הקרב האחרון של עלי ח'אמנאי

ימים קשים עוברים על "המנהיג העליון" של הרפובליקה האסלאמית, עלי ח'אמנאי. בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות, נראה כי הוא אינו מצליח להיחלץ מן המשבר אליו נקלע לאור האירועים במדינה והטעויות שלו עצמו.

במשך יותר משלושה עשורים, בכל פעם בה שלטונו עמד בפני אתגר משמעותי, הטקטיקה של ח'אמנאי הייתה להיעלם מן השטח לזמן מה עד יעבור זעם. אם הייתה נדרשת פעולה, הוא לרוב אפשר לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת. ח'אמאני השתמש בשיטה הזו במאבק הארוך מול יריבו-ידידו עלי אכבר רפסנג'אני, מאבק בו ניצח לבסוף. במהלך מערכת הבחירות המתוחה שהולידה את תנועת המחאה הירוקה, ח'אמנאי אפשר לכוחות הביטחון לטבוח במפגינים, לעצור את ראשיהם ולמחוץ את גל ההפגנות.

בענייני חוץ, ח'אמנאי אפשר לנשיאים מוחמד חתאמי וחסן רוחאני לבלוע כל צפרדע במטרה להגיע להסכם עם המערב, תוך שהם ממשיכים בהונאה לפיה איראן הופכת עוד רגע למדינה נורמלית, והוא עצמו מפזר לחישות על התנגדות להסכם. אם המגעים היו מצליחים ח'אמנאי היה לוקח את הקרדיט לעצמו כמקבל ההחלטות; במקרה של כישלון תמיד היו אשמים אחרים ב"בעיות העומדות בפני האומה הגיבורה".

המודל הזה נלקח מן הרודן הצפון-קוריאני קים איל-סונג, אותו ח'אמנאי מעולם לא פגש אך הפך למעריצו לאחר ביקור בפיונגיאנג. האייתוללה נאטג-נורי שהתלווה לח'אמנאי בביקור כתב בזיכרונותיו כיצד המנהיג העתידי ממש "התאהב" ברודן המזדקן. היה זה רגע של הארה והלקח היה פשוט: תן לאחרים להעריץ אותך, וכאשר המצב משתבש תמיד תוכל להאשים אותם. במקרה ונקלעת למצב של חולשה, פשוט תיעלם עד שישתנה כיוון הרוח.

מאז המהפכה, כמעט כל דמות דתית או פוליטית בולטת שצמחה באיראן הושלכה בשלב כלשהו לשלולית הבוץ, ספגה השמצות, נעצרה או נכלאה, הושתקה או נדחקה לגלות. במהלך ההתקוממות נגד שלטון השאה, האייתוללה ח'ומייני מינה מועצה מהפכנית בת 14 חברים בתור ממשלה זמנית וסמכות מחוקקת. ארבעה מתוכם נרצחו ואחד נוסף הוצא להורג בפקודת ח'ומייני. אחר מצא את מותו "בנסיבות חשודות". שלושה כיהנו לזמן קצר אך נעלמו במהרה מהתודעה. רק אחד שרד ועדיין נמצא איתנו: עלי ח'אמנאי.

בימינו אנו, כאשר המחאה העממית נגד המשטר נמשכת, אם כי בעוצמה נמוכה יותר לאחרונה, המנהיג העליון מתקשה לחזור על המנהג החביב עליו. בזמן שח'אמנאי שוב נעלם מן השטח לשבועות ארוכים, כנופיית מקורביו ניסתה כל תרגיל מוכר בספר: החל מהדפסת כסף למטרת שוחד, דרך העברת שליטה בחברות ציבוריות לאוליגרכים ועד לטיהור שקט בשורות משמרות המהפכה. מעל 500 מפגינים נרצחו ברחובות ועוד כמה הוצאו להורג לאחר משפטים מדומים, כחלק מהניסיון לדכא את גל המחאה.

אך כאשר ח'אמנאי נאלץ לבסוף לשוב למרכז הבמה, היה ברור שכל השיטות לעיל פשוט כשלו. התהום שנפערה בן המשטר לבין חלק גדול מהעם האיראני נראית כבלתי ניתנת לגישור. גרוע מכך עבורו, רבים מאנשי הדת הבולטים, בכירים בצבא ובעולם האקדמיה והתרבות החלו להביע אהדה למפגינים. בה בעת, מיעוט קולני בתוך המשטר קורא לשים קץ למדיניות "הסובלנות האסטרטגית", ולהפעיל יד קשה הרבה יותר נגד האויבים מבית ומחוץ.

עבור עלי ח'אמאני כיום, השאלה היא "להרוג או לא להרוג?". בזמן כתיבת שורות אלה, נראה כי הוא עדיין מנסה לגשש את דרכו החוצה מן המשבר באמצעות מצבי רוח משתנים. מצד אחד הוא תיאר את הנשים המסרבות לחבוש כיסוי ראש כ"בנות של כולנו" וקרא לחבק אותן, אך מנגד הורה על המשך המעצרים וההוצאות להורג.

הטרגדיה טמונה בעובדה לפיה שום אפשרות בה יבחר לא תוכל להשיב באמת את איראן מסף התהום. התנהלות המשטר בעשורים האחרונים הצליחה לחסל כל מוסד או גוף שהיה יכול לתקשר באופן יעיל עם החברה. באופן כללי, בסיס התומכים של המשטר לא נראה נלהב להמשיך בשפיכות הדמים, ובוודאי לא תחת ח'אמנאי שעשוי כבר לא להיות שם כאשר יחולק השלל. יחד עם זאת, יתכן כי חלק מיריביו בתוך המשטר שואפים להפוך את המנהיג לשעיר לעזאזל עבור כל כישלונותיו ופשעיו, בתקווה לחטוף לעצמם פיסה גדולה יותר מן העוגה.

בדומה לאלילו קים אל-סונג ח'אמנאי תמיד ניסה, ועד עתה הצליח, להיות בצד המנצח. בנאום שנשא לפני מספר שנים הוא השווה את עצמו לעכבר בסדרת הסרטים המצוירים 'טום וג'רי', בה החתול הגדול והחזק תמיד נכשל לתפוס את העכבר הקטן והזריז. אז מה צופן העתיד? העולם הפוליטי נוטה לפעול לפי חוקי ההסתברות ומקשה על תחזיות ודאיות. נכון להיום, נראה כי ישנה הסתברות גבוהה לכך שהמשטר הח'ומייניסטי נמצא בדרכו למוזיאון.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.