לערבים הפורעים בתרצ"ו היה חלק מרכזי בסגירת שערי הארץ לפליטים, וחלקם ניהלו שיתוף פעולה הדוק עם הנאצים
כ"ז בניסן מציין לא רק את יום השואה. ביום הזה לפני 87 שנים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הידועים גם כמרד הערבי הגדול. ישנו קשר בין המרד הזה לשואה, אך לא עוסקים בו מספיק. למשל, בתום המרד בריטניה סגרה את שערי ארץ ישראל ליהודים, והגרמנים – בסיוע ערבים נאצים – החלו לפתח את "הפתרון הסופי" עבור היהודים שנכלאו באירופה ללא יכולת לברוח.
למרד הייתה השפעה עיקרית נוספת, בהתגבשות החזית הערבית המאורגנת נגד המפעל הציוני, מבחינה מדינית וצבאית, אשר התפתחה במידה רבה בתמיכת גרמניה הנאצית. ומכיוון שמנסים לטשטש את הפרק הזה בהיסטוריית המלחמה של העולם הערבי בציונות, נתחיל דווקא ממנו.
חודש ניסן הוא חודש הפרעות. בחודש הזה פרצו הפרעות בשנים 1920,1921, 1929 (כולל הטבח בחברון) – והמרד הערבי שנמשך ארבע שנים, בין 1936 ל-1939. המרד פרץ נגד הבריטים אבל נפתח בפוגרום ביהודים ביפו והיה מכוון נגד הציונות. לערבים היו שלוש דרישות:
1.הפסקת העלייה היהודית לארץ ישראל
2.איסור על יהודים לרכוש קרקעות
3.קבלת עצמאות ערבית בארץ ישראל על חשבון הקמת הבית הלאומי ליהודים.
במילים פשוטות, המרד ניסה להשיג בלימה דמוגרפית של הציבור היהודי, וסיכול כל תכנית להקים כאן מדינה יהודית. כל זה על רקע התגברות העלייה החמישית, שתפסה תאוצה לאחר עליית היטלר לשלטון.
המרד שהחל ביפו וגלש לשכונות תל-אביב ולמקומות אחרים בארץ. לצד הפגיעה הפיזית ביהודים, הנהגת המרד הובילה שביתה כללית בשטח המנדט, במטרה למותת את כלכלת הישוב ולפגוע בתשתית להקמת המדינה היהודית. הופסקו התחבורה, המסחר ומתן השירותים לציבור. השביתה נכפתה על הערבים ונאכפה בכוח על כל מי שהתנגד וניסה להפר אותה.
במקביל הערבים החלו לבנות כוח צבאי – כנופיות חמושים שביצעו התקפות נגד היהודים, מוסדות הישוב והבריטים. הכוח הצבאי הערבי הלך והשתכלל, עם הברחת כמויות של נשק מעבר הירדן ומסוריה, ובמיוחד עם הגעת כוח מיוחד שנשלח מעיראק, וכלל מתנדבים מרחבי מזרח התיכון. בראשו עמד פאוזי קאוקג'י, ובהנהגה הפוליטית של המרד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. בהמשך – שני פושעים נאציים, שלאחר ניסיון ההפיכה הפרו-נאצי בעיראק מצאו עצמם בברלין תחת חסותו של היטלר.
שניהם הובילו גם את המאבק במדינת ישראל לאחר הקמתה ב-1948. קאוקג'י עמד בראש 'צבא ההצלה' הערבי, שכלל לוחמים רבים מיחידות ה-SS המוסלמיות של הרייך השלישי. אבל עוד לפני זה, עוד בשהותם בברלין, הם – ובמיוחד המופתי – ריכזו מאמצים בשכנוע הנאצים להשמיד את יהודי אירופה וסיכלו כל ניסיון להציל יהודים ולתת להם להגיע למזרח התכון. ב-1943 מנע חוסייני הצלתם של 500 ילדים יהודים ממחנה הריכוז ראב בקרואטיה, שהיו אמורים להגיע לטורקיה, ורשימת "ההצלחות" שלו בתחום הזה ארוכה ומבהילה.
אבל נחזור למרד. הוא נמשך כאמור ארבע שנים ובמהלכו נהרגו מעל 400 יהודים ואלפים נפצעו. לצד האבדות הקשות, המרד גרם לישוב להתגבש ולהיערך מבחינה צבאית. הוקמו יחידות התקפיות של 'ההגנה', ואורד ווינגייט הכשיר את פלוגות השדה ופיתח איתן טקטיקות לחימה שצה"ל השתמש בהן עם הקמתו במלחמת השחרור. ארגון האצ"ל התחזק והתגבש גם הוא, ונעשו מאמצים רבים לאגור נשק ותחמושת.
גם מבחינה כלכלית המרד "תרם" לחוסנו של הישוב. אוניות היהודים לא יכלו להגיע לנמל יפו, ולכן כבר בקיץ 1936 החלה הקמת נמל תל-אביב שקלט סחורות ועולים חדשים. החרם הערבי גרם לצמיחת העבודה העברית, כמו בימי 'השומר' וכיבוש העבודה. היהודים החלו לעבוד בבנייה, בחקלאות ובמקצועות אחרים שסבלו ממחסור בידיים עובדות.
מבחינה מדינית המרד השיג את מטרתו העיקרית. לאחר ניסיונות כושלים להגיע לפשרה בין היהודים לערבים, הבריטים מפרסמים ב-1939 את 'הספר הלבן' השלישי הידוע לשמצה, 'ספר מקדונלד', בו בוטלה למעשה כניסת עולים יהודים לארץ. הבריטים אישרו עלייה ל-75 אלף יהודים בלבד בחמש השנים הבאות, פחות מאחוז אחד מכלל היהודים שנשארו באירופה.
כיום, כאשר אנחנו זוכרים את ששת המיליונים שהושמדו על אדמת אירופה, אנחנו חייבים לזכור גם את תפקידם של הערבים תומכי הנאציזם, שהביאו את הבריטים להחלטה לחסום את שערי ארץ ישראל, ותרמו תרומה פעילה לאימת השואה. הם ניסו להשלים את מפעלם של היטלר ואייכמן כבר כאן בישראל, במלחמת השחרור, שנדמה כי עדיין נמשכת.
משה חננאל, "הירושלמים: מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946", תל אביב: ארץ וטבע, 2007, עמ' 277-278.
עבדול האדי אל-עלמי משפחת עבדול האדי / Abdul Hadi , Dr. Burham מופיד ביי, בנו של אמין ביי, נסע לגרמניה, שם שהה בתקופת השלטון הנאצי והצטרף לפלסטינים אחרים שפעלו עם הנאצים בחסות קשריו של המופתי הירושלמי. בגרמניה הצטרף למאות בני משפחות האצולה הפלסטיניות, שפעלו עם הנאצים בחסות קשריו של המופתי הירושלמי. מופיד עמד בקשר קבוע עם המופתי וביקר אותו תדירות במעונו בברלין. בזמן שהותו בברלין התארגנה שם קבוצת לאומנים סורים ופלסטינים, שצידדו בסוריה הגדולה. סמל הקבוצה היה צלב קרס הפוך. מספר רופאים ערבים, שהיו חברים בקבוצה, אף שירתו בצבא הנאצי, לפחות אחד מהם במחנה השמדה. המודיעין הבריטי ניהל מעקב צמוד אחרי הקבוצה הזו, שחלק מחבריה לא חזר לארץ ישראל לאחר המלחמה.
https://books.google.com/books?id=TxsXAQAAIAAJ
Hannanel, Mosheh (2007), Ha-Yerushalmim: Masa be-sefer ha-telephonim Ha-Mandatory.
[Jerusalemites : a journey through the british mandate telephone book 1946], Tel Aviv; Eretz Vateva.ץ, pp. 277-278:
Abdul Hadi Al-Alami Abdul Hadi family / Abdul Hadi, Dr. Burham Mufid Bey, the son of Amin Bey, went to Germany, where he stayed during the Nazi regime and joined other Palestinians who worked with the Nazis under the auspices of the Jerusalem mufti's connections. In Germany, he joined hundreds of members of Palestinian aristocratic families, who worked with the Nazis under the auspices of the connections of the Jerusalem mufti. Mufid was in regular contact with the mufti and visited him frequently at his residence in Berlin. During his stay in Berlin, a group of Syrian and Palestinian nationalists, who sided with Greater Syria, was organized there. The symbol of the group was an inverted swastika. A number of Arab doctors, who were members of the group, even served in the Nazi army, at least one of them in an extermination camp. British intelligence closely monitored this group, some of whose members did not return to [E.] Israel after the war.
“ערקו על נשקם”: עדויות ומקורות על גיוס הערבים לצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה.
פתאום חדלו הערבים לבוא לשאול בעצתם של רופאים יהודים, או שהיו מופיעים רק בערבים ורק בהחבא. ובפי כולם אותו הסיפור: "אנשים חשובים באו לכפרים, מירושלים ומיפו, מרמלה ומעזה, ובשורה בפיהם: "עוד מעט והיטלר יפלוש לארץ". האנגלים הוכו שוק על ירך — עוד מעט ובא קיצם — אפסה תקותם. ובבוא הגרמנים, יבואו ימים טובים לערבים: כל היהודים יוצאו להורג, בתיהם ואדמתם יחולקו בין הערבים — על כל פנים, בין אותם הערבים שיפלו בעוד מועד אל המחנה הגרמני, ויפסיקו את כל קשריהם עם היהודים … "
כן, בימים ההם חשו כל בני היישוב אל הנשק — והערבים ערקו מן הצבא. בימים ההם היו ערבים באים לבקר בתל־אביב ובמושבות היהודיות, עומדים לפני הבתים ורבים בקול רם על חלוקת השלל לכשיבוא היטלר לארץ: מי יזכה בבית זה, ומי באחר….¹
והנה בזה פרשה קטנה אחת של קיפוחים כאלה מצד גנרלים, קצינים וטוראים בריטיים כלפי המתנדב מא"י:
א) שמרו מכל משמר על שוויון מספרי בין המגויסים היהודים לבין המגויסים הערבים. וכיוון שהערבים מיעטו להתגייס ורובם ערקו כעבור חודש יחד עם תלבושתם ונשקם, עיכבו הבריטים את הקמתן של היחידות היהודיות, אף־על־פי שיהודים רבים התדפקו על דלתות לשכות הגיוס. יהודים צעירים ובריאים לא נתקבלו לצבא רק מפני שמספרם עלה על מספר הערבים. רק לאחר היאבקות ממושכת בוטל הקו הפריטטי.
ב) הלשון העברית הייתה תחילה מוחרמת ממש. אפילו חתימת שם בעברית על קבלת תשלום אסורה הייתה.²
…אותם הערבים שעברו אימונים בצבא הבריטי. מספרם הגיע לפי הסטטיסטיקה ל־9000 איש. נראה שמספר זה מוגזם היה, כי רבים מן הערבים בצבא ה.מ. היו עורקים ומתגייסים חליפות. מספרם לא הגיע כנראה ליותר מ־6000 איש…³
הדרישה לשוויון בין היהודים והערבים הועלתה בכל פעם מחדש. אולם למעשה לא היה שוויון. הערבים פשוט לא התגייסו, ואילו אלה שכן התגייסו ערקו מהצבא על נשקם וציודם. לא כולם, אך רבים. עד שנמאס הדבר על הבריטים והם חדלו לדרוש שוויון. שיתגייסו יהודים כמה שירצו.⁴
ערקו אלפי חיילים ערבים מן הצבא הבריטי. לא פחות מ־8,000 ערבים, 7,000 מהם מארץ־ישראל, נמלטו על נשקם עד 1943 וירדו למחתרת כדי להצטרף לחילו של רומל לאחר פלישתו לאזור. עוד ביוני 1941 הגה היטלר בשיתוף פעולה אפשרי של הערבים עם הרייך…⁵
מאות חיילים ערבים, שהתגייסו לפלוגות הערביות של ה"באפס", ערקו על נשקם. לכך יש הוכחות חותכות.⁶
כידוע, התייחסו השלטונות הבריטיים לתנועת ההתגייסות היהודית בארץ בלב ולב, ובעיקר היו נזהרים שלא להפלות חלילה לטובה את היהודים על פני הערבים. מכאן שבשלבים הראשונים הסכימו לגייס יהודים באותה המידה שהתגייסו גם ערבים. ואת המגויסים לא הציבו ביחידות קרביות, אלא ביחידות שירותים, כגון חפרים, חיל הנדסה, שירותי קרקע וכו'. לימים נאלצו לנטוש את ה"שוויון" הזה, מאחר שהערבים הפסיקו להתגייס לגמרי, ואלה שהתגייסו ערקו ולקחו עמם את הנשק שקיבלו.
השתתפותם של הערבים במאמץ המלחמתי האנטי־גרמני הייתה פחות נלהבת מזו של היהודים. המהומות באו לקיצן ב־1939, וכ־9,000 ערבים ארצישראליים התנדבו לשירות בצבא הבריטי. אולם מנהיגם, חאג' אמין אל־חוסייני, ורבים משותפיו ערקו — אחרי פעילויות אנטי־בריטיות בסוריה ובעיראק ב־1940–1941 — למחנה ה"ציר"⁷
לכל ארצות ערב וכן לארץ־ישראל הוברחו מן המרכז בברלין, שבראשו עמד חאג' אמין אל־חוסייני, טונות של כרוזים וחומר תעמולה בערבית. כ־30% מן המתגייסים הערבים לצבא הבריטי ערקו מן השירות או התמסרו לשבי הגרמני בשעת הקרבות במדבר המערבי; רבים מבין שבויים אלה ביקשו לצרפם ל"לגיון הערבי" שהקים המופתי במסגרת צבאות ה"ציר".⁸
בסוף 1943 כבר היו שלשה גדודים בצבא הבריטי במסגרת רגימנט פלשתינאי אשר בתוכו ניסו האנגלים לשלב גם פלוגות ערביות , למען "שווי המשקל", אולם נסיון זה הפך לכשלון חרוץ. במאמצים ובפיתויים מכל הסוגים הצליחו הבריטים להקים כמה פלוגות ערביות אשר נתחסלו מעצמן במהרה. הערבים ערקו בהמוניהם מתוך יחידות אלו. עובדה זו לא מנעה מהאנגלים – להכין ולחלק לחיילי ה"רגימנט הפלשתינאי" סמל חובה ליהודים ולערבים כאחד (שכאמור כמעט ולא היו כבר) והם נצטוו לעונדו על כובעיהם. שם ארץ המוצא "פלשתינה (א"י)", היה חרוט בתוך הסמל בשלוש שפות: אנגלית, עברית וערבית. הלך הרוח הכללי בין החיילים היה נגד ענידת סמל כזה, ורק בהוראת המוסדות (של הסוכנות) השלימו רובם עם הגזירה….⁹
הבריטים החליטו לאזן את גיוס היהודים על־ידי גיוס ערבים ולמנוע בכך מן היהודים להפיק רווח פוליטי מן ההתנדבות. בתוכניתם היה להקים יחידה דו־לאומית, פלסטינאית. הבריטים רצו להעמיד ערבי כנגד כל יהודי, אבל הדבר לא היה אפשרי. לערבים לא היה מניע להילחם בהיטלר. להפך, רבים ממנהיגיהם — ובראשם המופתי — היו פרו־נאצים. המעטים שהתגייסו עשו זאת בלי התלהבות. רבים ערקו אחר־כך. כאשר הוקם הגדוד הפלסטינאי וסופח לרג'ימנט ה"באפס", התברר כי כמעט כל החיילים הם יהודים.¹⁰
חרף מאמציהם לגייס ערבים כמספר היהודים, הדבר לא עלה בידם. רק מעטים התגייסו וגם מאלה ערקו רבים במהלך שירותם, ובדרך כלל על נשקם.¹¹
לערבים לא היה מניע להילחם בשורות הצבא הבריטי נגד גרמניה, ולכן מעטים התגייסו, וגם מקרב המגויסים ערקו רבים.¹²
בא"י גברה התעמולה האנטי־בריטית בין הערבים. בסך־הכול התגייסו כתשעת אלפים ערבים לצבא הבריטי, ובתוכם רבים מארצות ערב השכנות שנרשמו לגיוס בא"י. רבים מהם התגייסו כדי לרכוש לעצמם נשק, ואחר־כך ערקו. בסוף המלחמה נשארו בצבא רק כמחצית מהחיילים הערבים.¹³
אריה כץ התגייס לצבא הבריטי מיד בתחילת המלחמה. המסגרת שאליה הורשו "פלשתינאים", ערבים ויהודים, להצטרף הייתה "חיל החפרים", חיל מדרגה נחותה ביותר בצבא הבריטי. בהיות מסגרת זו יחידה בזמנה, התגייסו אליה רבים. הערבים רובם ככולם ערקו כאשר הבינו לאן נפלו, ואילו היהודים ראו זאת כמשימה לאומית.¹⁴
—
### מקורות
1. זאב פון־וייזל, *תשעים־ושניים ימי מעצר וצום: יומן אסיר־ציון* (1946), עמ' 21.
2. Jacob Lifshitz, *ספר הבריגדה היהודית: קורות החטיבה הלוחמת והמצילה את הגולה* (יבנה, 1947), עמ' 22.
3. דוד בן-גוריון, *מלחמת הקוממיות: סיפור המערכה* (1959, מערכות), עמ' 69.
4. Aharon Shamir, *היו זמנים בבריגדה היהודית: מעללי החטיבה היהודית הלוחמת במלחמת־העולם השנייה — ולאחריה* (ישראל: הוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, 1997), עמ' 18.
5. *יד ושם: קובץ מחקרים*, כרכים 35–36 (2007), עמ' 111.
6. רפאל רופין, *הגדוד שאין שני לו: קורותיו של הגדוד השני בחטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה") במלחמת־העולם השנייה ולאחריה, 1940–1946* (2000), עמ' 96–97.
7. *לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון ה־20*, עמ' 47. יעקב שמעוני ואביתר לוין (עורכים) 1971.
8. *משואה*, כרכים 4–6 (1976), עמ' 143.
9. *עדות מימי חורבן ומרד* (משרד הבטחון 1978) עמ' 232.
10. יגאל לוסין, *עמוד האש: פרקים בתולדות הציונות* (1982), עמ' 297.
11. שאול דגן, *הבריגדה היהודית: הגדוד השלישי* (1996), עמ' 207.
12. חני זיו, *בני קשת: מאה שנות מאבק, חמישים שנות צה"ל* (1998), עמ' 98.
13. ד' שפיגל, *חורבן יהדות אירופה: סקירה היסטורית מקיפה משולבת במאמרי השקפה* (1998), עמ' 97.
14. *כפר נולד: סיפורים מכפר יהושע — שלושים השנים הראשונות* (2005), עמ' 165.