פקידי הממשלה אינם אמורים לקבוע מדיניות אלא לסייע בביצוע שלה, גם אם מדובר במקרה בממשלת ימין
במשך שנים ארוכות של שלטון ימין, אחת התלונות הנפוצות במחנה הייתה על הקושי של נבחריו לקדם מדיניות מול שלל מקלות בגלגלים אותם תקעו יועמ"שים למיניהם. טורים רבים נכתבו בזעם על האופן בו יועצים ומשפטנים התערבו בכל צעד של ממשלת ימין והפכו את עצמם לפוסקים אחרונים גם ללא סמכות בחוק, בהחלטות שנדמה כי חלקן הגיעו ממניעים אישיים ולא עניינים ותוך הדיפת כל ניסיון ביקורת במטרה לכפות דעתם על הציבור.
הדוגמאות הן רבות מספור אבל ההליך היה לרוב מוכר. שר כלשהו או חבר כנסת מנסה לקדם מהלך לאומי או ציוני, ומיד צצה לה "מניעה משפטית" האוסרת עליו לממש אותו. בחלק מהמקרים היועמ"שים אף פעלו אקטיבית לעצירת חקיקה, באחרים נוצר המצב האבסורדי בו יועץ משפטי לממשלה טוען נגד הממשלה עצמה בבית המשפט, ובמקרים רבים אחרים הצעות חוק פשוט לא הוגשו מתוך החשש של יעמדו במבחן המניעה המעורפל של "שומרי הסף". כמובן שגם כל ניסיון לשנות המצב בו גחמה של פקיד גוברת על החלטת נבחר ציבור נתקל בחומה בצורה.
ואז התחלף השלטון, עלתה ממשלת שמאל, ולפתע הדברים התבהרו. ראשית כל למדנו כי אפשר למנות יועמ"ש גם ללא ניסיון מתאים או הכשרה בתחום, וגם כאשר ראש ועדת האיתור מתנגד למינוי. בהמשך ראינו כיצד היא הופכת משומרת סף אמיצה לחותמת גומי גמישה כאשר אישרה בין היתר לפתוח במבצע צבאי בעזה ללא כינוס הקבינט, אישרה לשר הביטחון למנות רמטכ"ל חדש למרות כללי הריסון הנהוגים בתקופת בחירות ותוך מסע צלב מוזר וכושל למען מני מזוז, ולבסוף הלבינה למעשה את המהלך למסירת שטחים ימיים ללבנון בניגוד לחוק יסוד ורגע לפני הבחירות. גם במקרה היחיד בו בהרב-מיארה פסלה מינוי זה היה בפועל לטובת הממשלה, כאשר סירבה לאשר מפקד קבוע לגל"צ בניגוד לחוות דעת משפטיות, ולהותיר בתפקידה את ממלאת המקום המועדפת על גנץ.
ואז שוב התחלף השלטון, ממשלת ימין צפויה לעלות מחדש, וכעת קיבלנו הזדמנות נהדרת לבחון את הדברים. עוד בטרם הקמת הממשלה, ועוד לפני שהונחה הצעת חוק אחת על שולחן הכנסת החדשה, כבר החלו להישמע הזמירות הישנות והמוכרות: החוק הזה "אינו חוקתי", לגבי החוק ההוא קיים "קושי משפטי", ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה.
עוזרי היועמ"ש הרבים שבו למקום האהוב עליהם, מול המצלמות בוועדות הכנסת שם הם יכולים לשאת נאומי תוכחה וליהנות שוב לרגע מאור הזרקורים ותרועות הפרשנים. וכך עברנו כמעט בין לילה מממשלת שמאל שפועלת בחופשיות וללא שום הפרעה משפטית, לממשלת ימין מסונדלת עוד לפני שקמה. המניעה המשפטית שבה לחיינו בשיא תפארתה ויועצים משפטיים שוב פותחים מהדורות. מנגד יושבים הפוליטיקאים, שרק לפני רגע זכו לאמון הציבור בבחירות ומנסים לפעול בהתאם. אך אז מגיע קומץ פקידים שמעולם לא נבחר ובוודאי לא זכה לשום אמון, ובהבל פה מבטל את הצבעתם הדמוקרטית של מיליוני אזרחים ועוד עושה זאת באמתלות והמצאות משפטיות מביכות.
יתכן כי עבור חלק מנבחרי הציבור מדובר במצב נוח בו נמנעים מהכרעות קשות ותמיד יכולים להשתמש בתירוצים משפטיים. מנגד יתכן כי מדובר ברצון של מיארה להפגין שרירים ברקע דיווחים על מעמדה המעורער. עובדה אחת ברורה בכל מצב: פקידי הממשלה, כולל היועמש"ים, לא אמורים לפעול על פי דעתם ואמונתם האישית, אלא צריכים להוציא לפועל את מדיניות הממשלה, בין אם מדובר בשינוי סמכויות שר, הרכבת הממשלה או כל נושא אחר.
הפתרונות לכך קיימים וידועים. הצעות לפיצול תפקיד היועמ"ש, מינוי יועצים במשרות אמון או פשוט נחישות של הרשות המחוקקת והמבצעת לבצע את תפקידן שהוא לחוקק ולמשול. כך אמור לפעול משטר דמוקרטי תקין והציבור בישראל מכיר ורוצה בכך. כדי להתחיל לנוע בכיוון הנכון דרושים קודם כל נבחרי ציבור נחושים ומנגד פקידים המבינים את מקומם ויודעים שיועץ הוא רק יועץ.
כל עוד נמשך המצב בו פקידים קובעים את אופן ביצוע המדיניות (ולעתים את המדיניות עצמה) במקום נבחרי הציבור, מדובר במצב אנטי-דמוקרטי בעליל. כדי לראות איך זה עבד באופן חלק אפילו לא צריך ללכת רחוק: מספיק לראות את התנהלות היועמ"ש עד אתמול, בזמן ממשלת השמאל.
לזרוק את היועצת. כל המינויים הם רק פקידים. אם פקיד לא ממלא אחרי הוראות הדרג הנבחר- כלומר הכנסת שהזרוע שלה זה הממשלה – או שיניח מיוזמתו את המפחות או שיזרקו אותו. לא מעניין כל היללות והצרחות. תודה לממשלה היוצאת שהדגימה כיצד שולטים.
המינוי של לוין לשר משפטים הוא הקריטי ביותר והחשוב ביותר בהקמת הממשלה הנוכחית. לא בן גביר למשטרה ולא סמוטריץ לשר האוצר, אלא המינוי של לוין, לולא כן לא עשינו כלום.
לוין היחיד שמבין ומאמין בצורך המוחלט בשינוי שיטת הבחירה לעליון, לא קוסמטיקה, אלא שינוי השיטה מן הקצה לקצה, רק ,הדגש על רק, הפוליטיקאים בהרכב זה או אחר יבחרו את השופטים. הוא מבין לעומק איך שינוי השיטה ירפא את רוב תחלואי העליון.
אחרים או שהם לא מבינים ונתלים בשינויים צדדים והפיכים או שהנושא לא מעניין אותם כי מה שמעניין אותם זה רק איזה כסא יקבלו.
בג"ץ דחה את בקשת השר אמיר אוחנה לייצוג עצמאי ולא של היועמ"ש
(מקור: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001346135)
לי אישית חסרה הדוגמא מהחמורות ביותר, לדעתי – השר לביטחון פנים (אוחנה) נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת משפטים בושה מנדלבליט). ניתן להיזכר בפרשה כאן: אוחנה ומנדלבליט בעימות חריף: מי מייצג בבג"ץ? (קישור: https://www.ynet.co.il/news/article/BypTV3mLP).
תת הכותרת בקישור לעיל: עוד התנגשות בין השר לביטחון פנים ליועץ המשפטי לממשלה. אוחנה הודיע לבג"ץ: הפרקליטות לא מייצגת אותי; מנדלבליט מתעקש: אין לזה תוקף, לא תוכל לקחת ייצוג חיצוני.
במידה ולא זוכרים על מה מדובר, אז הסוגיה המשפטית בה מדובר (ללא ! קשר לסוגיה הנידונה בעליון) היא החלטתו של השר לביטחון פנים (אוחנה) אשר פרשת משפטים בושה מנדלבליט ועל בסיס עמדתו הפרטית זו, החליט שהיא לא חוקית אך בנוסף, אסר על השר אוחנה לטעון את עמדתו בפני העליון!!!
אתם מבינים מה קרה פה? אפשר להסכים עם עמדתו של אוחנה ואפשר לחשוב שהיא שגויה – המחלוקת הגיעה לדיון בעליון, אך כיוון שפרשת משפטים בושה מנדלבליט החליט שלדעתו אוחנה שוגה, הוא אסר עליו להציג את דעתו בעליון!
זאת בתירוץ השקר-משפטי (כבר אפרט כיצד) לפיו כל גורם ממשלתי מחויב להיות מיוצג ע"י היועמ"ש ולכן, אם לדעתו של פרשת משפטים בושה מנדלבליט השר שוגה – הוא פשוט אוסר עליו להשמיע את עמדתו בעליון כי גורם היועמ"ש פשוט לא ישמיע אותה + אסור עליו לקבל יצוג עצמאי. זהו נימוק שקרי מהסיבה הפשוטה, כלל יסודי במשפט הנו שעמדתם של כל בעלי הדין נשמעת (השיטה האדברסרית) והשופט מחליט ביניהן. בהשתקת דעה של אחד מבעלי הדין (ועוד מהרשות הנבחרת), מנדלבליט מינה את עצמו לשופט בדיון בעליון ולא למייצג.
אז דעה של מי נשמעה בדיון בעליון? של שר לביטחון פנים נבחר או של פרשת משפטים בושה מנדלבליט?
אני רוצה לדעת מי מממן אותה?????
לגמרי במקרה השר המיועד לבטחון פנים הוא גם עורך-דין עם הסטוריה מפוארת של נצחונות משפטיים. אולי בחלק מהמקרים הוא יכול לייצג את המדינה במקום ה"יועצת"? אני יודע היועצים לדורותיהם הצליחו לאסור על הממשלה לגייס עורך-דין חיצוני, אבל אי אפשר להגיד על שר בממשלה שהוא חיצוני.
בבג"ץ אמיתי נקבע כי "אם, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השלטונית אינה פועלת כדין, הרשות בידי היועץ המשפטי לממשלה להודיע לבית המשפט כי הוא לא יגן על פעולת הרשות".
בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 נאמר בהקשר זה: "ייצוג המדינה בכל עניין אזרחי, מינהלי, בין־לאומי, פיסקלי, משפט העבודה ואחר, מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה ובאי-כוחו. על-פי הנוהג במדינת ישראל אין ייצוג חיצוני אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה."
כל נבחר ציבור הוא חיצוני לדיקטטור המשפטי לממשלה.
שומר חומות ניפץ את רעיון השוויון האזרחי.
מי אתה האזרח הערבי?
פלסטיני של עזה או ישראלי בן דת מוחמד?
אויב או אוהב.
כאשר קיימת מדינת לאום – כוס הזכויות הלאומיות, מלאה. ריבונות מלאה ומערכת חוק שמייצגת את הלאום והאינטרס הלאומי לבדו.
בשעה שמתוסף לאום זר למדינה מופיעה לצידו, כוס זכויות נוספת, לשמירה ויצוג האינטרס הזר.
מרגע זה מתנתק שלטון החוק מהלאום והופך לבית דין בינלאומי לזכויות אדם.
בשינויי חקיקה, מרוקן זכויות מכוס הריבונות של הלאום לכוסו של האזרח האחר.
ככול שמנגנון זכויות האזרח מתחזק, חוקים חדשים מעבירים זכויות נוספות מכוס הלאום לכוס האזרח.
חוק הכלים השלובים.
המטרה שוויון.
התוצאה – חיסול מדינת הלאום. הלאום מאבד את ריבונותו החוקית על ביטחונו, עתידו ומדינתו.
מנגנון החוק השוויוני מנסה לאזן ולבלום כל ניסיון להשיב לכוס הלאום את זכויותיו הבלעדיות ובכך פותח למעשה מאבק על ריבונות ובעלות על המדינה.
ישראל נוסדה על ידי יהודים ורק יהודים בעבור יהודים.
במדינת לאום – החוק משרת את הלאום. השוטר משרת את הלאום והצבא נלחם ומקריב בעבור הלאום.
מדינת אזרח היא מדינה במאבק ריבונות מתמיד.
החוק במדינות אלו, מאזן ומתעלם מהרוב, כעיקרון.
במדינת אזרח רב לאומית, פוליטיקה = סחר בזכויות.
השמאל סוחר. מעביר מהלאום למהגר / לאזרח.
הימין משמר.
הרוב הלבן באירופה ובארצות הברית מאבד אט אט ריבונות ואחיזה בארצו.
השמאל קונה קולות בזכויות ומתעצם פוליטית.
זו הפוליטיקה המערבית המודרנית של ימנו. פוליטיקה פרוגרסיבית. תהליך של החלפת ריבונויות.
במילים אחרות האם המשטרה היהודית עדיין משרתת את הלאום או שהיא ניטרלית. מתבוננת באוזלת יד בשרפת בתי הכנסת?
זכות הגנה העצמית זלגה מהלאום היהודי לאזרח הפלסטיני ומקבלת את השם ״אלימות משני הצדדים״ , ״הפגנה״.
עלתה השאלה האם דין שר המשטרה כלפי המפכ״ל כדין שר הבטחון כלפי הרמטכ״ל?
הצבא פועל מול אויב והמשטרה מול אזרח.
מי מגדיר מהו אויב ומהו אזרח?
נכון להיום, הלאום היהודי משמר את ריבונותו מול הצבא ומגדיר לבדו, מי האויב.
בשומר חומות, מול המשטרה, איבד הלאום, בחוק, את ריבונותו מול בטחון הפנים והמשטרה נכנסה לשיתוק.
האם הערבי פלסטיני הוא אויב כמו הפלסטיני בג׳נין או אזרח?
האם ההשתלטות על הנגב היא כיבוש או פיתוח תשתיות?
שר הביטחון הצהיר שהוא סיכן חיילים לטובת האויב. האם גם הצבא הופך למשרתם של שני אדונים?
האם מפלגות השמאל סוחרות גם בביטחון החוץ היהודי ומוסרות אותו ל״אזרח״ הפלסטיני?
מדינה יהודית מול מנגנון הפרוק המשפטי.
״הפגנות״ או פרעות מלחמת השחרור.
זה עידן טשטוש התודעה וסירוס כוח השרידות.
אם יובס בן גביר בריבונות יהודית על המשטרה – יובס הרצי הלוי, בשדה הקרב.