תפקיד הממשלה הוא לנהל את המדינה ולדאוג ליציבות ושגשוג, בשאיפה לקונצנזוס ולא לעוד מחלוקות
בשנים האחרונות נעשתה רווחת ההנחה לפיה תפקידו של השלטון הוא לבצע שינויים. "רפורמות" הן אבן הבוחן של ממשלה. לא שינית – לא עשית.
אבל זו טעות יסודית. ממשלה כשמה כן היא – תפקידה למשול, כלומר: לנהל את ענייני המדינה ברמה היומיומית והאסטרטגית. מדובר במכלול של פעולות שוטפות והחלטות שגרתיות שרובן אינן נוגעות לשינויים מרחיקי לכת של מוסדות המדינה או ספרי החוקים. ומילת המפתח בניהול המדינה אינה רפורמות – כי אם מנהיגות.
נמנה כמה דוגמאות. הראשונה, כמובן, בתחום הביטחון. ההחלטות הבסיסיות נוגעות להחלטות כמו האם לצאת למלחמה או לא, ניתוח מפת האיומים על ישראל, גיבוש מענה אסטרטגי, מינויים ביטחוניים ואפילו תוכניות רכש. אלו אינן "רפורמות", אלא ניהול. נוסף על כך התחום המדיני – כיצד על ישראל להתמודד עם המערכה על הסכם הגרעין עם איראן? כיצד ניתן להגיב לקמפיין המתחדש להקמת מדינה פלסטינית? מה עושים עם המצב הרגיש של ישראל בסוריה מול הרוסים, בהקשר המלחמה באוקראינה? המענה לכל השאלות הללו טמון בהנהגה מדינית, ואינו קשור לרפורמות כלל.
הדבר נכון גם בכלכלה. העקרונות הבסיסיים של ניהול משק המדינה נוגעים לשמירה על איזון תקציבי, יחס חוב-תוצר חיובי, שיעורי מס שיתמרצו השקעות ועסקים, וכן הלאה. רבות מההחלטות הללו אינן דורשות שינויים מבניים וממסדיים וגם אינן דורשות חקיקה מיוחדת מעבר לחוק התקציב. אפשר בהחלט לנהל משק צומח, משגשג ואחראי גם בלי "רפורמות" כלכליות.
ניתן להמשיך כך עוד ועוד. הנקודה המרכזית היא שתפקיד הממשלה הוא ניהול ענייני המדינה ברמה הבסיסית, גם אם לא תתבצע פעולה אחת שנועדה לשנות אותו. מהסקירה הבלתי ממצה דלעיל אפשר להבין שכבר באתגר הזה מתגלע הוויכוח הבסיסי בין שמאל לימין במגוון הסוגיות – האם ישראל מנהלת מערכה גלויה ופומבית נגד ממשל ביידן בהקשר האיראני, או שכל הדיאלוג יתנהל "בחדרים סגורים"? האם תקציב המדינה יהיה מאוזן או ש"לא צריך לפחד מחוב ציבורי"? וכן הלאה. המפתחות לכינון מדינה בטוחה ומשגשגת מצויים בשאלות הללו.
מה שנדרש לקידום מדיניות ימנית/שמרנית הוא כושר מנהיגות. כך למשל עבר מתווה הגז – למרות קשיים פוליטיים ומשפטיים שהוערמו בפניו. וכך, בדוגמא הופכית מאותה תקופה, נכשל הניסיון לעצור את הקמת התאגיד: כפי שהראיתי בזמנו, הדיונים הקריטיים בוועדות הכנסת בנושא התנהלו בדומיננטיות מוחלטת של אנשי 'יש עתיד', ובאופן ציני בעיצומם של קרבות 'צוק איתן'. זה לא תירוץ למשגה של ממשלת נתניהו דאז, אבל מבהיר את הנקודה: הנהגה וניהול מוקפד הם המפתח להצלחה.
זו הקומה הראשונה והיסודית לממשל. מכאן הכל מתחיל.
הקומה השנייה עוסקת במבנה ותפקוד מוסדות המדינה, בצרכי חקיקה וכן הלאה. כאן יש לימין שורה ארוכה של רעיונות ויוזמות – מערכת המשפט, הפקידות, הרגולציה וכדומה. אין צורך להרחיב בנושאים אלו היות ובשנים האחרונות הם תפסו את מירב תשומת הלב בשיח המדיניות הימני, עד כדי כך שהרובד הראשון של המדיניות – ניהולה של המדינה – נתפס כמובן מאליו, בנאלי ומשעמם.
גוש הימין החדש – המכונה הגוש האמוני – כולל כוחות פוליטיים רבים המושכים לממשלת רפורמות, אך פוגעים ביכולת לנהל ממשלת יומיום. כל מפלגה שואפת "להפוך את המדינה" ויש לה מצע מפורט בשלל נושאים. אבל כשמדובר בממשלת היומיום – מתעוררת בעיה.
החרדים ורבים בציונות הדתית ואף בליכוד מושכים למדיניות "חברתית": הם רוצים בהגדלת ההוצאה הציבורית, בתקציבי רווחה, דת וחינוך. בממשלה צרה יהיה קשה לדבר על קיצוץ בקצבאות, על הפחתת מס חברות או הקטנה של ה"איש השמן" שרוכב על המשק. לצידם, בציונות הדתית, מתכוננים להיאבק על ארץ ישראל באופן חסר פשרות – מה ששולל את הגמישות המדינית הנדרשת במערכה הזו. אם כל פינוי של מאחז, שלא לדבר על הקפאת בניה זמנית או נאומים מדיניים פייסניים, עשויים לסכן את עצם קיומה של הקואליציה – לראש הממשלה יישאר מעט מאוד מרחב לתמרון בנושאים אסטרטגיים מול הממשל האמריקני.
ממשלות הימין הטובות ביותר היו ממשלות רחבות. ולא בכדי. ממשלת שרון הראשונה – שדיכאה את האינתיפאדה השנייה, ביטלה דה-פקטו את הסכם אוסלו, וביצעה רפורמות כלכליות שעיצבו את המדינה עד היום – הייתה ממשלה רחבה שכללה את העבודה, שינוי וחלק מהמפלגות החרדיות לסירוגין.
ממשלות נתניהו השנייה והשלישית – במסגרתן נוהלה מערכה נגד יוזמות אובמה להקים מדינה פלסטינית ולקדם את הסכם הגרעין עם איראן – היו שתיהן ממשלות רחבות שכללו בשלבים שונים שותפות עם מפלגת העבודה, התנועה של ציפי לבני, יש עתיד, ועוד.
הממשלות הללו התבססו במשך רוב התקופה על מספר גדול של חברי כנסת, שנע בין 66 ל-77, הציגו שילוב של קונצנזוס ישראלי רחב עם גמישות פוליטית שאפשרה למשל את נאום בר אילן – תמרון מדיני שסייע להדוף את לחצי ממשל אובמה בזירה הפלסטינית. הנאום זכה לביקורת חריפה מצד הגורמים הימניים בקואליציה, אבל יציבותה וגודלה אפשרו את מרחב התמרון הזה. גם העובדה שלמפלגות הסוציאל-דתיות לא היה וטו בממשלה אפשר ניהול אחראי יחסית בתחום הכלכלי.
הגמישות והקונצנזוס, המפתח למנהיגות לאומית, הם סוד ההצלחות של נתניהו בשנים הקודמות.
ממשלת ימין צרה, מה שנקרא "ימין על מלא", נתפסת על ידי רבים כהכרחית וטובה לקידום רפורמות ושינויים – ברובד השני של תפקוד הממשלה – אבל יהיה לכך מחיר גבוה בכל הנוגע לרובד הראשון. ממשלה שבה לכל סיעה ותת-סיעה יש דה-פקטו כוח וטו, היא ממשלה חסרת גמישות שנשלל ממנה כושר התמרון המדיני והזיקה לקונצנזוס הישראלי.
היות ואחריותו של הימין בשובו לשלטון היא בראש ובראשונה לנהל את המדינה, אחת המשימות הדחופות היא לייצר קואליציה רחבה ויציבה, תוך שילוב של גורמים מסוימים ממפלגות המרכז. יכולים להיות לכך מתווים שונים – ואני מאלו הסבורים שלפחות בשלב הראשון עדיף להקים ממשלת ימין הומוגנית, הן כדי לבסס את ההישג הפוליטי והן כדי לגבות מהשמאל מחיר על הפסדו. אבל בהמשך הדרך, ואולי אחרי התפתחויות שיובילו להתפוררות במפלגות השמאל, ראוי לשאוף להרחבת הממשלה.
המחיר יהיה ויתור מסוים על תכניות הרפורמה של מפלגות הימין. זה לא אומר ויתור מוחלט, אבל אפשר למצוא מקום לפשרה ולגמישות. במסגרת פשרה כזו, אפשר למשל להסכים לקדם מהלכים מגבירי שקיפות במערכת המשפט – כמו שידור דיונים בבג"צ, שימוע במינוי שופטים או לפחות רשימת פרוטוקולים של דיוני הוועדה וכן הלאה – ולעת עתה להניח בצד נושאים יותר שנויים במחלוקת כמו פסקת ההתגברות או החוק הצרפתי.
אפשר לגבש קונצנזוס לשינויים מסוימים בהתנהלות הפקידות – כמו צמצום מוסד הקביעות, או הגדלה של מכסת משרות האמון במשרדי ממשלה (מה שמכנים מינויים פוליטיים). במקום לפטר את היועמ"ש, למשל, ניתן לגבש מתווה לפיצול התפקיד או לפחות להגדלת עצמאות שרים מול מערך הייעוץ המשפטי המרכזי, למשל בייצוג בעתירות נגד המדינה בבג"צ. וכן הלאה. הפרטים רבים והאפשרויות רבות. ויש הרבה מה לעשות גם בלי להתניע את הדי-9 ובלי לייצר פרובוקציות ומהומות.
בשורה התחתונה, אפשר לייצר מתווה לקידום שורה של רפורמות פחות שנויות במחלוקת, מתוך הסכמה בממשלה ציונית רחבה. ממילא, רפורמות שיעברו במתכונת כזו יזכו לתמיכה ציבורית רבה יותר ויש יותר סיכוי שישרדו גם במקרה של חילופי שלטון. ישראל צריכה ממשלת ימין רחבה. הביטחון זקוק לזה. המדינאות חייבת את זה, והכלכלה דורשת את זה. הקרב הפנים-גושי בימים האחרונים, מוכיח זאת היטב.
זו בעיה כללית בניהול. כל מנהל חדש מגיע ומשוכנע שהוא צריך להעביר רפורמות. אך כיון שמנהלים (במיוחד בארגונים גדולים) מתחלפים תוך 3-4 שנים אף רפורמה לא מגיעה לסיום ושוב מגיע מנהל חדש שמתחיל רפורמה חדשה. צריך לתגמל מנהלים על ניהול ולא רק על רפורמות.
ואחרי זה, כדאי לאנשי נתניהו (כולל הכותב הנכבד) לשים לב לקולות מהשטח. הם לא סתם עולים. לפעמים נדרשות רפורמות ומהפכות ולא רק ניהול. הבעיות של המשילות עלו וגאו במשך 12 שנות השלטון של נתניהו. משום מה בעניין הזה הכותב הנכבד שכח לבחון את נתניהו. אם הציבור דורש רפורמות זה כנראה בגלל שזה נדרש. אז במקום להתחמק או למרוח אותנו רד מהאולימפוס או שתלמד בדומה ליאיר לפיד שיש מחיר למריחות.
אך בל נשכח: כל אחת מהממשלות הרחבות גם הביאה הישגים למפלגות שאחר כך ניצלו את זה בקלפי כדי להתחזק…ולהצטרף לקואליציית שמאל.
ממשלת שרון הובילה לממשלת אולמרט, ממשלת נתניהו הרביעית הובילה למשבר החוקתי וממשלת נתניהו-גנץ הובילה לממשלת בנט-לפיד.
וכידוע בקואליציית שמאל כן מקדמים רפורמות ומהלכים קשים להיפוך. בזמן שבימין, אותן המפלגות, מונעות כל הישג.
שלא יבינו אותי לא נכון, אני בעד ממשלה רחבה ככל האפשר. אבל בתנאים של הימין.
לכן, אני סבור שבשלב ראשון על הליכוד להיענות בנדיבות לדרישות המפלגות הדתיות. בשלב השני לקדם חקיקה שתאכוף חלוקת תפקידים פרופורציונלית כתנאי להקמת קואליציה ורק מתוך עמדה כזו יבואו כל ארבע מפלגות הימין ביחד למשא ומתן עם כחול-לבן וישראל-ביתנו(ואולי גם העבודה ויש-עתיד.
מה שהוביל לתזוזה שמאלה היו התיקים שפתחו למנהיגים הללו ולכן אין ברירה אלא לקדם רפורמה במערכת המשפט. כל עוד השמאל מקבל הנחת משפחה ופוליטיקאי יודע שאם הוא ימסור שטחים או ייתן עוד כוח למערכת המשפט הוא מאותרג, אין ולא תהיה שום אפשרות למשול באמת. נתניהו הוא היחיד שלא נכנע להם לחלוטין (למעט קצב שסופו ידוע) והחלון שלו להמשיך לפעול באיזון ובסבלנות הולך ונסגר עליו. זה הזמן לעצור את מה שיהיה לא הפיך בעתיד אם השינויים הללו לא יתבצעו עכשיו.
יש כן מניפולציה מסוימת. בממשלה ימנית צרה אין בעיה לעשות רפורמות חשובות בחקלאות וסקטור ציבורי. קצבעות של מגזר החרדי זה פסיק קטן מול בזבוזים של משרד הירחון, חינוך ובריאות. מתוך הכרות אפשר להגדיל השתתפות של מגזר החרדי בנסיעת נתל ביטחוני בהסכמה. זה יכול להיות סוג של הגנה מרחבית, עם חמוש.
אפשר גם להכניס יותר לימודים חיצוניים לצורך פרנסה דרך הסכמה. במערכת עצמאית. עצמאות החינוך זה חלק מערכים שמרניים בכל האולם. גם במערכת חינוך כללית יש הרבה מה לעשות. היום לומד מתמטיקה 3, 4 יחידות אפשר להגדיר כלא לומד ליבה.
מערכת אכיפת חוק חייבת שינוי. ציון שלה לא מספיק.
חוסר אמון מוצדק במערכת הזות גורם חוץ מכל הדברים אחרים גם נזק כלכלי ניקר.
אם כל זה נכון שאי אפשר לנחל קומה שנייה בלי ראשונה.
זה מבחן של מפלגות ציונות הדתית וחרדים. מאוד מקווה לבגרותם.
סיכום המאמר: נתניהו הולך להשאיר את מערכת המשפט בידיים של השמאל הקיצוני.
על כל פנים על כך ממליץ המאמר. נתניהו חכם יותר מביגמן
יובלי אבל אתה הצבעת לפיד ורצית ממשלה עם רעמ. בהצלחה באופוזיציה
אגב, שורת הסיום היא פשוט מוטעה.
הקרבות הפנים-גושיים לא מוכיחים את הצורך בקואליציה רחבה אלא ההפך.
אם הליכוד היו פחות פוזלים לכיוון גנץ וליברמן הם היו מוכנים להכיל את הציונות הדתית בשם אחדות הגוש(כפי שכתבתי פה בעבר: עדיף ימין גרוע על שמאל) ולא היו מחפשים דרכים להחליש את הציונות הדתית מתחת לחלקה במנדטי הקואליציה(לדוגמה, נתניהו מוכן לשקול לסמוטריץ׳ משרד בכיר רק בתנאי שסמכויותיו יצומצמו, דבר שהוא לא דורש מאף מועמד אחר לאותו המשרד).
הוא גם לא היה מתאמץ באופן שקוף לשמור תפקידים פוטנציאלים למפלגות המרכז.
בנוסף(לא קשור לנשוא הטור אבל זו גם חלק מהבעיה), הליכוד סובל כבר שנים מח״כים עם עיניים גדולות שאינם מודעים למקומם ברשימה(איך זה לגיטימי שמס׳ 12 ידרוש את האוצר או שמס׳ 30(!!) תדרוש להיות שרה???) מה שעוד יותר מקשה על הליכוד להראות יחס הוגן ולהתחלק במשרדי הממשלה. ולצערנו, נתניהו לא מתכנן בינתיים למחות על התופעה הזו.
מהיכן המצאת שהליכוד פוזל לגנץ וליברמן? אין מגמה מיוחדת של הליכוד כלפי סמוטריץ. ומי זה מפלגות המרכז? ואיך דרים בכפיפה אחת "הליכוד פוזל לכיוון גנץ" " לא מתאמץ לשמור תפקידים למפלגות המרכז"?
חבל שהאתר נמנע מלהעלות תגובות שלי
איכה נפלו גיבורים ביגמן, עליך לא האמנתי שתיתקף מורך לב כמו כמה אחרים שנכנסו לכוננות ספיגה מאז ניצחון הימין ומחשש לתגובת השמאל נואמים נאומי פיוס וריצוי ומטיפים לאחדות.
ובכן אחדות לא תהיה משום שדרכם שונה ב-180 מעלות מדרך הימין ואם תקום ממשלת אחדות היא תהיה ממשלת שיתוק שלא תממש דבר מאג'נדת הימין.
אתה אומר שלנהל חשוב מביצוע רפורמות, ומתעלם מכךשגם משימת ניהול פשוטה ביותר תחת שילטון הפקידים והמשפטנים הפכה לבלתי אפשרית עבור ממשלות הימין.
כולנו חלמנו על היום שבו תקום ממשלת ימין הומוגנית על מלא שתוכל להגשים את חלומות הימין והנה קמים אנשים כמוך ותוקעים סיכות ומקלות בגלגל התנופה היחיד במינו שנוצר ע"י הטפה לאחדות מזוייפת והסכמות רחבות.
הסכמות כאלה תושגנה רק בעתיד לאחר השלמת משימות חיוניות מאין כמותן לשימור זהותה ואופייה של המדינה כשאז יתפכחו לפחות חלק מתומכי השמאל והמרכז מאשליות ויעברו ימינה.
עד אז צריך למשול וכדי לעשות זאת נחוצה למעשה רק רפורמה אחת חיונית והיא ריסון מערכת אכיפת החוק שלא תפריע. באמת לא נחוצים רפורמות חדשות כי את כולן כבר נעשו ע"י ביבי בשנות שילטונו הקודמות, את חלקן הוא השלים וחלקן דורש השלמה ולא המצאה של חדשות.
דייקת
ניגש ישר לשורה התחתונה. משילות. בית המשפט מזמן כבר נמצא בצד שמאל. ביקשו ממשלת ימין על מלא. קיבלו ממדשלת ימין על מלא. מה שלא יעשו עכשיו לא יצליחו לעשות בחיים. אז יהיו קרקורים ויללות על קץ הדמוקטיות. לשים על התקשורת קצוץ ולעשדות מה שצריך. בשביל זה נבחרתם. אין שום תירןץ.
להראות לשמאל ולעולם שלא פוחדים מהם. שום "פשרות" עם דברים כ"כ רקובים.
יובל(מצטער, אני כותה מהסלולרי ובגירסא החדשה של אתר מידה זה לא מאפשר להגיב על תגובות),
לשאלותיך:
א.הציונות הדתית דרשו בטחון, בטחון פנים, אולי שר אחד נוסך והקמת ועדה. כל אלה דרישות סבירות למפלגה עם 14 מנדטים. ובכל זאת, נתניהו מורח את המשא ומתן ואף העלה את הרעיון של סמוטריץ׳ באוצר בידיעה שזה משרד מבוקש שרק יצור עוד בלגנים.
ושים חב שמול זה הוא כבר די סגור עם יהדות התורה וכנראה שגם היה סוגר עם ש״ס אילולי המו״מ עם הציונות הדתית.
כל זה מעיד על נסיון לצמצם את כוחה של הציונות הדתית. וזה כשבמקביל הוא בסדר עם ליכודניקים בעלי עיניים גדולות.
מאחר ואני דן את ביבי לכף זכות אני מניח שהמטרה שלו אינה לעשות דה-לגיטימציה לאחרים, בעיקר כשראינו לאן זה הוביל כשעשו לו את זה. אלא לכוון לקואליציה רחבה עם מפלגות המרכז(גנץ וליברמן) מהשיקולים שבטור ולכן לתת לסמוטריץ׳ כח יחסי לקואליציה של 70-80 מנדטים. וכל העניין הוא לשמור הרבה תיקים בליכוד עד שהם יסכימו להצטרף(כפי שנתניהו עשה ב2016 לצערי).
ולגבי השאלה האחרונה שלך, כתבתי: ״אם הליכוד לא היה פוזל לכיוון גנץ…הוא גם לא היה מתאמץ לשמור תפקידים…״ כך שאין פה סתירה.
בטחון תמיד נשאר בידי המפלגה המרכזית. וכך רצוי שיהיה גם הפעם. גלנט זה לא עינים גדולות. הרעיון לשמור הרבה תיקים לליכוד לא נועד להכין כניסה של אחרים אלא זה אינטרס מפלגתי לגיטימי. אם אתה רואה דלגיטימציה אתה רואה מהרהורי ליבך. הליכוד ישאיר בידו גם את תיק האוצר, אין אפשרות אחרת, וכנראה הכוונה לברקת. לסמוטריץ יש סיכוי טוב לקבל את בטחון פנים, וזו עמדה חזקה. וכנראה גם את החינוך. וזהו.
ש"ס עדיין צריכה להכשיר את מעלים המסים לתפקיד שר.
אכן אין סתירה, טעיתי.
זהו רגע היסטורי עבור הימין להוכיח ולהנכיח את עצמו בכל מישורי החיים, באם יכשל, יזרק למזבלה. פעם אחת תוכיחו שאתם יכולים לגרש את המחבלים, לקיים פולחן יהודי בהר הבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות, ולבטל את בג"ץ הצורר.
לצד ניהול , משילות ושמרנות, חסר לי במאמר דגש על שתי עקרונות. להעביר תחומים אחריות שבהם המדינה מנהלת לידי אחריות מקומית ופרטית, ולשנות את המערכת(כל המערכת) מבזבזנית ועקומה לפרודקטיבית ומוסרית.
בלא ריסון של הרשות השופטת וביקורת אפקטיבית על הפרקליטות ישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית והבחירות, הממשלה והכנסת יהיו סתם פארסה למראית עין. לכן הרפורמות האלה הכרחיות כדי שבכלל תהיה לממשלה איזושהי יכולת ניהול. למרות שאני בצד של יורם שפטל ולא של פיסקת ההתגברות שלמעשה נותנת לבג"צ את ההכשר לבטל חוקים. אמנם היא מאפשרת לבטל את הביטול, אבל השאלה היא אם מלכתחילה צריכה להיות לבג"צ הסמכות לבטל חוקים בשם חוקי יסוד שנחקקו בלי רוב אמיתי (61) בכנסת ושלא נועדו לשמש כחוקה.
חבל שלא מקשיבים יותר לשפטל ולפחות שוקלים את הצעותיו לרפורמות יסודיות יותר. למשל, החזרת זכות העמידה, כלומר שרק מי שנפגע ישירות ממדיניות או חוק מסויימים יוכל לעתור לבג"צ כפי שהיה בעבר. ביטול זכות העמידה עומד ביסוד המהפכה השיפוטית כי במצב הנוכחי כל אדם וכל עמותה, כולל אלה שממומנות ע"י מדינות זרות, יכולים לעתור לבג"צ על כל מדיניות או חוק שלא מוצא חן בעיניהם וכך מאפשרים לבג"צ לשלוט בפועל בחקיקה ובמדיניות הממשלה. אז בשביל מה צריך כנסת וממשלה?
המאמר יוצא מנקודת ההנחה השגויה שהמערך הביורוקרטי הקיים מאפשר ניהול אפקטיבי על ידי הדרג הנבחר. זו טעות. ככל שיישאר חוסר איזון כה משווע בין רשויות הממשלה כאשר הדרג המקצועי לוקח לעצמו כח בלתי מוגבל באופן חד צדדי – אזי בית המחוקקים יכולים לקבל החלטות מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובסופו של דבר מי שיקבע אילו החלטות ייושמו בפועל יהיו פקידים ומשפטנים שאיש לא בחר בהם ואיש אינו יכול להדיחם מתפקידם. במצב הנוכחי אנחנו לא דמוקרטיה פרלמנטרי ץת או דמוקרטיה נשיאותית. אנחנו הסטארט אפ ניישן אז המצאנו שיטת ממשל חדש: דמוקרטיה בשקל
אתה צודק בבסיס העניין, אבל שוכח שזוהי עצם הבעיה, היינו ההפרעה מצד מערכת המשפט במישור המשילות ובמישור ניצול כוחה בכדי לבצע הפיכה אנטי-דמוקרטית.
שר הבטחון חייב להיות בידי המפלגה המרכזית???
נתניהו נתן את הביטחוןמלבנט, ליברמן וגנץ בזמנים שונים. ואלה רק דוגמאות מחמש השנים האחרונות.
מכון שיש למפלגה אינטרס לקחת לעצמה כמה שיותר כח. אבל יש אינטרס יותר חשוב: להקים קואליציה שכל חלקיה יהיו מרוצים מספיק כדי לייצב אותה. וכל מו״מ קואליציוני אי-פעם מדגים שזה האינטרס החשוב יותר.
כך שאם מישהו רואה מהרהורי ליבו זה אתה. אגב, אתה זה שקורא לתת את האוצר למספר 8 בליכוד(גבוה מספיק לדרוש שר אבל לא שר מרכזי) ואת משרד הבטחון למספר 4(יש כמה אנשים לפניו בתור שתצטרך לרצות אבל איכשהוא עוד מובן) בזמן שמי שזכה ל14 מנדטים יקבל כח לא פרופורציונאלי. זה לא מבוסס על הגיון אלא על העדפות אידיאולוגיות גרידא.
מצד שני, את ההנחה לגבי שמירת משרדים למפלגות אמצע אני מבסס על נסיון עבר מ2016 כשלנתניהו היו 61 ח״כים ובכל זאת הוא החליט לשמור אצלו את הבטחון למקרה שליברמן(אז עם 4 מנדטים ומגמת שקיעה שאיימה שהוא לא יעבור בבחירות הבאות) יסכים להצטרף. והבהיר מפורשות שזו הסיבה שהוא שומר את זה אצלו.
ימני
הכותב משכתב את ההיסטוריה. הדופן השמאלית של ממשלות נתניהו השניה והשלישית פעלה בדיוק נגד המדיניות שהכותב טוען שהיא נועדה סייע לה. ברק דיבר על צונאמי מדיני, לבני ולפיד חתרו כל הזמן תחת נתניהו ופעלו נגדו מול אמריקה.