אחרי ההתרסקות, הימין הבריטי צריך לחשב מסלול מחדש

ליז טראס השמיעה רעיונות נכונים אך ביצוע פזיז ורשלני יפגע במחנה כולו מבחינה אלקטורלית

ליז טראס במעון ראש הממשלה | Office of U.S. Ambassador to U.K.

לפני כשבועיים, ראש הממשלה הבריטית הטריה (וכעת לשעבר) ליז טראס החליפה את שר האוצר קוואזי קווארטנג בג'רמי האנט, המשתייך לזרם המרכזי יותר במפלגה השמרנית ונחשב לבחירה בטוחה יותר. תומכיו של האנט טענו כי הוא יהווה מעין מנכ"ל החברה, בעוד טראס תתמקד בתפקיד יושבת הראש.

באותו שלב, קווארטנג כבר נטש את אחד מקיצוצי המס (הפחתת שיעור מס ההכנסה למשתכרים שכר גבוה מ-45% ל-40%) שהוצעו בתוכנית התקציבית שהציגה הממשלה, שזכתה במהרה ללעג כסוג של ליברטריאניזם פראי ופרוע. סעיף אחר בתוכנית, ביטול העלאת מס התאגידים מ-19% ל-25%, בוטל בעצמו זמן קצר לאחר עזיבת קווארטנג, עוד צעד שיפגע בעסקים בשיאו של משבר כלכלי.

האנט גם גנז את הקיצוץ המתוכנן במדרגה הבסיסית של מס ההכנסה (צעד שבלייבור כבר הודיעו כי לא יהפכו), כמו גם סעיפים אחרים בתוכנית התקציבית. הוא התפאר בכך שהוכיח כי "גם שמרנים יודעים להעלות מיסים".

לאחר שהניסיון של טראס לעודד צמיחה העלה חרס, ולאחר שרבים במפלגתה פנו נגדה, לא נותרה לה עוד ברירה אלא לפרוש. בכך רשמה את הכהונה הקצרה ביותר בראשות ממשלת בריטניה, קצרה בהרבה ממחזיק השיא הקודם ג'ורג' קנינג, שנפטר ב-1827 לאחר 119 יום בתפקיד.

למרות שהמדיניות שהוצגה בתוכנית התקציבית של טראס הייתה באופן כללי צעד בכיוון הנכון, האופן בו היא נהגתה, נארזה והוצגה היה מזעזע. מעל הכל, קווראטנג (המחזיק ברקע מסוים בפיננסים) נכשל לקחת בחשבון את העובדה לפיה סוחרי אגרות חוב עשויים להגיב במחאה, במיוחד לאור מצב האינפלציה וההתעוררות הממשלתית המאוחרת בטיפול בה. אילו רק היה טורח לשאול את הבנק המרכזי לדעתו לגבי תגובות השוק האפשרויות, זה היה יכול לעזור מאוד.

על פי מחברי התוכנית התקציבית, "בריטניה מחזיקה בחוב הברוטו השני הנמוך ביותר ביחס לתמ"ג מקרב חברות ה-7G" (כ-95% ב-2021), אך יחד עם זאת הם מודים כי "כתוצאה מסדרת משברים משמעותיים" המספר הזה "גבוה מבחינה היסטורית". למעשה, הוא גבוה מכל בחינה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר:

קווראטנג היה צריך לבדוק את התחושות בשוק בדיקה מעמיקה יותר, במיוחד לאור החלטת הממשלה להוציא מיליארדים על הגנת בתי אב ועסקים מהמשבר העמוק בתחום האנרגיה. יתכן כי החלטה זו לא הייתה תורמת באופן ישיר למכירת האגרות, אך קיצוצים במס מיד לאחר פרץ ההוצאות בהחלט תרמו לכך"

העובדה שחלק מעלויות המס האלו הפכו את מערכת המיסוי הבריטית לקצת פחות פרוגרסיבית הכעיסה פרשנים רבים (יותר בשל אידיאולוגיה, אני חושד, מאשר בשל הוגנות פיסקלית), כולל לא מעט כאלה הנקראים ונשמעים בידי האנשים המניעים את השוק.

חששות השוק מן השאננות שהפגין קווארטנג בכל הנוגע לכלכלה הבריטית הצטרפו לאופן המגושם בו השיק את התקציב מבלי להתייעץ למשל עם המשרד לאחריות תקציבית, גוף ציבורי עצמאי שנוסד בין היתר כדי להעריך עלויות של תוכניות מיסוי והוצאות, ולמרות אזהרות כי מהלך כזה עשוי לערער את השוק. גם ההחלטה לפטר את אחד מבכירי משרד האוצר, בשל סיבות לא ברורות, רק הוסיפה לקלחת.

אם מחברים את כל הגורמים האלה יחדיו, מוספים את שיעור האינפלציה (עמד בספטמבר על 9.9% ומאז כבר עלה לספרות כפולות) ואת ההנהגה החדשה, ולא קשה להבין מדוע התוכנית התקציבית חוללה משבר בשוק אגרות החוב הבריטי. והכל הפך לגרוע הרבה יותר כאשר מוקשים שנטמנו בעידן הריבית הנמוכה כדי להזניק את החזרי ההשקעה בקרנות פנסיה התפוצצו גם הם.

להגנתם החלקית, אין זה מובן מאליו שטראס וקווארטנג היו אמורים להכיר את הסכנה הזו. כפי שכתב גרג איפ ב'וול-סטריט ג'ורנל':

ב-2018, הבנק המרכזי של אנגליה חקר את השאלה האם העלאה משמעותית בשיעור הריבית תוביל למפולת של מכירת אגרות חוב מצד משקיעים שתערער את יציבות המערכת הפיננסית. התשובה הייתה שלילית, אפילו אם הריבית לטווח ארוך תעלה באחוז תוך שבוע, מה שלא קרה מעולם מאז החלו לתעד את התנודות בשנות ה-90"

אך מה שקרה עם פרסום התוכנית התקציבית החדשה היה דרמטי בהרבה:

בימים שסביב הודעת הממשלה הבריטית על קיצוץ במיסים ב-23 בספטמבר, שיעור התשואה על אגרות חוב ממשלתיות נע ב-1.27% ביום אחד, כאשר קרנות הפנסיה מכרו אגרות וסגרו פוזיציות הנגזרות מהן כדי לעמוד בהגדרות הביטחונות. הבנק המרכזי נאלץ להתערב לרכוש איגרות כדי לגדוע את המכירה"

למרות זאת, יש לציין כי הבנק המרכזי זיהה את תחום ההשקעות בהתחייבות (LDI) כמקור לסכנה אפשרית, בטרם התעלם ממנו לחלוטין. יתכן כי תפיסת הבנק עצמו לגבי סיכון עוצבה בידי שיעורי הריבית הנמוכים של עידנים קודמים. ובינתיים, כמעט מיותר לציין כי הליש"ט התרסקה לאחר פרסום התוכנית התקציבית, והגיעה עד לשפל של מעט יותר מ-1.03$.

המשקיעים קיבלו בברכה את הגעת ג'רמי האנט, שעל פני היה נדמה כמודע יותר לחשיבות המשמעת הפיסקלית. התשואה על אגרת חוב ממשלתית לעשר שנים עמדה על 3.91% בסיום המסחר ביום חמישי, ושער הליש"ט התאושש ועמד על 1.12$ בערך באותו זמן.

טראס היא מעריצה של מרגרט תאצ'ר וניסתה להדמות לה. לאחר רצף של ממשלות שמרניות כושלות, זה היה אמור להיות שיפור במצב. למרבה הצער, נראה כי היא לא למדה עד הסוף את הטקטיקה של אשת הברזל. בימיה הראשונים לפחות, המדיניות של תאצ'ר התאפיינה בהכנה מדוקדקת וזהירה, והיכן שזה היה אפשרי היא ביצעה אותה בהדרגה. אף אחת מהתכונות האלה לא התבטאה בפארסת התוכנית התקציבית של טראס.

יתכן כי לוח הזמנים לא שיחק לטובתה של טראס. תאצ'ר נבחרה לראשות הממשלה ב-1979 וקיבלה כהונה בת חמש שנים כדי להפוך את מצב הכלכלה הבריטית, לעומת מעט יותר משנתיים בהן הייתה אמורה לכהן טראס עד הבחירות. תאצ'ר אולי הייתה רואה בכך סיבה להיזהר עוד יותר, ואולי טראס ראתה בכך את ההפך.

עד למינויו של האנט, למשל, היא לא התאמצה במיוחד כדי לרצות את עמיתיה הקרובים אליה יותר מבחינה אידיאולוגית, אסטרטגיה מסוכנת בהתחשב בעובדה שהגיעה רק למקום השני בהתמודדות בפרלמנט על הנהגת המפלגה, אחרי רישי סונאק שעשוי כעת לרשת אותה. היו אלה חברי המפלגה מן השורה שהצבעתם הביאה לה את המשרה הבכירה.

מנגד, מי שהייתה לכאורה תומכת נלהבת בשוק חופשי הייתה מוכנה להוציא מיליארדים כדי לספק סוג של הגנה לבתי-אב ועסקים מפני מחירי האנרגיה הנוסקים. באופן אירוני, האנט מתכנן להקטין את ההוצאה הזו בשנה הבאה, מה שיוביל לעוד בעיות כלכליות עבור הבריטים ובעיות ואלקטורליות עבור השמרנים.

ללא קשר לכיוון האידיאולגי אותו יאמצו השמרנים בטווח הארוך, נכון לעכשיו הם צריכים להתמקד במאמצי הצלה לקראת הבחירות. זו לא תהיה משימה קלה, כאשר סקר שנערך לאחרונה מעניק ללייבור יתרון של 36%.

אך בשלב מסוים המפלגה השמרנית תצטרך להיפרד ולהמשיך הלאה מן הרעיונות (אם אפשר לכנות כך את המהומה הלא-ברורה) לאורם הלכו בתריסר השנים האחרונות. לאחר שזנחו אפילו את המידות הבסיסיות ביותר של הטוריזם המסורתי, הם מורכבים כיום בעיקר מתפיסות המזכירות דמוקרטיה נוצרית אירופאית, עם הבלחות טכנוקרטיות פה ושם. באופן צפוי למדי, ההשלכות הכלכליות לא היו מזהירות. כך נכתב בתוכנית התקציבית:

הצמיחה הכלכלית בבריטניה בשני העשורים שלפני פרוץ מגפת הקורונה עמדה על שיעור ממוצא של 1.8%, כמעט אחוז פחות משני העשורים שקדמו לכך"

גם הצמיחה בשיעור הפריון דעכה. בעשור השני מבין האחרונים, שהגיע, יש לומר, אחרי משבר כלכלי עולמי, היה זה בו בריטניה נשלטה בידי ממשלה שמרנית או קואליציה בהובלת השמרנים. תחת הנסיבות, הרעיון לפיו המפלגה תשוב לעקרונות או להנחות היסוד שעבדו היטב תחת תאצ'ר ובמידה מסוימת תחת יורשה ג'ון מייגו'ר, היה נשמע הגיוני.

נכון לשנת 2022, חזרה כזו תכלול מבחינה כלכלית קיצוץ במיסים (כן), הפחתת רגולציה, גישה מריטוקרטית יותר להגירה, ומדיניות אנרגיה שלא תהיה אבן ריחיים על צוואר המשק כולו. המשמעות תהיה התמודדות עם התחייבות הממשלות הקודמות למדיניות של 'אפס פליטה' עד שנת 2050, צעד פזיז שהתברר כחסר יעילות כשם שהוא הרסני.

למרבה הצער, הנרטיב לפיו "קיצוניות כלכלית" וחסרת אחריות (ולא סדרה של כישלונות) הוא זה אשר דרדר את בריטניה למשבר אומץ בשמחה על ידי מרבית כלי התקשורת, האופוזיציה וחלק ניכר מחברי הפרלמנט השמרנים. ללא קשר לשאלה מי יתמנה לבסוף כראש הממשלה החדש, רוב הסיכויים שהשמרנים ישגרו כל רעיון לרפורמה של שוק חופשי לפח המחזור, וביחד איתו גם את המפלגה כולה.


גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

(Visited 1 times, 1 visits today)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.