איזון בין הרשויות צריך להיות חרוט על דגלו של כל דמוקרט, אך סירוב המערכת לקבל ביקורת צמצם גם את הסוגיה הזו למחלוקת פוליטית צרה
האם פסקת ההתגברות היא סוף הדמוקרטיה? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו למשל את 126 המרצים מבתי הספר למשפטים שחתמו על עצומה נרגשת בקריאה נגד מהלך החקיקה המסתמן, נראה כי אין דבר יותר מפחיד והרסני למשטר הדמוקרטי הישראלי.
אז מה כל כך מפחיד בפסקת התגברות? על פי טענת המרצים החתומים על המכתב,
לחתומים יש עמדות שונות ביחס לפסקת ההתגברות במסגרת החוקתית של ישראל. עם זאת, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים להתריע כי פסקת ההתגברות במתכונת שפורסמה בתקשורת, תפגע פגיעה קשה בהגנה על זכויות אדם בישראל ותהיה בכייה לדורות"
בואו נתעכב דווקא על המשפט הראשון – "לחתומים יש עמדות שונות ביחס לפסקת ההתגברות במסגרת החוקתית של ישראל". נראה כי הוא חוזר בגרסאות שונות בכל דיון בסוגיה הנוגעת לתיקון מערכת המשפט. לחתומים יש כמובן עמדות שונות ביחס לדברים אך הם לא יציגו אותן חלילה, אלא רק יבהירו שכל שינוי במצב הקיים הוא "פגיעה קשה ובכייה לדורות".
ואחרי ההקדמה הנדרשת תמיד מגיעה התוספת. הצהרות כמו: "צריך לעשות שינוי במערכת אך לא בצורה הזו", "יש דברים שצריכים להשתנות אבל לא ככה", "אנחנו הראשונים להגיד שמשהו לא טוב במערכת אבל מה שמוצע פה זה הרס הדמוקרטיה" – אלה ודומות נשמעות בכל פעם שעולה החשש שמישהו יזיז למערכת המשפט את הגבינה. אך בפועל לא שמענו אף לא הצעה נגדית אחת שמטרתה היא הגברת המשילות, תיקון המערכת והחזרת האיזון בין הרשויות.
למעשה, בכל פעם שעולה רעיון המבקש לשנות אפילו במעט את המצב הקיים, מתגייסים כלל אנשי המשפט ותומכיהם להגן בחירוף נפש על המערכת ולהילחם נגד כל שינוי. הפעם זו פסקת ההתגברות, בפעם אחרת זה יהיה שינוי שיטת בחירת השופטים, בפעם הקודמת היה זה חוק היועמ"שים ולפני כן מאבק חורמה נגד נציבות הביקורת על הפרקליטות. המשותף לכל ההצעות, כאמור, שהן בסך הכל ביקשו להשיב מעט איזון ולהעביר את הסמכות שגזלו הפקידים בחזרה לידי הציבור ונבחריו.
האם אבירי הדמוקרטיה לא רואים שיש בעיות במערכת? ייתכן שישנם כאלה הסבורים כי הם חיים במערכת מושלמת, בה מעולם לא פוטר שופט מכיוון שכולם מלאכים, מערכת בה פרקליט אינו יכול לטעות, על היועמ"ש שורה השראה עליונה ולכן חוות דעתו מחייבת תמיד את כולם, ושופטי העליון פוסקים באובייקטיביות מוחלטת ולכן ראוי לתת להם את הפסיקה הסופית לגבי כל עניין במדינה. ייתכן באמת שעיננו סתם צרה במערכת המשפט. אך אולי, רק אולי, יש בין מגיני הצדק כמה שמפחדים לא ליישר קו עם הדעה השלטת במערכת?
בפועל, אם בוחנים את נאומיהם הרבים של ראשי מערכת המשפט, אף הם מכירים בבעיות הרבות. אך למרות זאת הם מעולם הם לא הצביעו עליהן במדויק, מעולם לא עמלו לטובת תיקון, ורק ניסו להשתיק את המבקרים ומבקשי התיקון.
דוגמה מצוינת לכך היא עתירה לבית המשפט העליון אותה הגיש 'הפורום המשפטי למען ישראל' לפני כ-15 שנים, בדרישה להורות לוועדה לבחירת שופטים על חיבור פרוטוקולים ופרסומם.
אחד מתוצרי ההצלחה של העתירה היה פרסום דבריו של נשיא העליון לשעבר (והשופט דאז) גרוניס, אשר טען כי ישנם במערכת שופטים "בעייתים", שלדבריו אינם מפוטרים משיקולי פנסיה ופיצויים, וחלקים ממשיכים לכהן ולדון מדי יום בענייני האזרח מן השורה. אין ספק שהאנשים במערכת מודעים לבעיות הקיימות בה, אך במקום לשאוף לפתרון הם מעדיפים להסתיר אותן מעיני הציבור ולהילחם נגד כל ניסיון לתיקון.
גישה זו אינה עוצרת רק בשופטים ובאנשי המערכת; היא נמשכת בקרב מרצים למשפטים ופוליטיקאים שונים, אשר אינם מעיזים להזיז את הגבינה ולהסביר מה מקולקל במערכת שפועלת מכוח עצמה, מחזיקה כוח עצום ללא ביקורת ודוחה בנחרצות כל הצעת תיקון. הם אינם מעיזים מחשש מתגובת המערכת נגדם.
תיקון מערכת המשפט והשבת האיזון שהופר בין הרשויות מעולם לא היה צריך להיות מאבק של ימין או שמאל. הוא צריך להיות חרוט על דגלו של כל מי שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית אמיתית, אשר מוסדותיה פועלים בשקיפות ועל פי כללי מנהל תקין, והציבור בה הוא הריבון האמיתי. למרבה הצער, נראה כי החשש הגדול מאיבוד הגמוניית השמאל במעוזי מערכת המשפט, מביא גם את הנושא החשוב הזה לחלוקה פוליטית צרה במקום לפתרון אמיתי.
עו"ד יותם אייל הוא מנכ"ל הפורום המשפטי למען ישראל
שופטי העליון החליטו לפני כשבוע,
כי החוק הירדני הגזעני האוסר למכור קרקעות ליהודים ביהודה ושומרון לא יבוטל. החוק הירדני מאפשר בעלות על אדמות רק למי שהוא "ממקור ערבי". הרכב השופטים שדחה את העתירה הוא ענת ברון, עופר גרוסקופף והמינוי הטרי של שר המשפטים סער, גילה כנפי שטייניץ.
"נימוק" השופטים היה: "מורכבות מדינית וביטחונית" מול "השפעה מצומצמת" שתהיה לביטול החוק הגזעני.
אנא צטטו חוק, אשר מאפשר לעליון להשאיר על כנה אפלייה עפ"י גזע/מוצא, אשר הסיבה הרשומה בחוק זה, תהיה "מורכבות מדינית וביטחונית" וחוק- זה הדבר היחיד שביהמ"ש יכול להסתמך עליו, נכון?
מר גרוסקופף נכנס לתפקיד שר החוץ של ישראל וגברת ברון, לתפקיד שר הבטחון?
כיוון שאני יודע שאין חוק כזה (וגם לא חוק, אשר הסיבה הנמנית בו, היא איומיו של טרוריסט איראני מזדקן – אפרופו הדיון בעליון לפני קץ ממששת המנדטים, אודות ההסכם עם לבנון) – זה מסביר הכל, על מניעיהם האמיתיים של רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, הבטוחים שכולם צריכים אישור מהם – מה דמוקרטי ומה לא.
לבצע ולא לשים לב, מה הנוכלים הבטוחים שקנו את הדמוקרטיה, אומרים.
אז בסדר, שתהיה סוגיה פוליטית צרה. לא סוף העולם.
גם גירוש בכוח של 8000 יהודים מביתם, רק בגלל יהדותם, הייתה "סוגיה פוליטית צרה" שלא היה שום קונצנזוס רחב בעם בעדה. איכשהו זה לא הפריע אז, או אפילו האט את המהלך ביום אחד נוסף, וברור לכל שגם לא יפריע מחר.
לא זאת הבעיה.
זאת אף פעם לא הייתה הבעיה.
מספיק לנסות לשכנע את המחנה האנטי-ציוני לעשות כך או אחרת.
לא צריך לשכנע אפילו אנטי-ציוני אחד נוסף בשביל לעשות את מה שצריך וחייב להעשות.
הזמן לשכנועים היה, ועבר. רק עתה יצאנו ממערכת בחירות, ויש רוב מובהק ויציב בציבור היהודי בעד בלימה מוחלטת ומיידית של המהפכה המשפטית.
נגמר הזמן לשכנועים. לא צריך לשכנע אפילו אנטי-ציוני אחד נוסף. אסור לשכנע אפילו אנטי-ציוני אחד נוסף. צריך. חייב. לעשות. עכשיו. מיד.
אסור לחכות עד שאחרון האנטי-ציונים יגיד אמן בשביל לעשות את מה שחייב היה להעשות כבר אתמול.
הזמן לשכנועים היה, ועבר. הצלחנו, שכנענו מספיק אנשים. ולא צריך לנסות ולשכנע אדם אחד נוסף. צריך לעשות.
הצורך האובססיבי והמאוס של המחנה הלאומי לקבל את אישורו של המחנה האנטי-ציוני לאחר שכבר קיבל את הרוב הנחוץ הוא בזוי – והוא הבעיה – והוא מבזה את הבוחר, העם, הכנסת, והמפעל הציוני.
מספיק.
הנימוק האהוב על מתנגדי הרפורמות במערכת המשפט הוא שרפורמה תהווה פגיעה ביכולת להגן על זכויות אדם.
מעניין שכל אותם המגנים הנלהבים שותקים מול ההצעות של מכון מול״ד וגנץ לצמצם את כוחם של ח״כים זוטרים-בידיעה שח״כ זוטר זה בדיוק המקום בו יכולים המיעוטים לשלב את נציגיהם בהנהגת המדינה כדי שיגנו עליהם.
מה אמר איש שמאל מובהק על מערכת המשפט ?
זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל, אמר את הדברים הבאים:
"השיטה הישראלית מבוססת על שתי מוסכמות: האחת קובעת שמינוי שופטים הוא עניין לקבוצת עילית מקצועית קטנה, שאינה חייבת דין וחשבון לאיש; והשנייה מטפחת את המיתוס שלפיו השופטים, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון, התברכו בחכמה, נסתרת מטאפיזית, הדומה במקצת לחכמת האפיפיור מרגע שנבחר לתפקידו".
כל המוסיף גורע.