"י בפרשת שופטים, דברים ט"ז, יח). מלבד הצורך הקיומי לדין שיסדיר את מערכות החברה, עולה עצה להיות "מתונים בדין".

עתה הגענו לתחנה השלישית בסקירה אחרי שעמדנו על תמצית  דין חמור וסתם דין, והיא רעיון מורכב של "לפנים משורת הדין". הרי עדיין דין אך מרוכך, מסויג. מהר"ל מציג את הנושא בפרק א של "נתיב גמילות חסדים" בזו הלשון: "…מי שעושה גמילות חסדים לבני אדם, ראוי שיהיה השם יתברך עושה אתו גם כן חסד לכפר עוונותיו ואין מדקדק עמו במה שעשה מן החטאים, כי כך היא המידה שמי שעושה לפנים משורת הדין עושים עמו גם כן לפנים משורת הדין". יש סוג של גזר דין שרומז במשתמע על ביטול הדין מעיקרה.

כדוגמה נביא סיפור מהתלמוד על רבה בר בר חנן שהסבלים שהשכיר שברו תוך רשלנות חבית יין שהובילו. הוא כתגובה לקח את הגלימות שלהם כמחיר הנזק שעשו. הסבלים הלכו לרב שהורה לרבה בר בר חנן, שיחזיר את הגלימות. תמה הוא ושאל, כך הוא הדין? כן לאור פסוק במשלי, "למען תלך בדרך טובים" (בבא מציעא פ"ג, א). הסבלים העניים קיבלו את גלימותיהם בחזרה. המקרה מדגים סוג של דין שהוא לפנים משורת הדין, כי לפנים משורת הדין – דין הוא. רב דרש תגובה של רחמים – תחנתנו הרביעית – שמתמזגת במקרה הנידון עם הדין, או שמסלק את הדין הצִדה.

אנו למדים שהניגוד או השוני בין דין ורחמים הוא חמקמק. כדי להימנע ממימוש הדין הקר, צריך מבט מעבר לנתונים ההלכתיים הפרטניים יחד עם שיקול דעת על יסוד עקרון-על של עשיית הטוב.

***

ובכן, מצב מורכב עולה על הציר שמוביל למידת הרחמים בדברים שבין אדם לחברו (ואולי בין אדם למקום). קיים חשש מהפעלת דין שפוגע בבני אדם, אבל יש גם איסור מכיוון הפוך. הרי כתוב "אין מרחמים בדין", והמחשה לכך יש בפסוק: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג). לשון התרגום כלשון חז"ל: "ועל מסכנה לא תרחם בדיניה". אבל כפי שראינו, כלל זה אינו חוק ברזל בכל המקרים.

והנה מספרת הגמרא (בבא מציעא ל, ב) על מקרים בהם ראוי להתייחס לאנשים או במצבים לפנים משורת הדין. משתמע שההוראה של לפנים משורת הדין הוא-הוא הדין, ולא חריגה ממנו. על כך מסתיימת הסוגיה עם מסקנה חריפה ביותר ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"; ובנוסח אחר, "שהעמידו דיניהם [דבריהם] על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". שוב רואים שהפעלת דין יכולה להרוס את המרקם החברה ואף לאיים על קיום המדינה מפני שבני אדם לא יכלו לעמוד בדרישותיו החמורות. כמו שאסור לרחם על אכזרים, גם אסור להקפיד על מסכנים.

***

הפייטן וההוגה רבינו בחיי אבן פקודה הציב את צמד המושגים – דין ורחמים – בצומת המפגש בין יהודי ואלוהיו. היוזמה והאחריות לתוצאה הרצויה נמצאת בידי אדם. הנה מילות-הפז של רבינו בחיי:

ואם אל מלאכי מרום אזעק – הצעקתם תשמע?

לכן ממך – אליך אסורה

ומִנגדך – עליך אברחה

וממשפטיך – אל חסדיך ארוצה

ומִמִדת דינך – אל מדת רחמיך אנוסה

כי רבים רחמיך ועצומים חסדיך.

[מספרו של ישראל לוין, כתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול, ע' 229]

היהודי, כלומר המחבר ובהשאלה כל יהודי, מחפש מפלט ממצוקותיו ומגלה שהמפלט הנכון, ומסתבר היחיד, הוא אצל אלוהים. הפרדוקס בבריחה מצד אחד ובקרבה מצד שני נשען בסופו של דבר על ההכרה שהאדם כַשל בעבירות, ונותר רק קרש ההצלה של מידת הרחמים. גם אדם הראשון למרות חטאיו ניצל ממוות עקב רחמים מהקב"ה.

בין כסה לעשור, כשהעתיד מוסתר במעטה של חושך, על היהודי להתאמץ לעשות תשובה, שהיא לפי הרב קוק "גבורת התשובה". יש במצווה זו הכוח "שהתשובה מכפרת על הכל" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ראשון, הלכה ד). מה שמאפשר לתשובה לפעול זו עובדת הרחמים, כי למרות שלטון הדין של "המלך המשפט" בעשרת ימי תשובה, בסוף לא הדין קובע.

***

בחלק זיכרונות בתפילת מוסף של ראש השנה, יש פנייה למדינות ותהייה לגבי גורלן – "איזה לחרב ואיזה לשלום, איזה לרעב ואיזה לשובע". גם המדינות (אולי מלשון דין) זקוקות לרחמים, והן עומדות למשפט. שנת תשפ"ב החולפת העידה בעולם על ריבוי אסונות מפגעי הטבע – שיטפונות ושריפות – ומעשי מדינות גדושי אלימות, דיכוי וסבל – כגון ברוסיה, אוקראינה, סוריה, עירק, תימן וסין.

מדינת ישראל סיימה עכשיו שנת שמיטה, שנת השבע, שבהתאם לתחזית הגמרא זו שנה של מלחמות (מגילה י"ז, ב). אכן הייתה מלחמת עזה במאי 2021 ובכלל "המערכה בין המלחמות" כמציאות יומית רבת-פעילות מבצעית עיקשת של צה"ל נגד אויבי היהודים. הגמרא ממשיכה לשרטט אירועים לפי סדר תפילת י"ח ברכות, ומוסיפה: "במוצאי שביעית [משיח] בן דוד בא". היכונו אחיי היהודים: תשפ"ג זו מוצאי שביעית/שנת שמיטה.

סימני גאולה רבים בתקופת התחיה הלאומית והציונות מצביעים על שיבת ציון/קיבוץ גלויות, הפרחת הארץ ובניית ירושלים, ועוד. מתרחשת גאולת ישראל במולדתו – על סמך נבואת ישעיהו (ס, כב) – 'בְעִתה ולא בְאַחִישנה'. כלומר, זמן הגאולה הגיע בלי שעם ישראל היה בהכרח ראוי לכך אלא כסוג של חוק שמימי.

לפיכך, גאולה "בלא זכו" היא בהכרח בגלל רחמים. אילו היה העם זכאי, אז הייתה הגאולה באה הרבה לפניכן ולפי הדין כשכר על קיום התורה.

יוצא מכל האמור, שאנו נדרשים בראש השנה תשפ"ג לחולל את מעשינו עם תשובה וחרטה בינינו לבין עצמנו, ובסליחה וחמלה בינינו לבין זולתנו. ככל שנפעל לפנים משורת הדין, נצפה שנזכה גם לזכות בחיים טובים לפנים משורת הדין. לא נותר אלא בתקופה של תקומת עם ישראל מן האפר, שכל אחד יקום מטפורית בעצמו מכסא של דין ויעבור לכסא של רחמים, כסימן לשנה חדשה מלאה באהבה וחסד, בלי להקפיד על אנשים אלא לקבל ולהכיל את כולם ולהרבות שלום בישראל. מן הסבך של מציאות-חיים גדושת סכנות ואכזבות נצא אל המרחב כעם טוב-לב עם הפנמת והחצנת הסימן המובהק של יהודים – שהם רחמנים (יבמות ע"ט, א). רחמנים בני רחמנים. נחזור אל עצמנו ולמהות המוסר שבלב ישראל מימי קדם.

ד"ר מרדכי ניסן היה מרצה באוניברסיטה העברית וכתב על נושאים פוליטיים ותורניים כאחד.