הגירוש והשיבה

בימים שבין פורים וראש חודש ניסן מתקיימים במדינה היהודית שני תהליכי עומק מנוגדים, שהם ביטוי לשאלה קיומית אחת. מחד הפגנות תקיפות נגד ממשלה שהוקמה על ידי "הקואליציה הלאומית" ומנגד, ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון על ידי כנסת ישראל. משמעות שני אירועים הופכיים אלה היא בכך שהם מייצגים שני זרמי עומק בציבור היהודי. כדי לרדת לעומק משמעותם, עלינו לבחון אותם כחלק מתהליכים התפתחותיים ארוכי טווח של קיום המפעל הציוני.

התנתקות ממה?

בשנת 2005 התגייס צה"ל למבצע רחב היקף, איך נגד איזה אויב? אין צורך להביא ראיות לטענה החד-משמעית כי הקרב הידוע בשם "התנתקות" לא היה חלק מן המערכה בין היהודים הציוניים לבין המוסלמים השוללים את זכותנו לריבונות בארץ ישראל כולה.

שנה לאחר הריסת הגוש, שמעתי ברשת ב' את סגן שר הביטחון אומר כי "ידענו שאסור לצאת מעזה בלי הסכם, ידענו שזה יביא טרור, אבל רצינו ששרון יהרוס יישובים". אחד משרי ממשלת התנתקות הגדיל לעשות ואמר כי בימים ההם הריסת יישובים היא ציונות, והתושבים בסך הכל "נדרשים לעבור דירה".

אלא שישובים אינם סדרות של מבני אבן ובטון, הם קהילות של אנשים הפועלים במשותף להגשמת רעיון. מי שנועד לאבד חיים במבצע הצבאי של 2005 אלו הקהילות שסומנו כאויב, בעיקר קהילות הציונות הדתית. מעבר לכך, מרבית תושבי גוש קטיף היו בני הדור השני של הציונות, שבאו מהפריפריה ודבקו במסורת התיישבות ואחיזה באדמת הלאום.

השאלה הראשונה היא מדוע בראשית המאה ה-21, צאצאי דורו של בן גוריון שראה בכל דונם וכל עז הגשמת חלום רואים בהריסת בתים וקהילות הגשמת חלום? מה היה החלום החדש? השאלה השנייה היא מדוע קהילות הציונות הדתית שהיו שותפות לעשיה הציונית בדורו של בן גוריון הפכו לאויב בדור של יורשיו?

התקפה אוטו-אימונית

זו הייתה ועודנה המערכה הפנים-ישראלית המשמעותית ביותר. אני מעלה כאן סברה לא-נעימה לפיה שרון נגרר על ידי הדור השני של הציונות הסוציאליסטית למערכה של ריסוק כוחה הפוליטי של הציונות הדתית.

אני מציע לבחון סברה לפיה מהלך זה היה חלק מהשלכות מלחמת יום כיפור בחברה היהודית בישראל. מערכה זו נועדה לאפשר תהליך חלופי לציונות, תהליך הפיכת מדינת היהודים למדינה נורמלית, מערבית, "שכיף לחיות בה" כפי שהצהיר אהוד אולמרט בתגובה לתוצאות הבחירות ב-2006. הוא זכה בתמיכת הציבור היהודי לאחר "ניצחונו" ב"קרבות" גוש קטיף ועמונה. משמעות מהפך זה היא "תכנית ההתכנסות" שאינה אלא התכנסות לגטו חדש "בין גדרה לחדרה" על חוף הים התיכון.

לפי השערתי, לאחר כישלון תהליך אוסלו שהיה תולדה ישירה של מלחמת יום כיפור ויעודו ריכוז היהודים בגטו שפלת החוף, חיפשו ואיתרו בוגרי אוסלו את המכשול לתהליך הנורמליזציה של מדינת ישראל. המכשול העיקרי שזוהה היה הכוח הפוליטי של הציונות הדתית: אלה שהם גם נורמליים, גם עובדים, גם אנשי מדע, גם תורמים לכלכלה וגם מתגייסים כאחיהם החילוניים, אך מנגד שומרים על האי-נורמליות של המדינה היהודית, נאחזים בלב המולדת, שומרים מצוות ומונעים את הפיכת ישראל למדינת אזרחיה, מדינה ככל מדינות המערב.

כדי להבין מדוע הפכו קהילות הציונות הדתית לאויב יש לבחון את התהליכים ארוכי הטווח שהביאו להיפוך הכוון.

תהליכי העומק

שינויים תרבותיים מתרחשים בעיקר בעת חילופי דורות. בשנות ה-70 אירע חילוף המשמרות הראשון של המפעל הציוני, אז איבד הדור הראשון את כוחו בתהליך טבעי והאחריות להנהגת המפעל הציוני עברה לדור השני, דור הצברים. אז הורגש גם החיסרון בכוח החיצוני לטבע ההיסטוריה והגיאופוליטיקה, הנחוץ לקיום המפעל המנוגד לכוחות הטבעיים.

בהעדר מסורת ותשתית רוחנית המעוגנת בהיסטוריה אבד גם הייעוד המשותף. הדור השני של הציונות הסוציאליסטית לא ירש עקרון יהודי מכונן ואילו התחליף, האידיאולוגיה הסוציאליסטית, התנדף מעצמו בדרך הטבע. לכן לדור זה אין את העוצמה להתמודד עם האי-נורמליות של מציאות הגשמת הציונות. הוא איבד כוון והתנפנף כשבשבת. הוא היה כשמשון הגיבור לאחר גזיזת שערו. עם צבא אדיר, אבל חוסר יכולת להובילו לניצחון.

בהעדר עיקרון רוחני מכונן הטבע הדוחף בעוצמה לכיוון הנורמליזציה הפך להיות הכוח המוביל. בדיוק בשלב הקריטי של חילופי הדורות, פרצה מלחמת יום כיפור. משמעותה היסודית ביותר של "מכת פטיש" זו היתה אובדן חלום היהודי החדש. החלום שאמר "כאן לא יהיו פוגרומים" התחזק בעקבות מלחמת ששת הימים אך הוכה למוות כאשר הותקפנו על ידי הגויים בעיצומו של יום התענית, וכעבור שלושה שבועות של לחימה התברר שיותר מאלפיים בחורים נפלו בקרב.

עובדה זו נתפסה בבלתי מודע של הציבור הישראלי כפוגרום קלאסי, והמסקנה הבלתי נמנעת הייתה "בקישינב היה פוגרום וכאן היה פוגרום ואם כך מה השיגה הציונות? כלום!". מכאן צומחת מסקנה אופרטיבית הגיונית לכאורה, שאומרת כי יש לוותר על החלום של פתרון בעיית האנטישמיות, לשנות כיוון. ללכת עם הכיוון של הטבע שמשמעותו ארוכת הטווח במקרה זה ובצורה הבוטה ביותר, היא מעבר לגטו ממוגן על חוף הים התיכון.

מקור הקונפליקט

כך "בחורף של שנת 74" התחיל תהליך הבשלת הביטוי המדיני הבולט ביותר לשינוי הכיוון, והוא הסכם אוסלו שפרץ לאור רק כעבור 19 שנים. הסכם אוסלו שמהותו היא היפרדות מחבלי ארץ ומחלום ההתיישבות בה הוא תולדה ישירה של חילופי המשמרות של שנות השבעים ומלחמת יום הכיפורים. הוא ביטוי למצב של ייאוש. מוביליו ומעצביו התעלמו מן העבר ומן העתיד והתמקדו רק בכאן ועכשיו.

הציונות היהודית לא תפסה את המלחמה כפוגרום אלא כשלב קשה בדרך לגאולה. היא התגייסה להמשיך במפעל וכיוון שהשותפים נעלמו, פשוט המשיכה ללא השותפים. את מקום השותפות תפס ניגוד מוחלט. ניגוד זה מודגם בצורה ברורה בשתי תנועות מנוגדות שנולדו רק לאחר מלחמת יום כיפור: 'שלום עכשיו' הבונה את הגטו ותנועת ההתיישבות ביו"ש הממשיכה את הציונות המקורית.

המשך הפעילות הציונית החלוצית הקלאסית של בניין יישובים וגאולת האדמה הפך להיות המכשול העיקרי בתהליך הנורמליזציה ובניין הגטו החדש. לכן כדי להגשים את החזון החדש, ההפוך לכיוון המקורי, נולד הצורך לרסק את המכשול, את קהילות הציונות היהודית הממשיכות בכיוון שאבד. זו נקודה מרכזית בהבנת התופעה של המחלה האוטואימונית שמוליכיה ניסו להסוות במילה המכובסת "התנתקות".

חשבון הנפש נדחה

כאן נולד קונפליקט אמיתי שלא ניתן לפתרון ללא חשבון נפש מעמיק. אולם, חשבון הנפש המתבקש לאחר משבר יום כיפור אשר היה נחוץ כדי לאפשר את המשך השותפות, לא נערך. לדעתי הסיבה העיקרית להימנעות מחשבון הנפש אינה אי-הנכונות לקבל את המסקנות הצפויות מחשבון נפש אמיתי.

אנשי הדור השני של הציונות הסוציאליסטית (החילונית) קמו על אחיהם הנאמנים לחזון הציוני, גמרו אומר לחסל את קהילותיהם, לפזרם ולהפיצם על פני כל הארץ ולחסל את כוחם. הם קמו עליהם כדי להשליט את הנורמליזציה בכוח הזרוע. לצורך זה הם שעבדו את כוחו של צה"ל, רמסו את הדמוקרטיה והסתייעו בבית המשפט העליון.

"שליחותה" של מערכת המשפט נחשפה על ידי ארהן ברק שהודה לאחר פרישתו מכס נשיאות בית המשפט כי פעל בשליחות הנורמליזציה. רק בזכות החלטת המותקפים, לא התפתחה כאן מלחמה במלוא עוזה.

ההתנתקות לא הייתה התנתקות מחבל ארץ, היא היתה ביטוי לשאיפת ההתנתקות מן היהודיות. לא שרון השתגע, הוא נכנע לציבור גדול שתמך בהתקפה ואשם בכך שהיה קבלן ביצוע נאמן, נלהב, מסור ושקרן. צאצאי הציונות החילונית תקפו את ממשיכי דרכם של הציונים הנטועים עמוק במסורת אבותיהם וארץ מולדתם. תלמידי בן-גוריון וברנר תקפו את תלמידי הרב קוק.

מקום לאופטימיות

כל זאת היסטוריה של הדור השני של המפעל הציוני. אנחנו נמצאים עתה בעיצומו של חילוף הדורות השני, דור במובן של דור תרבות שנמשך כארבעים שנה.ההנהגה עוברת לידי הדור השלישי אשר פונה לכיוון המסורתיות על כל גווניה ומצמיח מנהיגות ציונית, צעירה, לוחמנית ולא מתנצלת.

לעניות דעתי התהליך החשוב ביותר הקורה כיום במדינה היהודית הוא תהליך חיפוש הזהות היהודית. מתחת לפני השטח מתרחש תהליך עומק שרובו עדיין לא גלוי ולפי הבנתי משנה את פני החברה היהודית. זהו תהליך של חיפוש משמעות לקיום הלאומי שמתחיל בחיפוש הזהות היהודית שהודחקה בשני הדורות הקודמים. תקצר היריעה מלנתח את שורשיו אולם לדעתי חשבון הנפש שנדחה על ידי הדור השני הולך ומתרחש על ידי הדור השלישי.

עצם העובדה שהקיום היהודי בארץ ישראל, המפעל הציוני הגדול, מנוגד לתהליכי הטבע הנורמליים, מאתגרת כל יהודי חושב לשאול מה משמעות הקיום הלא נורמלי הזה והאם כדאי להשתתף במאבק שלעולם לא ייפסק. רעיון הסתגרות בגטו על חוף הים התיכון מוקף בגדר הקרויה "ביטחונית" אך ביסודה נועדה לתחום את הגטו ולהגדיר את הזהות היהודית האתנית נכשל. כישלון זה מביא בהכרח לחיפוש הזהות היהודית הרוחנית בניגוד לאשליה של הזהות היהודית האתנית.

חיפוש המשמעות וחיזוק המסורתיות היהודית בישראל התבטא בבחירות 2022 בדעיכת מפלגת העבודה מחד ויצירת רוב הקואליציוני מוצק של מפלגות אשר המשותף להן היא הזהות הלאומית היהודית. תוצאה זו של תהליכי העומק מאפשרת את ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון וחידוש הפעילות הציונית שעיקרה התיישבות וריבונות במולדת העתיקה.

לכן, ביטול חוק ההתנתקות אינו רק ביטוי סמלי לכוח פוליטי, אלא ביטוי לתופעת התחדשות המאפיינת כל אורגניזם שבגרעיני תאיו צפון DNA שלם ובלתי פגוע. כשם שכל סוג של אורגניזם ביולוגי יודע להתחדש על בסיס ה-DNA שלו, כך עם ישראל הולך ומתחדש במולדתו על בסיס ההיסטוריה והמסורת העתיקה שלו.

מציאות חדשה

הולכת ונוצרת מציאות שתאפשר את חידוש השותפות בייעוד של הקיום היהודי בארץ ישראל. מלחמת ההתנתקות נעצרה. העוצמה הרוחנית של אנשי הציונות הדתית בגוש קטיף, שלא נתנו לתוקפיהם את ההזדמנות לפתוח באש ולממש את מלחמת האזרחים, תרמה את חלקה לעצירת האסטרטגיה של ריסוק הציונות הדתית.

מנגד, אנו עדים למחאה המונית שוברת קווים אדומים ומאיימת בראש וראשונה על השותפות הישראלית בשירות בצה"ל. זוהי תגובת נגד לתהליך העומק הראשון שנחשף במלוא עוצמתו בתוצאות הבחירות; זהו מאבק לשימור עמדות כוח שמקדמות את הנורמליזציה של מדינת ישראל; זהו קרב מאסף שגובל באסטרטגיית אדמה חרוכה.

בחורף 2023 התפרצו המתחים שנובעים מדחיית חשבון הנפש היהודי לאחר מלחמת יום כיפור. זהו מאבק בלתי נמנע כיוון שהמסקנות של שני הצדדים מיום כיפור היו הפוכות. לעניות דעתי קרב הנסיגה הוא חסר תוחלת שכן הוא לא מגובה בכוח חיצוני לטבע החיוני לקיום יהודי בלב המזרח התיכון או בכל מקום בעולם. לכן תהליך חיפוש המשמעות של הייחוד היהודי של מדינת ישראל יימשך ויתעצם.

טוב יעשו הלוחמים נגד הקואליציה החדשה, המשקפת תהליך עומק ולא קוניוקטורה פוליטית, אם יתפנו עתה למפגש של חשבון נפש לאומי יהודי. במפגש כזה נוכל למצוא את הבסיס המשותף לחיים של מגוון גדול של זהות יהודית בתוך מדינה שבה כולנו נהיה שותפים במאבקים הגדולים הנכונים לנו – בראש וראשונה מאבק נגד כוחות חיצוניים השואפים למחוק את המדינה היהודית ללא קשר למאבק הזהות הפנימי שלה.

ביטול חוק ההתנתקות אינו צעד מנותק מתהליכי העומק המסעירים את הפרהסיה הישראלית בימים אלה. מעבר לסלילת דרך לחידוש התיישבות שנחרבה לפני ח"י שנים, זהו חלק אינטגרלי משינוי עמוק המתרחש בתחילת הדור השלישי של הציונות ומכאן משמעותו החשובה.

פרופ' אלישע האס היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי