ישראל משלמת את מחיר הרשלנות המדינית של לפיד

ההסכם הימי-כלכלי המתגבש בימים אלה בין ישראל, לבנון וחיזבאללה יכול לשמש כמקרה בוחן להבנת מקצוע המדינאות. לצערי הרב, הרושם שקיים אצל רוב הפוליטיקאים בישראל גורס שניהול מדיניות הוא עניין קל, פעוט ערך ונעשה על הדרך. כמה פגישות עם שחקנים בינלאומיים, מספר תמונות, נאומים ולחיצות ידיים – והנה לנו מדינאי חדש ישר מהניילון. ההסכם עם לבנון מגלה לנו עד כמה תובנה זו שגויה ואף מסוכנת.

לדברי ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד, ההסכם שאותו אימץ בחום היה מונח לפתחו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, כבר משנת 2012. לפיד התגאה בכך שהצליח לסגור הסכם תוך זמן קצר ביותר, לעומת גרירת הרגליים של נתניהו. אלא שפרטים חדשים שנחשפו מעידים על החובבנות והיהירות של חלק מהנושאים ונותנים, בעיקר לפיד ואנשיו.

מעדותו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר דיוויד פרידמן, אנו למדים עד כמה נתניהו עמד על האינטרסים הישראלים כשסירב לוותר על חלקנו. עוד אנו יודעים על התפטרותו של אודי אדירי, פרויקטור הגז שהוביל את השיחות. זהו רק קצה הקרחון שמראה כי הליך קבלת ההחלטות היה חובבני ונמהר. ברור לכל כי אין היתכנות להגעה להסכם מורכב כזה בזמן כל כך קצר, אלא אם כן הופרו כללי יסוד בניהול משא ומתן ונזנחו אפילו שני העקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר במדינאות: זהירות וחשדנות.

המתווך האמריקני למו"מ בין ישראל ללבנון בתקופת טראמפ בריאיון ל-@AmichaiStein1: לבנון קיבלה 100% מהדרישות שלה#חדשותהערב pic.twitter.com/X8NoGr7LP0

— כאן חדשות (@kann_news) October 3, 2022

נניח הפעם לגישה האוטופית-פרוגרסיבית הטוענת כי יחסים מדיניים מבוססים על ערכים משותפים. בעולם בו אנו חיים, מי שמאמץ גישה זו מסכן את האינטרסים החיוניים של מדינתו ועמו. מה שמניע מדינות, עמים וחברות הם האינטרסים שלהם. לא ערכים משותפים, לא מוסר ולא תיקון עולם. לכן ראשית עלינו לבחון, על פי הפרסומים האחרונים, מה היו האינטרסים המרכזיים שישראל הציבה לעצמה במשא ומתן מול לבנון וחיזבאללה.

האינטרס הראשון במעלה, עליו חוזרים גורמים מדיניים עלומים, דיבר על הרגעת המתח והימנעות מהסלמה שעלולה לדרדר את האיזור לעימות צבאי. אם אכן זה השיקול המרכזי שעמד לנגד עיני מקבלי ההחלטות, הרי שכל החלטה חייבת לשרת מטרה זו. אם יש צורך להתגמש, לוותר, להעלים עין כדי להשיג את האינטרס של שקט תעשייתי, אזי הכל משועבד לשם כך.

למרבה הצער, מהמידע שמתפרסם בתקשורת עולה שאכן כך נהגו הנושאים ונותנים. אך כאן חשוב להדגיש את המורכבות של מקצוע המדינאות. יש גם צד שני ואולי אפילו יותר מצד נוסף למשוואה. חיזבאללה שעוקב אחרי המערכת הפוליטית בישראל ומכיר אותה היטב "הריח" את הדחיפות והמניע של מקבלי ההחלטות בישראל. זאת הסיבה שבחודשים האחרונים ארגון הטרור הקצין את איומיו ואף איים בצורה מפורשת כי אם ישראל תחל בקידוח הגז מאסדת 'כריש' הדבר ייתפס כעילה למלחמה.

ישראל, מצדה, נמנעה מלהתחיל בקידוח באסדת 'כריש' בטיעונים ותירוצים שקשה להאמין שהועלו על ידי גורמים בכירים: בדיקות חוזרות של האסדה, אבטחה, השלמות וכל מיני הסברים שנועדו לכסות על ההתקפלות בפני איומי נסראללה. אבל זה היה רק פן אחד במכלול השיקולים לצד פחד משתק ורצון לגזור קופון מדיני מהיר לפני הבחירות לכנסת.

כפי שמתברר, הנציגים הישראלים עשו הכל כדי לזרז את ההגעה להסכם, האיצו במתווך האמריקאי והתגמשו עוד ועוד בניסיון למנוע עימות ולהציג הישג. כאשר אלו השיקולים שמדריכים את מקבלי ההחלטות בנושא כבד משקל ובעל השלכות עתידיות משמעותיות, אין מה להתפלא מול שברי המידע המדאיגים אשר דולפים מתוכן ההסכם.

מול הנציגים הישראלים המבוהלים והנעתרים לכל דרישה, נציגי לבנון, בפיקוח ואישור החיזבאללה התנהלו לאיטם. מאיימים, מחממים את הגזרה. דוחים פגישות. משחקים את המשחק המדיני לפי הספר. במציאות כזו המנהיג נושא בתפקיד מכריע: האם הוא מנחה את הנושאים ונותנים מטעמו לנקוט בגישת בית שמאי המחמירה שבוחנת את נורות האזהרה שנדלקו לאורך הדרך, גם במחיר אי-הגעה להסכם, או שהוא מאמץ את מדיניות 'יהיה בסדר' וממשיך לדחוף מתוך תקווה שהמומנטום המדיני יעשה את שלו וישפיע על הצד השני.

יאיר לפיד, ראש ממשלת מעבר שנכנס ללשכתו אך לפני כמאה ימים, החליט לאמץ דווקא את הגישה השנייה החותרת להסכם בכל מחיר. הוא דחף ויזם את הניסיון להגיע להסכם עוד לפני הבחירות, כדי לגרוף רווח פוליטי לעצמו ולמפלגתו.

גל ביקורת על ההסכם עם לבנון | כפי שפרסמנו, בג"ץ ידון בעתירת ארגון 'לביא' ארבעה ימים לפני הבחירות; ביקורת גם באגף השמרני בארה"ב: "ישראל נכנעה, מי שניצח זה ביידן"#המהדורה_המרכזית@NatiLang32 @MaggieTabibi pic.twitter.com/vH5Ntg7zhZ

— עכשיו 14 (@Now14Israel) October 3, 2022

בחודשים האחרונים היו סימני אזהרה לא מעטים שהיו אמורים לצנן את האופוריה בסביבת לפיד. היו קולות, במיוחד מכיוון האופוזיציה, שדיברו על תיאום והנמכת ציפיות. אך לפיד ואנשיו חסרי הניסיון סירבו להקשיב. הם תפסו את מקצוע המדינאות כסוג של פוליטיקה ברמה בינלאומית, והרי הם מומחים בפוליטיקה. הביטחון העצמי גרם להם לעצום עין ולהמשיך לצעוד בכל הכוח לכיוון ההסכם.

כדי להבין את עומק החובבנות, די אם נזכיר את הסעיף בהסכם הקובי כי ישראל "תקבל פיצוי עתידי" בתמורה לוויתורים להם הסכימה. אך מי שמכיר את לבנון וחיזבאללה יודע כי לא יהיה פיצוי, לא בעתיד הקרוב ולא בזה הרחוק. לבנון במשבר כלכלי עמוק, על סף פשיטת רגל; חיזבאללה לעולם לא יקבל סעיף שיחייב אותו לפצות את ישראל. בוודאי ישנם רבים במערכת הביטחון ובדרגים המדיניים שמודעים לעובדות אלה, ובכל זאת הסעיף הפך לעוגן מרכזי בהסכם.

מילא לשקר לעצמנו, אך חישבו איך סעיף כזה נתפס על ידי הצד השני. מה אומרים בביירות על התמימות הישראלית? קשה שלא לראות דמיון בין התנהלות לפיד ואנשיו לבין התנהלות פרס ויועציו בחתירתם להגיע להסכם אוסלו. בשני המקרים, הצד הישראלי הראה נכונות לוותר כמעט בכל מחיר והפגין נדיבות מופרזת, כמעט מופקרת. בשני המקרים צרכי הביטחון כופפו בשם המטרה הגדולה של מניעת עימות צבאי. בשני המקרים הצד השני שיחק את המשחק מבלי לוותר על אינטרסים מהותיים מבחינתו. ובשני המקרים היה ניסיון כולל לצייר את ההסכם כהישג מדיני היסטורי.

כמעט שלושה עשורים אחרי אסון אוסלו, ברור כיום כי ההתנהלות הישראלית בחתימה עליו הייתה שערורייתית ברמה של מחדל היסטורי, כאשר אפילו במעמד החתימה התבררו לקונות משמעותיות במפות (קבר רחל למשל). במקרה של ההסכם הימי הנוכחי, טרם נמצא בידינו כל המידע, אך כאמור, די בידיעות החלקיות כדי לצייר תמונה מדאיגה, מסוכנת ובעייתית.

דבר אחד ברור עולה מבין השיטין: חוסר הניסיון המדיני של לפיד יחד עם אימוץ דוקטרינת אוסלו ורצון אובססיבי להציג הישג מדיני לפני הבחירות, הם שהביאו אותו לפעול בניגוד לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. כל הראיונות והתמונות, הנאומים וההצהרות לא יוכלו לכסות על המחדל המדיני אליו גרר אותנו לפיד.

לכן טוב עשה יו"ר האופוזיציה נתניהו כאשר הודיע כי במידה וינצח בבחירות וירכיב את הממשלה הבאה, ההסכם לא יחייב אותה. הביקורת שהופנתה כלפיו על כך שבדבריו הוא רומז שבכוונתו להפר הסכם מדיני חתום מלמדת על חוסר הבנה בסיסי. כזכור, היה זה נתניהו שקיבל לידיו את הסכם אוסלו ובחכמה מדינית הצליח לרוקן אותו מתוכן. גם כדי להתמודד עם הפיאסקו שלפיד ישאיר אחריו, יהיה צורך בניסיון מדיני עשיר והבנה לעומק של מקצוע המדינאות.

גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב.