זמיר וחבריו לקמפיין ההפחדה עדיין משוכנעים כי החברה הישראלית אינה נאורה מספיק ולכן זקוקה לבית משפט אקטיביסטי
טירוף החושים שאחז בחלקים מהגוורדיה המשפטית לאור כוונת הכנסת לחוקק "פסקת התגברות" מאפשר הצצה מעניינת אל עולמם של אושיות בכירות – שופטי עליון, פרופסורים למשפטים ושאר ירקות. לכל הפחות, ניתנת לנו ההזדמנות לבחון את הרמה האינטלקטואלית שהם מייחסים לאזרחי ישראל, קהל היעד של הקמפיין.
אחד הקמפיינרים הבולטים הוא שופט העליון והיועמ"ש לשעבר יצחק זמיר, אשר בטור ב'הארץ' התגייס להסביר לילידים מדוע הטענות בדבר היותו של בית המשפט העליון "אקטיביסטי" פשוט אינן נכונות ובפועל מדובר על בית משפט מאוזן, תוך שהוא מטיח בקורא שלל השוואות מופרכות.
"אני מכיר מקרוב את פסקי הדין המפעילים ביקורת על החלטות שלטוניות מאז הקמת המדינה. על יסוד היכרות זאת העמדה הברורה שלי היא, שהטענה הרווחת בדבר אקטיביזם שיפוטי אינה עומדת במבחן האמת: היא מתבססת על עובדות שאינן נכונות ועל דעה מופרכת", כתב זמיר. אלא שהיכרותו של זמיר כנראה קרובה מדי, שכן לקוראים מעט אובייקטיביים יותר המציאות משום מה נראית אחרת. כך למשל אמר שופט העליון האמריקני אנטונין סקאליה בשנת 2015: "אני קורא פסקי דין זרים – כמו של בית המשפט הישראלי – כאשר אני רוצה להיות ממש מזועזע ולהיזכר שבית המשפט שלי לא גרוע כל כך, אחרי הכל".[i]
לאורך טורו משווה זמיר ללא בושה בין בית משפט הפועל להגביל את הממשלה, תוך כפיפות לחוקי הכנסת, לבין בית משפט הפועל להגביל את הכנסת כאשר אינו כפוף לכל חוק. בהמשך, משווה זמיר שוב בין בית המשפט העליון בבריטניה הפועל להגביל את הממשלה הפועלת נגד הפרלמנט, לבין בית המשפט הישראלי בשבתו כמחוקק-על הפוסל חוקים ודן בתוקפם של חוקי היסוד.
השוואות מסוג זה, שאינן מבחינות בין ביקורת על המחוקק לביקורת על הממשלה, מתאימות אולי לאדם מן השורה שמעולם לא למד משפטים ושכח מזמן את שיעורי האזרחות. ממי שכיהן כשופט בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה היינו מצפים למעט יותר יושרה והיגיון.
האם זמיר אינו מבין את ההבדל? מסופקני. להערכתי, כבוד השופט פשוט מזלזל בקוראיו ומניח שהם עצמם אינם מבינים את ההבדל, או שלא יטרחו לערער אחר קביעותיו. זלזול דומה מגיע בסוף הטקסט, כאשר זמיר עובר להלל דווקא את האקטיביזם של בית המשפט:
אין ספק, השלטון בישראל היה גרוע יותר וההגנה על זכויות האדם הייתה רופפת יותר לולא פסקי הדין האקטיביסטיים. מדינת ישראל יכולה להיות גאה בפסקי הדין האקטיביסטיים, והם גם אלה שהוציאו את שמו של בית המשפט העליון לתהילה בעולם, כאחד ההישגים הגדולים של המדינה"
כדאי להתעכב דווקא על טענות מן הסוג הזה שדומות לה נשמעות למשל מבית 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', בקמפיין סרטונים המופץ ברשתות החברתיות. לוז הטענה גורס כי הגנה על זכויות אדם בישראל חייבת את קיומה להגנתו האקטיביסטית של בית המשפט.
כמובן, נדרש זיכרון קצר במיוחד, או סובייקטיבי במיוחד, בשביל ללכת שבי אחרי טענות מן הסוג הזה. אחד מפסקי הדין הראשונים בהם פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת היה פסילתו של חוק ערוץ 7, ולמעשה סגירתו האקטיבית של ערוץ תקשורת, תוך פגיעה בחופש הביטוי של מיעוט קטן (המתנחלים) שנרדף עד אותה העת על ידי הממשלה. מיעוט אחר שזכה לזכויות ייחודיות מהמחוקק, המיעוט החרדי, "נהנה" גם הוא מפירות הגנתו האקטיביסטית של בית המשפט, כאשר פעם אחר פעם נפסלו חוקי הגיוס שחוקקה הכנסת על מנת להגן על המיעוט החרדי.
בדומה נפסלו חוקי המסתננים, אשר כוונו נגד מי שכלל אינם אזרחי המדינה, על מנת להגן על קבוצות האוכלוסייה החלשות ביותר מקרב האזרחים – תושבי דרום ת"א שסבלו מהצפה של מסתננים יוצאי מדינות אפריקה. גם אסירים פליליים, קבוצת מיעוט פגיעה במיוחד, ספגה את נחת זרועו של האקטיביזם המשפטי כאשר בג"ץ אסר על הפעלתו של בית סוהר פרטי, שהמחוקק ייעד לצורך הטבת תנאי הכליאה של האסירים.
קיצורו של עניין, בשביל לטעון בפרצוף רציני בפני אזרח מדינת ישראל כי האקטיביזם השיפוטי עניינו הגנה על זכויות המיעוט מפני הרוב, נדרשת מידה לא מעטה של חוצפה. לא שכחנו גם שזמיר עצמו, בימיו העליזים כיועמ"ש, הורה למשטרה למנוע הפגנות ימין נגד מעצר אנשי 'המחתרת היהודית'. מי שפגע אישית בחופש הביטוי וחופש המחאה של מיעוט נרדף (בצדק או שלא), מטיף לנו היום על חשיבות ההגנה על זכויות מיעוטים.
כאמור, הייתי יכול להתאכזב מהרמה האינטלקטואלית הנמוכה, אולם לדעתי לא זה העניין. העניין טמון בדבריו של זמיר עצמו, בפסק דין שנתן בשבתו כשופט בבית המשפט העליון:
אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים"
זמיר אינו טיפש וגם אינו סנילי. הוא פשוט אוחז בדעה ותיקה לפיה החברה הישראלית אינה נאורה מספיק, ו"תרבות השלטון" טרם הכתה בה שורשים. מביט זמיר על הילידים הבורים וחסרי התרבות שסביבו, ואינו מרגיש כלל צורך לנהל דיון ענייני, רציונלי ומכבד. די לו בנפנופי ידיים ובהבטחה להגן על "זכויות האדם". הפתיים כבר יאמינו להכל.
עו"ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה'
[i] מתוך הקדמה מאת ד"ר שוקי שגב לספר 'בשם החוק' בהוצאת שיבולת.
נו, הצרצור המתנשא הזה, של הזמיר הזה , בשבתו כפנסיונר נודניק, זה גופא הסיבה למה צריך לסלק את הדיקטטורים הצבועים מחיינו.
אבל האשמה יותר בציבור, איך הציבור נותן לכנופיה כזאת לצבור כוח בטיעונים אימבציליים ושקריים כאלו, כל הזמן, כל השנים, ואף אחד לא צועק הדיקטטורים ערומים ?
מזוז כמובן הוא הדגם המופתי לאיש נאור רב ערכים
זמיר אינו טיפש וגם אינו סנילי. הוא פשוט אוחז בדעה ותיקה לפיה החברה הישראלית אינה נאורה מספיק, ו"תרבות השלטון" טרם הכתה בה שורשים. מביט זמיר על הילידים הבורים וחסרי התרבות שסביבו, ואינו מרגיש כלל צורך לנהל דיון ענייני, רציונלי ומכבד. די לו בנפנופי ידיים ובהבטחה להגן על "זכויות האדם". הפתיים כבר יאמינו להכל.
בסה"כ הוא צודק. אבל הגיע הזמן להיפטר מהכנופיה הגריאטרית שמחסלת כל חלקה טובה, כנופיה שהיא האמא של כל הרעות החולות במדינה האומללה הזאת
כרגע כבר קיימת פסקת התגברות,
זו המאפשרת לשופט זמיר, שמעולם לא עמד לבחירת העם אלא נבחר ע"י חבריו המשפטנים (אחד בכובע שופט ואחד בכובע לשכת עו"ד), להתגבר על כל החלטה ו/או חקיקה של **כל** רשות שלטונית אחרת. בדגש על הרשויות הנבחרות (קרי, אינן חסינות מפני פסקת ההתגברות של השופט זמיר).
במה שונה השופט זמיר, מחומייני האיראני?
באיראן (ולמעשה, גם בקוריאה הצפונית), יש בחירות. יש בהן רשות נבחרת – אך איראן וקוריאה הצפונית אינן דמוקרטיות, למרות שיש בהן בחירות ולמרות יש בהן רשות נבחרת. באיראן יש אפילו מפלגות -במג'לס הנוכחית, יש כ-11 מפלגות/סיעות (גם סיעות יחיד)! אז מדוע אינן דמוקרטיות?
אינן דמוקרטיות, בדיוק כיוון יש בהן שליט עליון, שהוא המחליט מה נבחרי העם רשאים להחליט ומתי השליט העליון, מפעיל את פסקת ההתגברות שלו והפוך/מבטל/מתנה/משנה בכל צורה אחרת, את החלטת הרשות הנבחרת.
היום לשופט זמיר ולחבריו, כבר קיימת (!!!) בדיוק אותה פסקת התגברות, כמו זו של אייתוללה סייד רוח-אללה מוסאווי ח'ומייני. גם חומייני, גם אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי (ה"המנהיג העליון" הנוכחי של איראן) – מנמקים את פועלם ב"איזון" ו"סבירות".
במה שונה אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי, הלא נבחר בטהרן, מהשופט זמיר וחבריו הלא נבחרים, בירושלים? במה שונה פסקת ההתגברות של השופט זמיר, מפסקת ההתגברות של אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי?
אני מזמן טוענת שדבר ראשון יש להוריד את העליונות בשם של בית המשפט הזה" "העליון" לא עובד להם טוב פסיכולוגית. אני מציעה למשל "בית המשפט לציון" שנאמר: ציון במשפט תפדה
רוצים לגייס תמיכה של השמאל להגבלת כוחו של בית המשפט העליון?
פשוט, מנו רוב לשופטים אקטיביסטים מהימין, כאלה שיפסקו נגד ארגוני שמאל, ארגונים זרים, ידחו עתירות נגד הריסת בתים וגירוש מחבלים ומסתננים.
אז נראה את השמאל יוצא בקריאות לפרק את בית המשפט, להגביל את כוחו וכו.
הבעיה, הימין יתנגד.
בית משפט המשרת אג'נדה פוליטית כלשהי פסול מעיקרו. בית משפט המקבל לדיון עניין פוליטי או ערכי, פוגע באמון הציבור בבית המשפט.
לא רוצים לגייס את השמאל לשום דבר.
ובהחלט רוצים שהשמאל יפסיק בעצמו לגייס פולטיקאים בגלימות, או בחליפות, או בסרבלים או במשקפי פרשנים, לכל צמתי ההחלטה. ויודעים שזה כנראה לא יקרה, ונאלץ לנשוך שפתיים ולעשות הכי טוב שאפשר.
רוצים 3 רשויות, נפרדות ומאוזנות.
רוצים קואליציה מתפקדת ואופוזיציה נשכנית אך אחראית.
לא רוצים לגייס את השמאל. שהשמאל יחליט מה שבא לו, רק שלא יהיה לו כוח בידיים, כי זה כל מה שהוא באמת רוצה.
אכן,
הפיכת ביהמ"ש העליון לזרוע הצבאית של מר"צ, ממחישה מאוד את פרדוקס הסחטן (זכייתו של פרופ' ישראל אומן, בפרס נובל לכלכלה).
בית משפט המשרת אג'נדה פוליטית כלשהי, אכן פסול מעיקרו. בית משפט המקבל לדיון עניין פוליטי או ערכי, אכן פוגע באמון הציבור בבית המשפט. אך בדיוק כפי שהוכיח פרופ' אומן, כאשר מתמודדים מול סחטן (זהו שם ציורי, במשחק האולטימטום שפרופ' אומן חקר – הסחטן הוא השחקן, שביצע את הבחירה הלא רציונאלית/לא מוסרית – הכי טוב ללמוד על המשחק המדויק והפרדוקס המדובר, מכתיבתו של חיים שפירא),
שלהיות רציונלי מול שחקן אירציונלי זה אירציונלי. אחר כך, שלהיות אירציונלי מול שחקן אירציונלי זה לפעמים רציונלי.
כלומר, כל עוד העליון מתפקד כזרוע הצבאית של מר"צ, זה אי-רציונאלי לשמור על נייטרליות כלפי ביהמ"ש. זהו בדיוק הפרדוקס.
וזו הסיבה, מדוע עלינו כציבור לבחור – או בית משפט נייטרלי, אשר אכן משאיר החלטה ערכית ו/או פוליטית לרשות הנבחרת, המייצגת (וכלן גם מחליטה עפ"י) מגוון הדיעות בעם או החלשת כוחו של בית משפט אינטרסנטי, אשר מתפקד כשחקן פוליטי לכל דבר ועניין.
"פשוט, מנו רוב לשופטים אקטיביסטים מהימין"-
בצורת בחירת השופטים הנוכחית זה ממש לא פשוט.
ושינוי צורת הבחירה אינו יותר פשוט מהגבלת בג"ץ.
יש להבחין בין פוליטי למפלגתי, אי אפשר להימנע מאג'נדה אם זה פוליטי אם זה העדפה של שופט זה או אחר, אם זו רמיסה של מי שמגיע ללא עורך דין לבית משפט, יש רחיצת יד בין שופטים לעורכי דין. נציב הבקורת על שופטים, מינוי חסר משמעות, אחיזת עינים ובלוף.
וכך כתב מדם ליבו השופט משה לנדוי שהיה הנשיא החמישי של בית המשפט העליון :
"אני מתקשה להבין, כיצד יש להסיק מסקנה מהפכנית, של העמדת בית המשפט מעל לרשות המחוקקת, ללא אמירה מפורשת של הרשות המחוקקת, אלא משתיקתה דווקא.
אשר לביקורת שיפוטית דמוקרטית, שוב קצרה בינתי מהבין, איזו דמוקרטיות יש במסירת התפקיד של ביקורת חוקים שנתקבלו באורח דמוקרטי, לגוף אוליגרכי כבית המשפט.
כבר נלאיתי להתריע על כך, שבדיקת כשירותם של חוקי הכנסת תגרור את בית המשפט בהכרח אל זירת המחלוקות הפוליטיות המסעירות את הציבור.
מכאן עלולה לצמוח פגיעה מסוכנת באמון של כלל הציבור… הקריאה להרחבת סמכותו של בית המשפט, הנובעת מאותו אמון גמור, עלולה להפוך לחיבוק דוב לבית המשפט עצמו
.
האדרת כוחו של בית המשפט כשותף בכיר במלאכת החקיקה אף תעודד את הקריאה לשינוי של שיטת בחירת השופטים. כדי להפוך את בית המשפט העליון למעין כנסת זוטא.
יתר על כן, הרשות השופטת נשפטת על ידי הציבור קודם כל על פי תפקודן היעיל של ערכאות השיפוט לכל דרגותיהן.
כאשר מעמיסים עליה עומס נוסף שהיא לא נועדת לו ואין היא מסוגלת לשאתו, היא עלולה חלילה לקרוס תחתיה".
זו הזדמנות היסטורית שספק רב אם תחזור. לחוקק מה שנדרש ולשים קצוץ על בית המשפט. גם אם יגיד בגץ לעשות או לא לעשות משהו הכנסת תבצע מה שהיא צריכה באמצעות הזרוע המבצעת שלה הממשלה. ויצרכו יפי הנפש כמה שירצו
למי שעדיין לא מבין…
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
להעמיד לדין את כל מי שתומך בדיקטטורה המשפטית של השמאל, כולל שלילת פנסיות תקציביות.
עם כל הכבוד השופט חוצפן
זהו הזיזו לא את הגבינה אז מתחילים בפילפולים משפטיים
חצוף
למה הם לא עליונים? 120 אלף ש"ח לחודש לכבודה, זה לא עליונים? ופנסיות עתק לעשרות שנים? זמיר כבר בן 91, תעשו חשבון כמה מיליונים הוא גרף אחרי פרישתו. והזוג הנצחי אהרן ואלישבע נ"י? עוד מעט צריך יהיה להוסיף לפנסיות שלהם אפסים לפני הנקודה. וכבודה הכבדה תתחיל לגרוף עוד מעט, ויחד עם מרעיה ומרעותיה הם יבזזו את הקופה הציבורית במיליארדים רבים. פנסיה של אחת כזאת זה כמעט מאה אברכים.
אשמח ליצירת קשר לשלוח אסמכתאות לנאמר בתגובה.
בתקופת כהונתו של השופט זמיר ולאחר בחירת הליכוד לשלטון בשנת 1981, בין השנים 1982-1986 הקיבוצים, בחסות קק"ל המנהל, הפרקליטות ופקידים במשרד הפנים פעלו לגנוב מיליוני דונמים, באופן מתוכנן ומתוחכם.
ישראל באמת לא נאורה מספיק. על מה אתם מדברים בכלל?
ומי קבע את זה? הקשיש המיליונר זמיר?