הזיכרון "האלטרנטיבי" של גרמניה

התרגלנו לעובדה שמדי פעם עלינו לבלוע את הרוק לגבי הגרמנים, ולהשלים כאשר הם מוליכים אותנו לביטבורג. כזכור, ב-1985 אירח הקנצלר הגרמני את נשיא ארה"ב לציון ארבעים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וביקש מרונלד רייגן לבקר בבית הקברות בו נטמנו גם אנשי הוואפן אס אס. בדרך זו ביקשה ממשלת גרמניה לשדר שהטירוף הנאצי פינה סופית את מקומו לגרמניה חדשה, לעידן הקרוי אצלם Stunde Null – התחלה חדשה ונקייה, תקופת פיוס וידידות עם המדינה שהולידה את הגיהינום.

אלא שמדובר באחיזת עיניים. מאמצי היח"צ אינם יכולים להסתיר את העובדה שגרמניה לא ממש התגברה והתעשתה. אחרת, אי אפשר להבין את מעשיה העוינים כלפי מדינת ניצולי השואה, היא המדינה היהודית. אני בוחר במונח "מעשים", מכיוון שבתחום הדיבורים הגרמנים אלופים. לעתים קרובות הם יצהירו על אהבה ותמיכה בישראל. אבל כנראה שנשגבה מבינתם מהות המאבק אותו אנו מנהלים מול אויב שבמשך מאה שנים מבקש להשמידנו.

הם אוהבים אותנו כמו מזכיר עצרת האו"ם שב-2008 טען שהוא "כל כך אוהב את ישראל שאיננו יכול להרשות לנו לצלוב את העם הפלסטיני". אלוהים ישמור אותנו מאהבות שכאלה, במיוחד נוכח העובדה שהמזכיר ההוא היה כומר. הבעיה היא שלא רק העבר האיום משחיר את גרמניה, אלא האופן בו בחרה כדי לטפל בעבר ההוא, ואיך היא מתנהגת, גם בימינו, כלפי קורבנה העיקרי.

ידוע כי העונש שקיבלו הנאצים היה מינימלי ומביש, אם בכלל היה עונש. ב-1949, 15 אחוזים מהנבחרים לפרלמנט הגרמני היו מעורבים בפשעי מלחמה. מערכת המשפט ומערכת החינוך הגרמניות לאחר המלחמה היו רוויות בנאצים לשעבר: רופאים שהשתתפו בתוכנית T4 "להמתת חסד" חברתי או עבדו במחנות ההשמדה, מילאו תפקידים במוסדות רפואיים ובבתי ספר לרפואה; שופטים שחתמו על גזרי דין מוות ל"בוגדים" נותרו שופטים; מורים שדחפו את תלמידיהם להתנפל על ילדים יהודים חסרי הגנה, נותרו מורים; בישופים וכמרים שמחאו כפיים להיטלר המשיכו להיות מנהיגים רוחניים. נשמעו מילים יפות על רגשות אשמה, אבל הסולחנות המחפירה כלפי הנאצים צעקה הרבה יותר חזק.

כאשר גרמניה החליטה לשלם פיצויים לניצולים, היא גם בחרה להחתים אותנו על הסכמי לוקסמבורג מ-1952, במקום לתרום לבניית מדינת היהודים ללא כל תמורה פוליטית. בקבינט של קונראד אדנאואר היו חברים נאצים בולטים, כולל יד ימינו, האנס גלובקֶה שהיה בין מחברי חוקי נירנברג. כדי לדאוג לכך שכל הנאצים האלה לא יוזכרו במהלך משפט אייכמן, שלח אדנאואר לירושלים את שליחו רולף פוגל.

הגרמנים חימשו את סדאם חוסיין כאשר הוא תקף אותנו בטילי סקאד, הם התלהבו מחתימת הסכם הגרעין עם איראן, גם כאשר האייתוללות הצהירו על כוונתם למחוק את ישראל מהמפה. ב-2009 הם העניקו את עיטור הכבוד הממשלתי לעוכרת ישראל כמו פליציה לנגר. רוב התקשורת שלהם אנטי-ישראלית. הם עודם מממנים את הארגונים האנטי-ציוניים הפועלים בארץ. נכון שהמימון נעשה בחלקו הגדול באמצעות קרנות של מפלגות גרמניות, אך זועקת לשמיים העובדה שכל המפלגות הגרמניות תורמות לשמאל, ואין מפלגה גרמנית המוכנה לשתף פעולה עם המחנה הלאומי בישראל.

מדוע להזכיר

לשאלה מדוע יש צורך בלהזכיר כל הנ"ל עתה, תשובה פשוטה: בשל השתתפותו של השגריר שטפן זייברט ב"יום הזיכרון האלטרנטיבי", דהיינו ביטבורג קטן. נציגי גרמניה בארץ צפויים להתנהג באיפוק יתר.

התנהגותו הפוגענית היתה מחייבת תגובה מצדנו, אבל אנחנו מוגבלים כי גרמניה חזקה מאד וכל עימות איתה עלול להזיק לנו. הרי אפילו ידידה כגון אנגלה מרקל מיהרה להטיל לחץ על ממשלות רבות כדי שלא יכירו בירושלים כבירת ישראל. אסור לישראל להגביר את המתח באירופה, אי לכך לא נותר לנו אלא לזכור ולהזכיר. העלבון של השגריר זייברט פוגע בזיכרון היהודים שנפלו קורבן לטרור הפלסטיני, ומבטא טשטוש מכוּון בין תליין לקורבן. בנוסף, התנהגותו עלולה לעודד את אויבנו להתמיד בדרכו האלימה, כאשר רואה כיצד גרמניה נכונה לחלוק לו כבוד, תגמול לא מבוטל.

מטרת הטקס הנערך מזה עשור וחצי הוא לקלקל לנו את זיכרון הנופלים. הרי הם בחרו דווקא בתאריך של יום הזיכרון שלנו, וכינו את יוזמתם בשם האומר את הכול: "אלטרנטיבי". כלומר, הזיכרון האמיתי הוא רק שלהם: הם לא ירשו לישראל להציג את עצמה כקורבן להתקפה בלתי פוסקת, ובמקום זאת ינסו ליצור תמונה שקרית של סכסוך סימטרי בין שתי קבוצות שוות ערך. כמו בביטבורג, בית עלמין שאיננו מבחין בין נאצים לקורבנותיהם.

הגרמנים שוכחים כי התנועה הלאומנית העומדת נגדנו ללא פשרות הוקמה ע"י המוּפתי, בן בריתו של היטלר, וכי שלושת ממשיכיו (שוקיירי, ערפאת ואבו-מאזן) מעולם לא התנערו מהקו הרצחני המקורי. נכון, נהרגו אלפי פלסטינים במאבקם להשמידנו, אך רובם נהרגו בפעולות הגנה שלנו. טקס לזכרם איננו אירוע מתאים לשגריר גרמניה.

חסר בגרמניה חוק האוסר על ממשלתה יחסים עם כל משטר המאיים בהשמדת מדינת היהודים; חוק הקובע מפורשות שכל פעולה או איום נגד העם היהודי נחשב כאקט אנטי-גרמני. בינתיים, לא קל לנו להתיידד עם הדור של נכדי הנאצים שאינם חובבים את מדינת הניצולים, שלא סולחים על אושוויץ. לכן התרגלנו לבלוע את הרוק כל אימת שהם מוליכים אותנו לביטבורג.

ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו האחרון הוא Hellenism and Hebraism העוסק בהסתרת אחד משני השורשים של הציוויליזציה המערבית.