כל הקולות שווים אך בישראל שוב מתברר כי יש קולות שווים יותר
לפני יותר מעשור פרסם ד"ר רן ברץ מאמר מעל דפי אתר זה, ובו פירט הגדרות שונות למושג דמוקרטיה – הראשונה מתחום מדע המדינה העוסקת במוסדות המשטר ובזכויות פוליטיות כחופש התאגדות, ביטוי והצבעה; השנייה מציעה נקודת מבט היסטורית יותר, ומתמקדת בזיקה בין התפתחות המדינה המודרנית לעליית הלאומיות.
ברץ מסביר באופן כללי כי הגישה הליברלית הרווחת במערב משלבת בין השתיים, ומטפחת את חירות הפרט במסגרת מדינית ולאומית מתאימה. רוב אזרחי ישראל, על פי סקר שערך אז 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מאמינים גם הם כי זו משמעותה האמיתית של הדמוקרטיה, אלא שאצלנו קיים גם מיעוט קטן שסבור את ההפך: לא זכויות הן בסיס המשטר אלא ערכים "מהותיים", ומי שקובע מהם הערכים הרצויים אינו רוב העם אלא בית המשפט, שבעצמו מייצג מיעוט שבמיעוט.
מן הסתם, זהו מצב נוח במיוחד עבור מיעוט שאינו מצליח לנצח בקלפי, ופשוט התרגל לכפות את רצונו באמצעים אחרים ואנטי-דמוקרטיים תוך שהוא מסתגר באליטיזם מנותק; מן הסתם, הרוב שזכויותיו נרמסות יקום בשלב כלשהו לדרוש אותן ולקחת חלק אמיתי במשחק, כראוי לדמוקרטיה מתוקנת. הרפורמה לתיקון מערכת המשפט אמנם תקועה כרגע לאחר שהתפזרה לשלל כיוונים והתפוררה משלל סיבות, אבל בבסיסה נמצאת אותה הבנה פשוטה לפיה דמוקרטיה היא בין היתר גם שוויון זכויות פוליטי.
אנחנו לא אזרחים סוג ב' pic.twitter.com/W9WiX8lAFW
— ינון מגל (@YinonMagal) March 28, 2023
גם קמפיין "אזרח סוג ב" שתפס לאחרונה תאוצה ברשתות הימין נוגע בשאלה הזו: האם במדינה דמוקרטית קולו של אדם אחד, נניח טייס קרב או שופט עליון, שווה יותר מקולם של אחרים? ואם אכן כך המצב, מדוע? ומה אמורים לעשות האחרים כאשר מספרים להם שהצבעתם בקלפי שווה פחות, אם היא עוד שווה משהו בכלל? רבבות אנשי ימין יצאו להפגנות ענק לפני החג כדי למסור את התשובה שלהם – נמאס לנו להיות אזרחים סוג ב' ולראות כיצד הפתק שלנו מושלך לפח לאחר כל מערכת בחירות. הצבענו ימין והפעם אנחנו דורשים לקבל ימין, בלי תירוצים ובלי סיפורים.
בסופו של דבר, וכפי שכבר נכתב כאן פעמים אינספור, השאלה היא מי קובע מה במדינת ישראל. אם אכן זכותו של כל אזרח לקול אחד, ואם אכן קולו של כל אדם הוא שווה ללא קשר למעמד, מוצא או דעה פוליטית, הרי שהרוב הלאומי יכול וצריך לצפות מן הממשלה לקדם את המדיניות לשמה ובשמה נבחרה. אלא שכאמור, זהו אינו המצב בישראל בה שולט מיעוט המתנגד לכל שינוי או אתגר להמשך שלטונו. במילים פשוטות, זו אינה דמוקרטיה בשום מובן מקובל של המושג.
כמו כל רגש פופוליסטי, גם ההתעוררות הזו בימין הישראלי עשויה להיות כלי בידי פוליטיקאים ציניים עבור מטרות שונות ומשונות. אפשר גם להתווכח האם תחושת הקורבנות התמידית היא מוצדקת או יעילה. כל זה גם אינו פוטר את הממשלה הנוכחית מאחריות לכשליה ומהצורך לתקן אותם. אבל על שתי נקודות אי אפשר לחלוק – אין דמוקרטיה ללא שוויון זכויות פוליטי, והרגש הזה הוא אמיתי ולא יהיה ניתן להמשיך להתעלם ממנו לאורך זמן. את הדמוקרטיה הם כבר רוקנו מתוכן, אבל את האזרחים יהיה קשה מאוד לרוקן.
המציאות המורכבת בפוליטיקה ומלחמת המעמדות בארצנו היפה מתחילה להתגלות.
והנה מה שיכול לקרות
1) הפוליטיקאים מצד ימין יצליחו בסופו של דבר להעביר רפורמות חשובות שיובילו לשוויון אמיתי ואילו אלו משמאל יבינו שהם חייבים לעשות ויתורים ולהכיר בצד שניצח בבחירות.
2) צד ימין לא יצליח להעביר את הרפורמות ומצד שמאל יזרקו מלח על הפצעים. הממשלה תיפול – ואיתה כל תקווה לדמוקרטיה אמיתית.
במצב של מקרה 2 אנחנו נראה נפילה מהירה לאנרכיה. ברגע שאנשים לא מאמינים שבחירתם שווה משהו והם מרגישים שהם סוג ב' – גרוע מכך שנבחרי הציבור שלהם מצפצפים ומנותקים מהם – האמונה בבחירות ובחוק נגמרת.
כבר ראינו את הצד השמאלי מצפצף על החוקים ואת החיבוק שהמערכת נותנת לו.
מה יקרה פעם הבאה?
יש גבול לכמה אפשר למתוח את הגבול.
אני מקווה שהפוליטיקאים יפסיקו לחשוב על הכסא ועל העולם ובמקום יחשבו על העם, ובמיוחד על הבוחרים שלהם.
חוקי הפיזיקה
כל כך ברור שלא ניתן לשנות את חוקי הפיזיקה
מדינת ישראל על כל תושביה – נמצאת בתנועה מתמדת לכיוון ברור
כאשר רוצים לשנות כיוון נדרש מנהיג שיציג את היעד החדש
ויפעל לחבר את כל ההנהגה להאמין בו וביעד החדש – אליו רוצים או צריכים להגיע
כאשר חצי מהתושבים לא מאמינים בקפיטן – ולחצי הנוסף לא ברור היעד אליו
רוצים להגיע – ברור שיש בעיה בזרימה – ובזבוז משאבים בלתי הגיוני
ממש לא משנה מה אומר פוליטקאי כזה או אחר
אלא כיצד מייצרים יחד – יעד חדש אליו רוצים להגיע
ברור שנדרש אמון בהנהגה – את זה דאגו פוליטיקאים לשחוק עד אפר
ראש הממשלה יכול להגיד שהיום יורד גשם – ועד שלא נצא החוצה ונרטב
לא נאמין למילה אחת שיוצאת לראש הממשלה –
במצב זה כבר לא יוכל לשמש כדמות מאחדת שתצליח לאחר פשרת בית הנשיא
להוביל את המדינה ליעד כל שהו – חבל – אך אלו חוקי פיזיקה שלא ניתן לשנות
כל עוד מרבית אזרחי ישראל מעוניינים בכך, הוא ימשיך להיות ראש הממשלה.
לכן גם שאר השטוית שכתבת לא רלוונטיות לכלום
מתברר שהוא מצליח לאחד מספיק מהעם.
ומי שהוא לא מצליח לאחד-זה מי שלא רוצה להתאחד.
איך אני יודע? כי כל מי שלא איתו הוא נגדו ונגד שותפיו. לא רק שלא מנסים לסייע לביביסטים, למתנחלים ולדתיים להגיע למיינסטרים ולזכות בלגיטמציה אלא שכולם: בנט, סער, ליברמן, גנץ ולפיד וכל תומכיהם מקפידים לתמוך בדה-לגיטימציה ולעודד שנאה ופירוד.
אי אפשר להתלונן שמישהו איבד אמון ובאותו זמן לפגוע באמון שלו.
(אני לא תוקף אותך אישית, אינני יודע מה עמדותיך ולמי הצבעת).
ימני