בכל צומת היסטורי חשוב או מאיים, היהודי הגיב למצבו בכך שהפך זיכרון לתקווה ומילים ולמעשים
חנוך ברטוב היה סופר, מתרגם, מחזאי ופובליציסט ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות. נפטר ב-13 בדצמבר 2016. מאמר זה פרי עטו התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' ביוני 1989.
***
בדומה למרבית האנשים, מרבית הסופרים הם הכל חוץ מיהודים, ומרבית היהודים אינם מה שהיית מגדיר בתור סופרים. ולמרות זאת, עבור המעטים מאיתנו העונים במקרה לשתי ההגדרות, שאלת הסופר כיהודי, ושאלת היהודי כסופר, יכולות להוביל לתרגיל מרתק, אם כי לעתים מתסכל, בהגדרה עצמית.
כך למשל, כאשר אנו אומרים "סופר יהודי", האם כולנו חושבים על הגדרה דומה? היכן נמצא היהודי בתוך הסופר? בעמוד הסיום של הרומן 'החצי השני' מאת פיליפ רות, הסופר נתן צוקרמן, יהודי אמריקני החי בקרב הגויים בלונדון, מגדיר עצמו כך:
יהודי ללא יהודים, ללא יהדות, ללא ציונות, ללא זהות יהודית, ללא בית כנסת או צבא או אפילו אקדח, יהודי ללא בית בוודאי, רק אובייקט בפני עצמו, כמו כוס או תפוח…"
כולנו מכירים את "היהודי ללא" הזה, מכיוון שהוא דמות קבועה בספרות היהודית המודרנית. אך הוא גם מופשט מדי מכדי להגדיר אותו כ"אובייקט בפני עצמו", כפי הגדרתו של רות. יתרה מכך, הוא שונה לחלוטין מכל יהודי אותו נפגוש בחיים האמיתיים, ובוודאי מיהודים רבים המופיעים בספרו של רות.
בקצה השני נמצא "היהודי עם", כזה שאין צורך במונה גייגר כדי לחשוף את ייחודו ההיסטורי והתרבותי. אך "עם" מה הוא בדיוק? הייתי אומר: הן עם עבר, זיכרון תרבותי מסוים אותו יש לשמור ולקיים, והן עם עתיד – החלום המתמיד; בנוסף, עד לאחרונה ממש (במונחי זמן היסטוריים), עם שפה משלו, עם קהילה מאורגנת, ועם קודים מוסריים ומשפטיים מפורטים. בצמתים מסוימים בהיסטוריה, ובמיוחד במהלך תקופות של איום קיומי, אותו "יהודי עם" הגיב למצבו בכך שהפך זיכרון לתקווה, ובכך שהפך את נטייתו לעבר למכשיר היוצר את העתיד.
כדי להבין את סוג היהודי הזה, במיוחד כאשר הוא במקרה גם סופר, יש להיות מודעים לתפקיד שמשחק הדמיון במחשבתו, כאשר המציאות אינה נסבלת או טרם עוצבה. "זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה", פתח הרצל את יומנו באביב 1895:
היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא נראית כחלום אדיר. כבר ימים ושבועות היא ממלאת אותי כולי עד אובדן החושים… מה יצא מזה, אין לשער לפי שעה. ואולם ניסיוני אומר לי כי העניין מפליא, אפילו הוא חלום, ושעלי להעלותו על הכתב — אם לא למען הבריות, לפחות להנאתי שלי או למען הרהורי לעתיד לבוא. ואולי יש עוד אפשרות בין השתיים: למען הספרות. אם לא יהיה הרומן למעשה, הלוא אפשר שהמעשה יהיה לרומן. השם: הארץ המובטחת!"[i]
הרצל, במקרה הזה, הצליח להשיג את שתי "האפשרויות" הספרותיות. ראשית הוא חיבר את 'המדינה היהודית', משנתו הסדורה לגאולה ציונית, ושבע שנים לאחר מכן הוא כתב את הרומן האוטופי 'אלטנוילנד'.
ישנה דוגמה מוקדמת עוד יותר ל"חלומו" הפרוע של הרצל. ביולי 1881, גל של פרעות ניצת ברוסיה בעקבות ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני והוביל לעזיבה המונית של יהודייה לאמריקה. באותו החודש, הופיעה בעיתון הירושלמי 'החבצלת' פניה נרגשת לאותם מהגרים לשנות את מסלולם, ולהגיע במקום זאת לארץ ישראל:
מה לכם ולאמעריקא? בקרב מי תבואו שמה, הלא גם המה כמוהם אשר מקרבם תצאו…
וגם מהערביים אל תיראו ואל תפחדו, כי לא פריצי חיות המה, גם לא פראים אוכלי אדם, ויותר טובה נקווה מהם מאשר תקוו אתם מאלה אשר תפארת אדם למו ובשם משכילים ונאורים יתאמרו"
מנקודת המבט של אותם ימים, עצה כזו הייתה ודאי נדמית כמטורפת קמעה. ביולי 1881, לארץ ישראל לא היה שום דבר להציע. הקהילה היהודית מנתה בקושי 25 אלף נפשות. עיר הולדתי העתידית, המושבה החקלאית פתח תקווה, הוכתה במלריה ומייסדיה נטשו אותה.
רק כמה חודשים קודם לכן, אחד מהחלוצים, יהושע שטמפפר, נשא דברים בכנס גיוס תרומות בשיקגו. על פי דיווח בודד בעיתון Hebrew weekly, "תוצאת הפגישה הייתה הקמת אגודה…וחבריה התחייבו לתמוך בסכום שנתי מסוים באלו שהגיעו לארץ הקודש כדי לעבוד את הקרקע…". אך מה עשה שטמפפר בארה"ב לאחר שפתח תקווה ננטשה? איזה עתיד חומרי או רוחני היה יכול להציע לשומעיו? רק בספטמבר של אותה שנה אליעזר בן-יהודה הגיע לארץ ישראל ופתח במסע הצלב האישי שלו להחייאת השפה העברית. שנה שלמה תחלוף עד שיצא לדרך גל המהגרים הגדול הראשון, העלייה הראשונה, ועוד 23 שנים יחלפו עד לעלייה השנייה, אשר בסופה אוכלוסיית היהודים בארץ ישראל מנתה לא יותר מ-85 אלף איש.
בין אנשי העלייה השנייה היו, ולא במקרה, כמה בני דור שני ושלישי לסופרים יהודים, מגלמים בדמותם את הקשר החי בין העבר היהודי לעתיד היהודי. גם כאן, בהמשך לקשרים בין פנטזיה בשפעה לבין המציאות בדלותה, אביא כמה שורות מאת אחד מהם, שלמה צמח, מי שבשנים שיבואו יהפוך להיות מבקר ועורך בולט. ב-1904 ובגיל 18 בלבד, צמח, כמו חבר ילדותו דוד בן-גוריון, עזב את פולין והפך לחלוץ בארץ ישראל. במהלך הלילה האחרון של מסעו ליפו, אותו בילה על סיפון האוניה, הבחור שגדל במשפחה חסידית אדוקה מצא עצמו מגיב לרגע ההיסטורי ממש כמו ה"יהודי עם" שהוא. כפי שהוא מתאר בזיכרונותיו:
מודעות גדולה סחפה אותי, כמו כאשר הנחתי תפילין בפעם הראשונה… צמצמתי את עיניי באופן בו הכנתי את עצמי לתפילה, עד שרקותיי כאבו ונדתי הלוך ושוב בריכוז, מכוון את המילים אל החוף במזרח: "לארץ ישראל… חברה חדשה… לארץ ישראל… חברה חדשה"
עבורי, אולי הדבר המרגש ביותר לגבי מזמור התפילה הזה היא העובדה שהוא עצמו מהווה ציטוט ספרותי, שורה מתוך הנובלה 'לאן' מאת הסופר העברי מרדכי זאב פיארברג, שנפטר בשנת 1899 בגיל 45. במילים אחרות, הסצנה האמיתית בחוף יפו שחזרה סצנה מן הספרות העברית שנכתבה באופן דומה בראשם של אלפי חולמים צעירים שהפנו אז את גבם לחיים היהודיים באירופה, ופעלו כדי להבטיח עתיד יהודי בארץ ישראל. צמח אמר את תפילותיו באותו הרגע בדיוק בו העתיד המדומיין בספרים (ספרי קודש וחול כאחד) נשק לחופי המציאות.
***
נקפוץ קדימה ל-1931. חמישים שנים חלפו מאז שירושלים הציגה את השאלה ליהודי רוסיה: "מהי לכם ולאמריקה?", ויהודי רוסיה השיבו את תשובתם. מיליונים היגרו לאמריקה, רק כמה אלפים לארץ ישראל.
ב-1931 הקהילה היהודית האמריקנית מנתה כבר חמישה מיליון איש; בארץ ישראל, על אף הצהרת בלפור והעברת השליטה מהטורקים לבריטים, למרות מאמצי החינוך בגולה ולמרות כמה גלי הגירה משמעותיים, האוכלוסייה היהודית מנתה בקושי 175 אלף איש.
אך למרות כל זאת, אותה שנה סייעה ללטש את גרעין החברה היהודית. נוצרו רשתות נרחבות של אירגונים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. ואולי ההתפתחות המשמעותית מכל הייתה הפיכת השפה העברית לשפת הלימוד, החל מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; בהוצאות לאור; בספריות ציבוריות ובמפעלי תרגומים; בחיים הציבוריים ובממשל; בעיתונות היומית, בתיאטרון ובמידה גדלה גם ברחוב ובבית.
הייתי בן חמש ב-1931, תלמיד שנה ראשונה בתלמוד תורה בפתח תקווה, היכן שאבי שימש כמורה. עברית הייתה השפה היחידה שדיברתי, ובאותה עת גם התחלתי לקרוא. למרות שהוריי היו עולים חדשים, בקושי שש שנים בארץ, אבי שלט היטב בעברית אותה לימד עוד בפולין.
עבורי ועבור שאר הילדים באזור, העברית הייתה טבעית, הסביבה היהודית שלנו הייתה כה טבעית, שלא זכור לי שאי פעם חשבנו עליה בכלל. הבית היה דתי מתון ועד לכיתה ו' למדתי בבתי ספר דתיים. אך בעידוד אבי קראתי גם גרסאות עבריות ל'אוהל הדוד תום', 'אוליבר טוויסט', 'טום סוייר', האחים גרים והאנס כריסטיאן אנדרסן. בהמשך קראתי הכל החל מג'יימס פנימור קופר לג'ון סטיינבק, מגוגול לגורקי, מסטֶנדָל לרומן רולן, מגֶתה ועד לתומאס מן (קיבלתי עותק של 'טוניו קרגר' לבר המצווה) – והכל בשפה היחידה שהכרתי, עברית.
והלא-יהודים, היכן הם היו בכל זה? בשום מקום; המתח בין יהודים לבין כל מה שלא יהודי, שעד היום משחק תפקיד מרכזי בכתיבה היהודית, היה לחלוטין מחוץ לחוויית הילדות שלי. ידעתי עליו, כמובן, אבל עבורי ועבור חבריי זה היה כמו משהו מתוך האגדות הגותיות שאהבנו לקרוא – מפחיד אך יחד עם זאת רחוק במידה בטוחה.
הדבר היה נכון גם לגבי תפיסת הגולה. מצד אחד היו "היהודים האחרים", אותם תיארו לנו כהפך המוחלט מעצמנו, כל מה שאנחנו לא. מצד שני, אותם אנשים היו לעיתים קרובות בני המשפחה שלנו, במקרה שלי סבא וסבתא, דודים, דודות ודודנים, דמויות שנחרטו בראשי מתוך העלאת הזיכרונות של אבי והדמעות של אמי. האם יהודי הגולה האמיתיים היו באמת כך? לא ידעתי אז, ואלמד לראשונה רק כאשר אראה אותם בעצמי ב-1945.
מה שראיתי בקיץ של אותה שנה, בתור חייל בן 19 המשרת בבריגדה היהודית באירופה, היו יהודים ששרדו, ומאז אותו מפגש ידעתי היטב מי אני, הן כאדם והן כסופר. אני יהודי, נקודה.
היה זה יכול להיות קל ופשוט יותר לומר אחרת – "אני מי שאני, נקודה", או "אני ישראלי, כותב בשפתי העברית". אבל אני לא, ולא הייתי מאז קיץ 1945 כאשר הגעתי להבנה כי אם ישראלי אין משמעותו יהודי, הרי שאין לו משמעות כלל, ואף גרוע מכך. עבורי, לומר "ישראלי, נקודה" היה להצטרף לשורה הארוכה והארורה של אלו המנסים לברוח מיהדותם. זה היה כמו להפסיק להיות.
הציונות, כמובן, מייצגת התגשמות דרמטית הן של רצון היהודים להיות, והן של (הבה לא נשלה את עצמנו) הדחף לשלילה עצמית, להפוך למישהו אחר, להיות "נורמליים". למרות זאת כיום, כחצי מאה לאחר לידתם של מי שיש המגדירים כ"עברים חדשים" חסרי יהדות בארץ ישראל, אני יכול בוודאי להדגיש כי עבורי, כציוני וישראלי, הזהויות האלו חסרות כל משמעות מלבד כאשר הן מתקיימות כחלק מקיום יהודי, יהודי של ממש החי בהיסטוריה של ממש.
יתרה מזאת, הייתה בבית ממשיות שתיקנה כל תפיסה מוטעית שהייתה יכולה להיווצר בעניין. ב-1931, כפי שתיארתי, היו בארץ ישראל 175 אלף יהודים, רובם עולים חדשים; בין 1931 ל-1947 הקהילה צמחה ל-630 אלף איש, ערבוב מוחלט של ארצות ושפות וממש לא זהות עברית חדשה ומדומיינת, הנפרדת מההיסטוריה ומהתרבות של הקהילות היהודיות בפזורה כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. ביום בו ישראל הפכה למדינה עצמאית, רק אחד מתוך תריסר אזרחים יהודים נולד בארץ או חי בה לפחות שלושה עשורים. כל היתר היו עולים חדשים, רובם חיו בארץ 15 שנים או פחות.
זה היה נכון לא רק לגבי כלל האוכלוסייה אלא גם לגבי האליטות "העבריות", כולל דור הפלמ"ח האגדי. קחו למשל את המקרה של ל"ה הנופלים בגוש עציון במלחמת העצמאות, שזכו לחיי נצח בשיר מאת חיים גורי. הל"ה הפכו לדימוי עבור דור שלם, אך מי הם היו למעשה? היחידה אולתרה ברגע האחרון, והחיילים, רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית, הגיעו מיחידות שונות של ההגנה בירושלים. 15 מהם, כולל המפקד דני מס, נולדו בחו"ל. מס שהיה בן 24 במותו הגיע לארץ בקושי 14 שנים קודם לכן.
זו הייתה המציאות, ולא "העברים החדשים" – מונח שהתבסס על עבר מומצא, עתיד מדומיין וכמעט ללא הווה בכלל. המונח עצמו היה המצאה, ונטבע בידי המשורר יונתן רטוש, שנולד בשם אוריאל הלפרין. בעלון בשם 'כתב אל הנוער העברי' שראה אור ב-1943, אותה שנה אומללה בהיסטוריה היהודית, רטוש הצהיר כי העברים החדשים הם למעשה אומה נפרדת מיהודי הגלות.
***
הזכרתי את רטוש בהקשר של מה שאני לומר על להיות יהודי, מילה שעבורו הייתה תועבה, בין היתר משום שלמשך מספר שנים זכיתי לעבוד לצד המשורר הנפלא הזה באותו העיתון, הוא כמגיה במשמרת הלילה ואני כעורך. הייתי כל מה שרטוש התנגד לו, יהודי מוכרז שאהב יידיש והיה חבר בשמאל הציוני. אך החזקתי גם בתכונה אחת שבשמה הוא היה יכול לסלוח לי הכל: הייתי יליד הארץ, ולכן, באופן פוטנציאלי, אחד מהחבר'ה שלו.
אך מעולם לא הייתי כזה. בגיליון ישן של הדו-שבועון 'מסע', שמחתי לגלות לאחרונה כמה הערות שכתבתי ב-1954 אשר ספרי 'שש כנפיים לאחד', העוסק ב"ישראל השנייה" (מהגרים מארצות ערב והים התיכון, כמו גם מאות אלפי עקורי אירופה), זכה בפרס ספרותי:
זהו סיפור לא רק של זרים חדשים, זהו גם סיפורי האישי, דברים שזכרתי מן הילדות, כאשר בית הורי היה בית של עולים חדשים, הסיפור של בני דורי, רק נדמה שהיה עולם אחר ממה שנקראת "ישראל השנייה"…"
ועוד:
עשיתי שימוש בשירי עם, סיפורים ובדיחות, אוצרות שגיליתי במהלך לימודיי. המפגש הזה הפך למקור של גאווה ואהבה"
בציטוט החבר הצעיר הזה בדור הפלמ"ח, כפי שהייתי אז, אני מנסה להדגיש את הפער בין העולם האמיתי של אותו אדם, עולם יהודי לחלוטין, לבין התפקיד המיתי שיוחס לו. היה זה אלברט איינשטיין, אני חושב, שאמר כי שאחת הסיבות בגינן הוא מתחרט על כך שנולד יהודי, הייתה שבכך נמנע ממנו לבחור להיות יהודי. לא הייתי רוצה לחשוב שבכך שנולדתי ישראלי ימנעו ממני כל הדברים היהודיים שצוקרמן של רות חושב שאפשר להיות יהודי בלעדיהם.
והנה, עבור האירוניה שבדבר, אחד מהם – מכתב על ערש דווי, מיום ה-10 בינואר 1941, מאת אביו של יונתן רטוש, יחיאל הלפרין, לנכדו הטרי חמן. הסבא היה ממייסדי בית הספר העברי באודסה ובוורשה; הנכד, שנקרא בידי אביו על שם אל השמש הפגאני, נרצח 44 שנים לאחר מכן בסיני בידי חייל מצרי. המכתב נקרא כמו תחינה אחרונה, לא ממש לתינוק שזה עתה נולד אלא לאביו, תחינה לכך שישחרר את עצמו מן המיתוס ויקבל עליו את ההיסטוריה והתרבות האמיתיים. כך הוא נפתח:
לנכדי הראשון, דור עשירי לגדול ממינסק, מחבר 'סדר הדורות', יהי זכרו ברוך. יהי זכרם של אבותיך, רבנים גאונים, חסידים נלהבים וחכמי ישיבות, מחברי ספרי עומק, שוכן על ראשך, ילדי החדש. מי ייתן שתגדל להיות גדול בתורה, בלימוד ובמדע; מי ייתן שתהפוך לגאוותנו ותהילתנו, חוליה חשובה בשורה ארוכה של רבנים וחכמים…"
בין הבן רטוש והאב הלפרין, אני מוצא עצמי לצד האב, ונגד הזרם שגם כיום עוד חי בישראל וטוען "אני ישראלי, נקודה".
אך לא רק נגד "הימין" לכאורה אני מגדיר את עצמי. במאמר שפורסם בערב ראש השנה במקומון הירושלמי 'העיר', שואל הסופר הערבי אנטון שמאס:
מדוע השמאל בישראל מתעקש להיות ציוני, ומסרב להבין שזה לא אפשרי – אתה או ציוני או שמאלני"
עבור שמאס, ציונות היא גזענות, וחוק השבות של ישראל, לב הציונות, הוא חוק גזעני. לכן אם אני, למשל, רוצה להישאר איש שמאל עליי להוקיע את האמונה הציונית ובמקומה לבחור במדינת ישראל "דמוקרטית וחילונית".
איזה צירוף מקרים מוזר: רטוש האולטרה-טריטוריאלי, עבורו ארץ העברים כוללת לא רק את ישראל רבתי אלא את הסהר הפורה כולו, והערבי הפלסטיני שמאש, שזיכרון ילדותו היה מגן דוד ענק לגביו "תמיד תהה האם אינו מוטבע בבשרנו", מסכימים על הצורך של ישראל להיפרע מהציונות, כלומר מהיהדות.
עבורי, המשמעות של להיות יהודי אינה משהו מופשט וחסר גוף, ובוודאי שלא מצב מקרי כמו "להיות כוס או תפוח". המשמעות ברגע זה, בתום מאה של בדידות יהודית, היא להתגבר על תחושה מתמשכת של מסתורין. אני אחד מברי המזל: נולדתי למצב הישראלי, והייתי יכול לבחור באופן חופשי את זהותי כיהודי. חייתי באחד מרגעי השינוי הגדולים בהיסטוריה היהודית, במעבר מספר למדינה, ממילים למעשים.
הייתי חלק מקהילת מהגרים זעירה, שבעצמה חיה בעיקר על מיתוסים או דרך כוח הרעיון, וזכיתי לראות אותה הופכת לאיבר החיוני ביותר בגוף היהודי. עדיין אינה מכוונת מספיק עם העבר, אך בהחלט שופעת בהווה, מדינה בה תשעה מתוך עשרה תושבים הוא יליד הארץ, וכמעט חצי מתוכם להורים ילידים. עבורי, כסופר יהודי, נתונים כאלה מכילים כוח קסום כמעט.
***
לפני כשלוש שנים הגעתי לעיר פורטלנד אשר באורגון, לביקור בן יומיים. בין האנשים שפגשתי שם היה הרב יהושוע שטמפפר. ברגע שפגשתי בו הבחנתי בדימיון לשטמפפרים של פתח תקווה, וחצי בצחוק, עוד לפני שאמרתי שלום, שאלתי:
אתה הנכד שלו?"
"לא". הוא ירה בחזרה. "הנין".
מסתבר כי יהושוע שטמפפר המקורי, בעודו עורך מסע גיוס כספים עבור פתח תקווה בשנת 1881, קיבל מסיבה כזו או אחרת אזרחות אמריקנית. לאחר שנה הוא שב לארץ ישראל, שם צאצאיו שחיו כולם בפתח תקווה והיו חלק מילדותי, הפכו למובילים ביישוב. אך הם שמרו את הדרכון האמריקני. בסביבות 1924, אחד הנכדים, מחשש לאבד את מעמד האזרח בעקבות חוק חדש, נסע לשמש כרב העיר אקרון באוהיו. 61 שנים לאחר מכן פגשתי את בנו יהושוע בבית הכנסת שלו בפורטלנד.
אך זה אינו סוף הסיפור. בנו של יהושוע, שאול, הפך לישראלי ומלמד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. בקצרה, ואם לנסח מחדש את הרצל, ה"רומן" הפך למציאות, ומתוך המציאות הזו עשוי להיוולד ספר חדש.
[i] מתוך 'עניין היהודים: ספרי יומן 1895 – 1904' כרך א'. בעריכת מיכאל היימן, יוסף ונקרט ויורם מיורק, מוסד ביאליק תשנ"ח
