הזמנת ממשל ביידן להתערב בפוליטיקה הישראלית היא מרכיב מפתח באסטרטגיית האליטות לניצחון במאבק הפנימי
permission
טוני בדראן הוא חוקר במכון להגנת הדמוקרטיות (FDD) המתמחה בענייני טרור והמזרח התיכון. המאמר התפרסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
***
במסגרת היחסים המתוחים אותם היא מנהלת עם האימפריה האמריקנית, ישראל המודרנית מוצאת עצמה מול ברירה עתיקה: האם להמשיך להתקיים כמדינה עצמאית, או שמא להפוך לבת חסות לבנטינית ומפוצלת של מעצמה גדולה, תוך שהיא נשלטת על ידי פלג הרודיאני. שורשי הברירה טמונים בגיאוגרפיה האיזורית ובחוויה היהודית ההיסטורית, והאופן בו ישראל תבחר לפעול כעת עשוי להוביל להשלכות משמעותיות על עתיד המדינה.
בינתיים, הבחירה שעשו חלק מחברי האליטה בישראל, כפי שהיא מתבטאת בשבועות של הפגנות ברחובות וקמפיין תקשורתי נגד ראש הממשלה והרפורמה המשפטית, ברורה למדי. האסטרטגיה שלהם כוללת ניסיון למצב את עצמם כגרסה העכשווית של ההרודיאנים, בני-הברית של רומא אשר מלכם הורדוס בנה מחדש את בית המקדש השני בירושלים ונודע במפעלי הבנייה הגדולים שיזם.
הורדוס לא רק שלט בממלכה היהודית הגדולה ביותר שהתקיימה מאז תקופת הברזל, אלא גם הצליח להבריג חלק ממקורביו אך תוך מעגלי הכוח הפנימיים של האימפריה. נכדו התחנך ברומא יחד עם נסיכים שהפכו לידידיו, ונינתו ברניקי הייתה מאהבת לקיסר לעתיד טיטוס, קשר שאם היה מתממש בנישואין היה עשוי להפגיש בין היהדות לבין רומא בצומת היסטורית מוקדמת בהרבה, ולהוביל לתוצאה שונה בהרבה מאשר התנצרותו של קונסטנטינוס במאה הרביעית.
ועדיין, עבור היהודים היה שלטונו של הורדוס תחנה נוספת בדרך לאסון, שהסתיימה בחורבן בית המקדש יחד עם כל זכר לריבונות יהודית במשך אלפיים השנים הבאות. זמן קצר לאחר מות הורדוס הפכה יהודה לפרובינציה תחת שלטון רומי ישיר, והתסיסה החלה בתוך דור. בימי חייהם של נכדי הורדוס, הרס הממלכה היה כה מוחלט עד שהיהודים הפכו לשם נרדף לעם ללא מדינה. עליית הציונות כמעט אלפיים שנה לאחר מכן נראתה עבור רבים, יהודים ונוצרים כאחד, כלא פחות מנס של העת החדשה.
הפניה ההרודיאנית לתמיכה רומית נגד יריבים מבית לא הייתה ייחודית לאנשי הפלג, ובכל מקרה לא ייחודית ליהודים בלבד. ההרגל של פלגים מקומיים לחפש אחר התערבות מבחוץ מאפיין חברות מפוצלות בלבנט (לבנון, סוריה, כמו גם הכורדים חסרי המדינה והפלסטינים) שככל הנראה לעולם לא יהיו ריבוניות באמת. פוליטיקה פנימית מפולגת כזו היא מרכיב אזורי כמעט בסיסי שהולך אחורה יותר מאלף שנים, מרכיב שנובע מתוך מעמדו ההיסטורי (וגם תורם לו) של המזרח התיכון כצומת הדרכים של האימפריה, כלומר – שדה קרב עבור צבאות של מדינות מתורבתות ויציבות יותר.
מאז לידתה מחדש כמדינה מודרנית ישראל בלטה כאנומליה במרחב: מדינת לאום מגובשת ועוצמתית באזור בו יציבות היא מצרך נדיר. כדי לשמור על עצמאותה, ישראל הפכה לכוח גרעיני והשיגה יכולת הרסנית בה מחזיקות רק קומץ מדינות מתקדמות, כחלק ממה שאמור להרתיע מתקפות קונבנציונליות. על פי הערכות שונות, ישראל מחזיקה כיום בצבא הרביעי או החמישי בעוצמתו בעולם.
אך מעבר לשימוש בעוצמה הצבאית של ישראל כדי להגן על אינטרסים שלה עצמה, דבר המהווה מטרה ברורה במערכת יחסים בין אימפריה לבני חסותה, הפלג השולט באימפריה האמריקנית השקיע מאמצים רבים בעשור האחרון להגיע להסכם המכיר ומבטיח מעמד גרעיני דווקא למדינה עוינת ממזרח – איראן.
סיכול הניסיונות הישראלים למנוע תוצאה כזו שתבסס את ההגמוניה האיראנית האזורית נמצא בלב העמדה האימפריאלית כלפי ישראל בשנים האחרונות, עמדה שהלכה והקשיחה בחודשים האחרונים. התמיכה האמריקנית בהפגנות הרחוב בישראל יכולה אם כן להתפרש במסגרת המדיניות האמריקנית הרחבה באזור, שאבן הפינה שלה היא המרדף אחרי הסכם גרעין עם איראן.
בפן הישראלי-פנימי, הזמנת ארה"ב להשתתף במשחק הפוליטי היא מרכיב מפתח באסטרטגיית האליטות לניצחון במאבק. מנהיגי הפלג ההרודיאני פעלו כדי לגייס תמיכה מארגונים יהודיים-אמריקניים, בתור הקדמה לבקשת התערבות האימפריה נגד הממשלה הנבחרת, צעד שבמדינה בעלת תרבות פוליטית תקינה ויציבה היה נחשב מחוץ לתחום. ההרודיאנים החדשים של ישראל אימצו לקסיקון אימפריאלי כדי לתאר את המאבק – "ערכים משותפים", "שמירה על דמוקרטיה" וכו' – כמחוות נאמנות לפלג השולט באימפריה. המסר לשאר הישראלים היה ברור: אנחנו הפלג המועדף על הקיסר.
ואכן, האימפריה האמריקנית הזדרזה להתייצב בפומבי לצד ההרודיאנים, בכך שדרשה מממשלת ישראל להגיע ל"קונצנזוס" בטרם תמשיך בחקיקה המוצעת ברפורמה. בכירים אימפריאליים החלו להיפגש עם גורמים הרודיאנים המתנגדים לממשלה, והדגישו את הצורך בהסכמות בינה לבין הפלג המועדף, הסכמות שיושגו כמובן בחסות אימפריאלית.
הבית הלבן הציג את תפקידו הפעיל בסוגיה ישראלית פנימית כתגובה של חסד לאור בקשות מצד הציבור הישראלי. "אני באמת חושב שרוב הישראלים לא מעוניינים שאמריקה תישאר מחוץ לעניינים שלהם", טען השגריר טום ניידס בתגובה לביקורת על התערבותו במחלוקת. במהרה החלו לצוץ צילומים של מפגינים המברכים על אותה התערבות בדיוק, ואף דורשים עוד ממנה. קריקטורה שפורסמה באחד מהשופרות ההרודיאניים המקומיים הציגה את הנשיא ביידן נוהג ברכב לפיזור הפגנות עטור בדגל הכוכבים והפסים, ודוחק מן המקום את הקואליציה הנבחרת. הציור אולי מסמל בעיקר את הרהורי ליבו של הצייר, אך אין ספק כי מחאת המיעוט זכתה לחיזוק משמעותי בכך שהצליחה להשיג תמיכה אמריקנית, והגבילה מאוד את יכולת הממשלה לתקוף בחזרה.
הלחץ הלך וגבר עד לרגע בו נתניהו החליט להשעות את חקיקת הרפורמה ולבטל את פיטורי שר הביטחון שהמרה את פיו בפומבי, ובכך הראה מי באמת מנהל את המדינה. ביידן לא פספס הזדמנות לחגוג על ההתקפלות המשפילה של ראש הממשלה, כאשר הפציר בו לוותר על החקיקה והזהיר כי ישראל "לא יכולה להמשיך בדרך הזו".
בתגובה לצו האימפריאלי, נתניהו ניסה באיחור לעמוד על עקרון ריבונות ישראל והצהיר כי היא "מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה ולא על סמך לחצים חיצוניים, כולל מצד חברינו הטובים ביותר". שותפו לקואליציה איתמר בן גביר היה ספציפי יותר והביע חשש ממסלול אשר בסופו ממתין מעמד פרובינציאלי. "ישראל היא לא עוד כוכב בדגל האמריקני", הסביר השר.
מנגד, מובילי הפלג ההרודיאני לא היססו לתאר את חזונם לגבי מערכת היחסים החדשה בין ישראל לבין האימפריה, במסגרתה הראשונה היא בת חסות של האחרונה. ביידן מצדו הקפיד לציין בפומבי כי נתניהו לא יוזמן לבירת הקיסרות "בזמן הקרוב", בעוד ראשי האופוזיציה נהרו לאמריקה כדי להיפגש עם ארגונים יהודיים וחברי קונגרס, ובכך לחזק את התפיסה לפיה ההרודיאנים הם הפלג המועדף.
הנה הדברים של הנשיא ביידן על ראש הממשלה נתניהו הערב. ביידן נמצא בביקור בנאשוויל. ״אני מוטרד מאוד. הם לא יכולים להמשיך כך, הבהרתי זאת להם. נתניהו לא יוזמן לבית הלבן בזמן הקרוב״ pic.twitter.com/TEqa419Pqd
— Tal Schneider טל שניידר تال شنايدر (@talschneider) March 28, 2023
ההיסטוריה של ריבונות יהודית בארץ ישראל היא ספורדית; תקופות קצרות יחסית של שלטון עצמי בתוך ציר זמן ארוך בו שלטון זרים – אשורים, בבלים, פרסים, הלניסטים ולבסוף רומאים – מהווה את הנורמה. המפגש בין ממלכת יהודה לרומא הוא אם כן מקרה בוחן, במיוחד בהתחשב בעובדה שהייתה זו הישות הפוליטית היהודית האחרונה שהתקיימה עד להקמת ישראל המודרנית. המפגש הזה מתחיל בסוג של ברית זמנית, נמשך במעמד של מדינת חסות והשתלבות כפרובינציה באימפריה, ומסתיים בפירוק הממלכה וחיסולה.
הקשר הראשון נוצר בפניית החשמונאים לסיוע רומי נגד שלטון הממלכה הסלאוקית. מערכת היחסים הזו הובילה להתערבות רומית ישירה בדמות פלישה ומצור על ירושלים בשנת 63 לפנה"ס, הפיכת יהודה למדינת חסות ולבסוף שליטה רומית ישירה בשנת 6 לספירה. ההתערבות הראשונית תחת פומפיוס התרחשה כאשר הגנרל הרומי הוביל מסע צבאי בסוריה, אותה ביקש לספח ולארגן מחדש בשל חוסר היציבות שלה שהיווה מקור לצרות אפשריות ברומא ובמזרח. ההחלטה הרומית להתערב ישירות ביהודה התקבלה בעיקר בשל מלחמת האזרחים שהתחוללה בממלכת החשמונאים, והמאבק על השלטון בין אריסטובולוס והורקנוס, בניו של המלך אלכסנדר ינאי.
הממלכה החשמונאית הייתה שימושית עבור הרומאים בתור קוץ בישבנם של הסלאוקים, אך כאשר אלה הסתלקו מהשטח, וכאשר יהודה הסתבכה במאבקים פנימיים, הריבונות היהודית הפכה לכאב ראש מיותר עבור רומא, במיוחד לאור עליית האימפריה הפַרְתית במזרח. פומפיוס העניק גיבוי להורקנוס המזדקן ככוהן ראשי, אך לא אפשר לו להחזיק בתואר מלכות. בשלב הזה האוטונומיה החשמונאית כבר פסקה מלהתקיים, ובן החסות האמיתי של רומא היה אנטִיפָטְרוּס האֲדוֹמי, מייסד השושלת ההרודיאנית.
ההרודיאנים הבינו כי מעמדם וכוחם תלויים ברומא ובתחזוק יחסים טובים עמה, תוך ניווט מתמיד בין מאבקי הכוח הבוגדניים באימפריה. הם גילו מיומנות במשימה הזו אך נהנו גם מטיפת מזל, כולל האופן בו יריביהם המקומים התבררו ככושלים. בנו של אנטיפטרוס, הוֹרְדוֹס הגדול, זכה לתמיכת מרקוס אנטוניוס בהשתלטות מחדש על המלוכה לאחר שהנסיך החשמונאי אנטיגונוס, בנו של אריסטובולס, חבר לפרתים שהשתלטו לזמן קצר על סוריה בשנת 40 לפנה"ס בעוד רומא שקועה במלחמת אזרחים. באותה השנה, בעודו נמצא במקלט ברומא, הסנאט העניק להורדוס את תואר המלוכה.
בדומה לאופן בו משפחתו הצליחה בעבר לתמרן בין מאבקי הכוח בצמרת הרומית, הורדוס הצליח לזכות באמונו של הקיסר אוֹגוּסְטוּס ששם קץ למלחמות האזרחים בעירו, והפך לבן חסות רומי נאמן. הורדוס הקים מספר מונומנטים לכבוד הקיסר, כולל אמפיתיאטרון בירושלים, מקדשים בסבסטיה ואת עיר הנמל קיסריה, אחד מהישגי הבנייה הגדולים ביותר שלו. נכדו, אגריפס, נקרא על שם מרקוס אגריפה, חתנו ויד ימינו של אוגוסטוס ומי שהביס את הצי של מרקוס אנטוניוס. הוא נשלח לרומא בגיל צעיר וגדל בקרב חברים בחצר הקיסרית.
אך תצוגות הנאמנות הגרנדיוזיות של הורדוס כלפי אוגוסטוס כוונו יותר לעבר יריביו מבית מאשר לעבר פטרוניו ברומא. המבנים שהקים לכבוד הקיסר שימשו לחיזוק התפיסה כי הוא מקורב לרומא ונהנה מחסדיה, תזכורת ליריבים המקומיים לגבי הכוחות העומדים מאחורי המלך.
בתור בן חסות, חובתו של הורדוס הייתה להטמיע את נתיניו בתוך האימפריה, באמצעות הפצת תרבות יוונית-רומית ושימוש במנגנוני השליטה והניהול של רומא. הורדוס קידם ככל יכולתו מגמות התייוונות בממלכתו ובממשלו, ואימץ לעצמו את תדמית המלך היווני. הוא הקפיד להיראות כידידו הקרוב של הקיסר והרעיף בנדיבות מתנות על הערים היווניות באגן הים התיכון, אשר רבות מהן היו בית לקהילות יהודיות. הפניה לעולם היווני סיפקה להורדוס משקל נגד חשוב מול הצרות מבית ונתיניו היהודים, ואפשרה לו לשמור את העוינות כלפיו תחת שליטה.
אמנם מאבקי הפלגים הנוכחיים בישראל היו עשויים להראות מוכרים למדי עבור בני העולם העתיק, אך חשוב להדגיש הבדל עיקרי שהיה מותיר את קיסרי רומא נבוכים ומבולבלים. האינטרס הרומי, וההיגיון מאחורי ההתערבות בפוליטיקה היהודית הפנימית, היה להישמר מפני פלישת אויבים ממזרח. כל עוד סכסוכים פנימיים ביהודה סייעו לקדם את מזימות אויבי האימפריה, האינטרס הרומי היה להרגיע עד כמה שניתן את הפלגנות היהודית.
האימפריה האמריקנית, תחת שלטונו של פלג אובמה, הפכה לחלוטין את ההיגיון השימושי הזה. בניגוד למדיניות הרומית, וושינגטון מעודדת באופן פעיל פילוג ופיצול בישראל, ומתייצבת בפומבי נגד הפלג שנבחר לשלטון. מה שמעוות עוד יותר היא המטרה של ההתנהלות הזו. בעוד רומא ביקשה לשמור על ביטחון האימפריה ועל יציבותה מפני חתרנות חיצונית, האימפריה האמריקנית מקדמת חוסר יציבות בקרב בת-ברית במטרה לנסות ולהתקרב ליריב מסורתי במזרח. יתרה מכך, גם אם הפלג המועדף על האמריקנים יעלה בסופו של דבר לשלטון בישראל, ארה"ב לא תהפוך את מדיניותה. שמירה על ישראל מעורערת תישאר חלק ממדיניות הפלג של אובמה ללא קשר לזהות הממשלה הישראלית.
בנוסף לליבוי האש בכאוס המקומי, האימפריה מגבירה את הטלטלה בישראל בכך שהיא מעודדת את הפלסטינים להמשיך בלחימה נגד ישראל, בזמן שהיא דורשת מהצד המותקף לוותר על שטח ריבוני לטובת הפלגים הפלסטינים התוקפניים, חלקם משמשים כשליחים ישירים של משטר האייתוללות אותו וושינגטון מנסה לפייס. הסכם הגבול הימי בין ישראל לבין ממשלת הבובות האיראנית בלבנון, אותו הניח ממשל ביידן לחתימת ממשלת לפיד קצרת-הימים, נועד מראש כדי להדגיש את מעמדה של ישראל כבת חסות.
מבחינת ראשי הקואליציה הנוכחית, אין שום אפשרות אמיתית לספק את רשימת הדרישות האינסופית של האימפריה. מטרת הדרישות האלו, גם כאשר הן מוסוות תחת דגלים כמו "דמוקרטיה" או "צדק לפלסטינים", היא לשתק את ההנהגה הישראלית ולמנוע ממנה את היכולת להפריע לתוכנית האמריקנית של התקרבות לאויב הגדול ביותר. בפן החיובי, עמדת האימפריה מספקת בהירות לגבי הצומת בפניו עומדת ממשלת ישראל: חיסול תשתית הגרעין האיראנית ובכך נטרול התוכנית האמריקנית, או קבלת המעמד של מדינת חסות ואיבוד הריבונות.
אלו המדמיינים דרך שלישית, בה כניעה ישראלית לדרישות האמריקניות תסייע לישראל לצלוח את המהומה הנוכחית ואת פיתולי המדיניות האימפריאלית ולצאת מהן מחוזקת, כדאי שיהרהרו שוב בגורל ההרודיאנים. כפי שהתברר, אפילו מערכת יחסים קרובה עם שושלות הקיסרים לא סייעה במיוחד לשנות את ההתנהלות הרומית.
אגריפס גדל כאמור בבירת האימפריה שם יצר חברויות עמוקות עם בני המשפחה הקיסרית, ובמיוחד עם הקיסר העתידי קלאודיוס שנהנה מתמיכת אגריפס בעלייתו לשלטון. אגריפס היה גם חבר קרוב של דְרוּסוּס, בנו של הקיסר טיבריוס, והקפיד להתחנף לקליגולה שירש את הקיסרות. יתכן כי המרב שהצליח אגריפס להפיק מכך היה התחמקות בקושי מהחלטת קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש בירושלים, בדיוק כאשר הקיסר מינה אותו רשמית לשלוט בשטחי הגליל ועבר הירדן עליהם מלך דודו, הורדוס אנטיפס. יתכן כי ההימנעות מחילול בית המקדש הושגה הודות לתחנוניו של אגריפס, אך קרוב לוודאי שהייתה קשורה יותר לעובדת ההתנקשות בחיי קליגולה בטרם הוצאה לפועל פקודתו.
אגריפס לא זכה לחיות זמן רב בימי שלטונו של קלאודיוס, חבר ילדותו, אך הוא חי מספיק כדי לקבל מן הקיסר את התואר שהוענק לסבו, "ידיד רומא", בעוד ממלכתו חדלה להיות עצמאית והופכת למעשה לפרובינציה. באותה שנה בה הכתיר מחדש את אגריפס למלך, קלאודיוס גם שלל מיהודי רומא את הזכות להתאסף. כמה שנים מאוחר יותר הוא גירש אותם כליל מן העיר, בדיוק כפי שעשה טיבריוס, חברו של אביו של אגריפס, שלושה עשורים קודם לכן.
עד כמה שניסה להרגיע את רשויות הדת ואת נתיניו היהודים בכך שזייף אדיקות יהודית, אגריפס היה רומאי מכל וכל. בדומה, גם ילדיו היו רומאים בליבם, ובזמן מלכותם פרץ המרד היהודי הגדול. בנו, אגריפס השני, שגם הוא התחנך ברומא, ניסה להניא את היהודים מהנפת נס המרד ועמד לצד הרומאים במהלך דיכויו. אחותו ברניקי הפכה כאמור למאהבתו של טיטוס, בנו של הקיסר אסְפסְיאנוּס, שעמד בראש הצבא שצר על ירושלים ובזז את העיר בשנת 70 לספירה. טיטוס הפך לקיסר לאחר אביו, אך הוא לא שלט ברומא עם רעיה יהודית לצדו.
למרות שהיו רומאים בליבם, דיכאו את המרד היהודי, החריבו את בית המקדש וחלקו מיטה עם הקיסר לעתיד, ההרודיאנים עדיין נותרו יהודים בעיני רומא, גם זמן רב לאחר ששרידי הריבונות היהודית האחרונים נכחדו מן העולם.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מיעוט תקופות של עצמאות מדינית או של ישויות מדיניות שלפחות אינן מתפלגות בתוך עצמן כפי שכבר קרה בין יהודה לישראל או בין ממלכות ארם בתקןפת המקרא קיימת באזור כבר לפחות 3,000 ומשהו שנה. גם ירדן של תקופת המקרא הייתה מפוצלת לפחות לאדום, מואב ועמון, הנבטים ( אשר יותר מאוחר דחקו את האדומים לתוך שטחי ממלכת יהודה של בית ראשון), ועוד. זוהי הגאופוליטיקה של הלבנט ועל כך נכתב ודובר רבות אצל פרופ' דוד פסיג ובערוץ לאומנות אשר באתר יוטיוב.
'ירדן של תקופת המקרא הייתה מפוצלת לפחות לאדום, מואב ועמון"-זו לא דוגמה למדינה מפוצלת כי באותה תקופה ירדן לא היתה מדינה אחת בשום מובן.
התכוונתי לשטח הנחשב כיום ממלכת ירדן, אחרי שנקרע מאיתנו ב1922. בכל מקרה, אכן אתה מסכים איתי שבאותו השטח מעולם לא הצליחו בתקופת המקרא ליצור מדינה אחת, מה שכאמור מחזק את הטיעון בדבר אופיו המאתגר של הלבנט. גם אחרי כן לא הייתה שם מדינה עצמאית מאוחדת, או אפילו בכלל, חוץ מאשר מאז 1946.
לא, אני לא מסכים איתך.
בשטחים של ירדן לא הצליחו ליצור מדינה אחת כי מעולם לא היה עם אחד בכל השטח הזה.
עצם ההסתכלות שלך על יחידת השטח הזו כדבר אחד הוא מנותק מהמציאות.
אבל אם מסתכלים על כל שטח שבטי אז דווקא יש גיבוש לאומי בכל שטח.
לכן, בתקופת המקרא השטח היה מחולק למספר עמים אך כל אחד מהם בהחלט הצליח לגבש מדינה מאוחדת משלו.
ומכאן שהמצב של ישראל אינו טבעי לאזור אלא מצב מוזר וייחודי של עם שפשוט לא מצליח להתאחד ולהתגבש מרוב מחלוקות פנימיות ומלחמות אגו.
נכון. באופן לא מפתיע הפיצול לכמה עמים מנע הקמת מדינה עצמאית אחת. אבל, מה גרם לכך שעל שטח כה קטן (שוב, כך בכל הלבנט, לא רק במערב מה שנחשב בימינו לירדן) ישבו עמים רבים שלחלקם היה מוצא קרוב מאד או שבטים רבים שלא הצליחו לאורך זמן להתאחד ביניהם לאותו עם למרות שכולם היו אמורים, ולו לכאורה, להשתייך אליו? אפילו בתוך ממלכת ישראל שאחרי הפילוג בינה לבין ממלכת יהודה היו סכסוכים פנימיים כמו בין שבטי עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי בנוסף לסכסוכים שיצאו מכלל שליטה בין בעלי השקפות עולם שונות. אלו אפשרו את מרד יהוא (על הנזקים שהדבר גרם לממלכת ישראל לכמה עשרות שנים) ואחרי מות ירבעם השני קמו בעבר הירדן המזרחי מי שהשבטיות גרמה להם לבצע רציחות מחרידות (מנחם בן גדי פגע בין השאר גם בנשים הרות) תוך שיתוף פעולה עם גורמי חוץ כמו רצין מלך ארם, איתו פקח בן רמליהו (עוד מלך שעלה לשלטון קצת אחרי כן בדרך עקובה מדם) יצר קשר כנראה עוד מתחילת דרכו כשליט הגלעד. מכאן נסללה הדרך להחלשות ממלכת ישראל אל מול עליית אשור. לבסוף, בהנחה שאף אחד לא רוצה "להיות לגמרי לבד" היה קשה להתפלג גם בתוך כל שבט, אז אין מה "להתלהב" מכך שכל שבט הצליח להיות יחידה מגובשת, בטח לא במצב שלא עמדו לרשותו לפחות כמה עשרות אלפי קילומטרים 🙂
בתקופות ההיסטוריות בהן החקלאות היתה חשובה, לא יכלה להתקיים בארץ ישראל הדלה מדינה חזקה, בניגוד למצרים או ארם נהריים, ולכן,הממלכות הדלות ששכנו בארץ ישראל היו חייבות לתמרן בן האיום מצפון לאיום מדרום. זה המצב גם היום, וגם מצרים למרות הסכם השלום בונה צבא אדיר.
אכן, קישור היסטורי מעניין מאוד.
תודה.
רק הייתי רוצה, כשירות ציבורי לציבור הרחב – להפנות את אור השמש לעוד היבט בשיטתם של נוכלי הסמול, אשר גם במרכזו נמצא הרעיון של פניה אל בעלי סמכות הנמצאים מחוץ לדיון הציבורי, במטרה ברורה שאלה יכריחו דעה מסוימת.
פעמים רבות, כאשר מתנהל דיון אודות תפקידו המדויק של בית המשפט במדינה דמוקרטית – אני שומע פעמים רבות את הטיעון, לפיו בין המשפט אינו מחוקק ואין שום "חקיקה באמצעות פסקי דין" (השאלה ו/או מרכז הטענה היא כמובן לא "מה" אלא "איך" ו"למה" ולכן, המשפט הבא הנו מרכזה של טענה זו) וזאת, כיוון שלבית המשפט אין במה חופשית בדיון ציבורי – אשר כמובן (בדיוק) יש לשאר המשתתפים בדיון ציבורי.
בית המשפט אינו יכול לכאורה, "לומר את דברו" בסוגיה ציבורית כלשהי של הפרק. בית המשפט יכול לכל היותר, לפסוק בסוגיה מסוימת במסגרת הליך לפניו אבל אם יש הליך בנושא מסוים וע"י כך, בית המשפט מקבל הזדמנות "לומר את דברו" (ליתר דיוק! להכריח אחרים! פסיקותיו של המשפט שונות מהותית מכל *אמרה* אחרת של משתתף אחר בדיון ציבורי) – זו כבר שאלה נפרדת.
ואם כי, ניתן כמובן לפגוש מקרים (וכך נוכלי הסמול מתחילים להכין את הקרקע להתעלם לכאורה, מהטקטיקה שכבר אציג) בהם בית המשפט התערב ע"י פסיקה בסוגיה ציבורית שעל הפרק – אז זהו עניין של מזל. דהיינו, פשוט בדיוק היה הליך בנושא. בנושאים אחרים בעלי חשיבות ציבורית – אין או יכול להיות שלא יהיה. במילים אחרות, הטריק שנוכלי הסמול מנסים למכור כאן, הוא שזהו דבר מקרי – ז"א לטענתם השקרית, אנחנו אכן מסכימים שמדי פעם קורה שבית המשפט מכריח בנושאים מסוימים, כי בדיוק יש לפניו הליך בנושא – אבל זה מקרי. בדיוק היה הליך. כמה זה כבר קורה?
מה לא תקין לוגית בטענה זו?
לכאורה, על הנייר בלבד (כפי שתכף אראה, אולי כבר התחלתם לראות לאן אני חותר) בית המשפט אכן מנוע מלומר דברו באופן חופשי. אם נניח, יש סוגיה ציבורית X – שום בית משפט, לא השלום, לא העליון על כדה"א, לא הבינגלקטי ולא "החוק זה אני" פרשת משפטים בושה, הדיקטטור המשפטי לממשלה – אינם יכולים פשוט לקדם דעה/פעולה/פסיקה/החלטה/צו/מניעה/צו עשה/מה_שזה_לא_יהיה כלשהם.
כנסת, ועדות הכנסת, הממשלה ובאופן כללי – הרשות המחוקקת והמבצעת, אכן יכולים פשוט לחוקק/להחליט/לבצע כל דבר שירצו, לעומת זאת, בנושא X. במידה והציבור לא יהיה שבע רצון, מטיפול הנבחרים הנוכחיים בנושא X – הוא יחליף אותם בבחירות הבאות וכך הלאה. עד אשר הסוגיה תיפטר (זה דגש חשוב, עוד מעט נחזור אליו) לשביעות רצונו של רוב הציבור (וככה הסוגיה באה על פתרונה – זה חשוב). אך בית המשפט – לא.
אולי אתם מתחילים לראות את השיטה כאן.
אברהם לינקולן היה אחד מהנישיאים המוצלחים ביותר בארה"ב. זו אולי האדם, הממחיש היטב את יתרונה של השיטה הדמוקרטית (במיוחד כאשר לשיטה זו, לרוב קוראים במדעי המדינה "הרע במיעוטו" – כי לשיטה זו גם חסרונות מהותיים ידועים רבים). אדם אשר נכשל במיזמים פוליטיים רבים לפני שזכה ב-1860 להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מות אמו, אשר חווה בגיל צעיר מאוד, היה גם נקודת שפל אישית עבורו.
כנשיא, הוביל לינקולן את החברה בארה"ב דרך אחד המשברים החריפים ביותר שידעו מדינות דמוקרטיות בעולם המערבי – זה שהסתיים המלחמת אזרחים עקובה מדם (יש מלחמה שאינה עקובה מדם?) ושסע חברתי, שמדמם גם בארה"ב של היום (אינני מדבר על ניסיונותיהם של אלופי הדמוקרטיה וזכויות אדם, הסיניים והסעודיים, לנסות ולהשתמש בשסע זה כקרדום לחפור בו – במטרה להעמיק את השסע ולהחליש את ארה"ב – אני מדבר על התהליכים האוטנטיים הקורים בכל חברה הזקוקה להחלים, אחרי קונפליקט פנימי עקוב מדם, אשר הביא המון אובדן, צער ודמעות לאנשים).
כאדם, לא היה כמובן לינקולן חף גם מכל בעיה. אידאליזציה היסטורית היא כמובן מסוכנת (אנו רואים היטב לאן זה מוביל וכיצד זה קורה, בימינו אנו – לא צריך הסטוריה – באמצעות פסטיבל רבין, אשר הסמול מביא עלינו לרעה בכל שנה – לשם מה, כיצד ובידי מי זה מנוצל). פעמים רבות כאשר אני מדבר על הנושא, אני מזכיר לכולנו שכולנו רק אנשים. אנשים גם טועים, זה קורה – אך מכך אנחנו לומדים.
מי שלא לומד (לדוגמא, פושעים שחוזרים לפשוע אחרי מאסר) זו כבר בעיה אחרת, אבל אני גם לא סובל אנשים פומפוזיים, אשר ניתן לסכם את גישתם כ"הם נולדו מושלמים ולעולם לא טועים" (מקסימום, במספר שקדי המרק שיש להוסיף למרק). עם כל הצער, צריך לעשות את הטעות – כדי ללמוד. עדיף כמובן שלא, אך העולם לא מושלם. אם הצלחתם ללמוד שלא דרך טעות – סחטיין. אבל לדוגמא, ההיסטוריה העצובה של התעופה, מדגימה את כוונתי. אז לינקולן לא היה אדם מושלם, אך יכולתו ללמוד, ללמד ולמעשה – לשנות את כיוונה של אומה שלמה (מהגדולות והחשובות שקיימות בהיסטוריה המודרנית, אבל זו רק דעתי, אתם יכולים כמובן לחשוב אחרת). אלה התכונות שהפכו אותו, לאחד המנהיגים הידועים ביותר בעולם.
היבט נוסף שלינקולן היה ידוע בו, אלה כישורי הנאום שלו. מספר מנאומיו הפכו לאבני דרך בהיסטוריה העולמית ואל אחד מהם, אני רוצה להפנות את הזרקור.
אחד מנאומיו הידועים ביותר של לינקולן והנאום בו אני רוצה להסתייע כאן, זהו House Divided Speech. לינקולן נשא את הנאום, לרגל אשרור מועמדותו כמתמודד לסנאט מטעם מדינת אילינוי. זהו נאום בעל חשיבות היסטורית ללא ספק ומלא בתוכן, מטאפורות ואנלוגיות מרתקות.
הנאום גאוני עד כדי כך, שהפעם הראשונה בו נחשפתי לתוכנו, סגנונו ואופן ההנמקה שבו – היית בכלל בקורס לוגיקה לא פורמלית במסגרת לימודיי.
זהו נאום היסטורי, ללא ספק. אשר אני ממליץ להתעמק בו בהמשך. הנאום מבריק ובעל חשיבות הסטורית עצומה, כך שתוכלו למצא אינספור אתרים העוסקים בתוכנו. הדבר החשוב לעניינינו כאן, זהו דימוי שלינקולן משתמש בו באמצע הנאום.
באמצע הנאום, לינקולן משתמש בדימוי הבא: נניח שאתם רואים בית בתהליכי בנייה. כלומר, אתם רואים שלד, חומרי בנין מפוזרים, חלקים שעומדים להרכיב בבית וכדומה – כל אלה הובאו, הוצאו, נחתכו למידות המדויקות שנדרשות ע"י פועלים שונים, בזמנים שונים ולמקומות שונים בבית. אך כל החלקים מתאימים – לא הרכיבו חלון מקום דלת או ארובה במקום מקרר. הכל מתאים טוב מאוד ואתם מזהים בבירור צורה של בית ומזהים היכן יהיו בבית זה כל מיני דברים שתמיד נמצאים בבית וגם אם אתם מזהים כי חלק כלשהו בבית חסר, אתם כבר רואים מונח ליד חלק נוסף, שהוכן כבר מבעוד מועד והוא תואם בדיוק במידות ובצורה הרצויה למקום הריק שצריך להרכיב –
ואז שאל לינקולן את מאזיני הנאום, במצב דברים זה,
עד כמה תהיו מוכנים להאמין שסטפן ופרנקלין ורוג'ר וג'יימנס (שימות הפועלים שלינקולן מתאר קודם כעובדים הבונים את הבית) לא היו מתואמים מלכתחילה לגבי המטרה סופית של פועלם והכל היה מתוכנן מראש, איזה חלק הולך לאן, מי עושה מה ובאיזה סדר – וכל זה תוכנן והוכרע מראש, עוד לפני שהמסמר הראשון בתהליך הבנייה ננעץ?
מזהים את התבנית?
בדימוי המבריק של לינקולן, ג'יימנס אכן השתמש בחלק שפשוט היה לפניו. הוא לא הכין אותו, לא הביא אותו לא חתך אותו – לא כלום. פשוט השתמש במה שהיה לו ביד. אך את החלק הזה הביא רוג'ר. לא לפני שפרנקלין חתך אותו בדיוק למידות המדויקות שיש לו כעת ושלושתם עשו זאת לא לפני, שסטפן השאיר חור בדיוק בצורה מסוימת זו, בשלד הבית.
וכאן, בדיוק כאן, פוגשת אותנו הדילמה השקרית של נוכלי הסמול, אותה הצגתי למעלה. בית המשפט אכן אינו יכול להחליט בלי שיש לפניו הליך כלשהו ושופטי בית המשפט עצמו, לא יכולים ליזום יש מאין הליך כזה יש מאין.
אבל ראו איזה פלא, פעם אחר פעם אחר פעם ובכל נושא בכל נושא בכל נושא, יש את התובע התורן מאירגון ההגנה על המסמרים מפני דמוקרטיה מונוליטית של מקררים קוהרנטיים עם תביעה המתאימה כמו כפפה ליד, לשאלה שעל הפרק.
ואת התובע המסכן (הקודם היה ב"כ) שזכויותיו בדיוק נפגעו, בכלל איתרה העמותה לקידום פלורליזם לזכרו של יוסיף ויסריונוביץ' סטלין בחברה הערבית של צפון קוריאה לשיוויון בינגלקטי.
ולא, אם תהיתם – מעשי כל השלושה אינם קשורים זה בזה. הם פשוט איתרו אחד את השני במקרה. בזכות למשל, הפמפלט לדמוקרטיה אינהרנטית של שוקן 🙂
אז השקר של נוכלי הסמול והשיטה, אשר גם בה יש פניה לגורמי סמכות *חיצוניים* לדיון הציבורי, אשר אליה אני רוצה להפנות את אור השמש – היא בדיוק המתוארת מעלה. אכן, בית המשפט אינו יקבל החלטה ללא הליך בנושא X לפניו והוא עצמו, לא יכול ליזום כזו. אבל זה באמת אלמנטרי – זה לא תפקידו, בשיטה זו. יש מישזה כבר יגיש זאת. זה תפקידו.
ועכשיו אולי, אמירותיו של שופט העליון מלצר בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן בחודש ינואר 2020, נראות באור אחר לחלוטין.
בהקלטת הכנס נשמע בן מאיר, הידוע כעותר סדרתי נגד אנשי ציבור ימניים, מתייחס לעתירות שהגיש במהלך מערכת הבחירות ואומר: “אני חוזר מהדיון הראשון ואני אומר לשותף שלי איציק אבירם, ‘תשמע, השופט מלצר רוצה לטפל בכל הנושא של פייסבוק בבחירות, אנחנו נכין עתירות בעניין הזה’. אז בעצם חלק מזה – אתה (מלצר) הזמנת מבלי שאתה יודע”. על כך ענה לו השופט מלצר: “הטעות היחידה שלך היא ‘בלי שאני יודע'"
בנוסף, בהקלטה אשר נחשפה בגלי צה"ל נשמע יו"ר ועדת הבחירות לשעבר פונה בכנס לעו"ד שחר בן מאיר שנכח במקום ואומר: "מגיע לו בהחלט הוקרה על פעילותו במערכת הבחירות הזו. אני מאוד הערכתי את זה…הייתה לו תרומה מאוד גדולה לדיני הבחירות בעידן הנוכחי”. מלצר אף ביקש מהקהל למחוא לבן מאיר כפיים.
אתם רואים, הטריק הישן ביותר בספר – אחד מגיש והשני, עם ארשת פנים חמורה וסבר דמוקרטי להפליא, מחליט על נושא שפשוט במקרה – לגמרי ללא הכנה מוקדמת – התגלגל במדרגות בית המשפט ופשוט הגיע לידיו.
אז על מי אתם עובדים, נוכלי הסמול? הגדרת הפשע המאורגן בדין הפלילי היא בדיוק באמצעות חלוקת אחריות. מי אחריותו להרוג ולשדוד. מי אחריותו לאיים על עדים ש"לא יראו כלום", מי אחריותו לנקום בעדים אם הפושע בסוף יורשע ויכנס לכלא (אולי ההבדל המהותי ביותר בין ארגון פשיעה לפושע יחיד, במקרה של אותו פשע/סעיף אישום בדיוק) ומי אחריותו לתצפת, שעה שאחרים מבצעים את פשעיהם.
אז על מי אתם עובדים, נוכלי הסמול? רואים לכם. גם עם הרפורמה המשפטית וגם בלי, נחשפתם!
ומרוב שאתם רגילים להשתמש בטריק הזה בארץ, קיוויתם שאף אחד לא ישים לב, כאשר ניסיתם להוציא אותה שטות – גם עם האינפנטיל המזדקן מארה"ב וחבר מפעיליו. הקישור ההיסטורי במאמר אכן מעניין מאוד. היסטוריה אכן נוהגת לחזור (כוונתי כמובן להיסטוריה ולא למקצוע כמו "תולדותיו של ריקוד פמניסטי, במראה אנגלו סקסונית לשם גיוון מטרפורכיאלי").
תזכרו זאת, כאשר חסר תעודת בגרות וגמדיו ינסו למכור לכם שמטרתם בדיונים, בביתו של הנזיר השתקן, סוכנו של גנרל הבריחות הישראלי, הלוקח/מממן עפ"י פרסומי העיתונות את פלוגות ה-SA הנאציות שקמו בישראל, במטרה לדכא תומכים בהשבת האיזון למערכת המשפט – שעה שהם טוענים בטמבלויזיה, כי מטרתם בדיונים היא לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת דרכם (א-ב בתפקיד הדרג הנבחר במשטר דמוקרטי).
תזכרו זאת גם, כאשר הנוכל הסמולני הבא יטען בפניכם שבית המשפט בכלל לא יכול לקחת חלק בדיון ציבורי, כיוון שאיננו יכול לשלוט, באיזה נושא יש/יהיה הליך לפניו. ספרו לנוכל הסמולני, שחלוקת אחריות בין פושעים קיימת כבר אלפי שנים והתירוציו שלו, אמינים בדיוק כמו תירוצי חבריו מטובא זנגריה, לפיהם הם בכלל חברת שמירה.
לא רק שהתכסיס הזה של נוכלי הסמול הנו ההיפך הגמור מכל מערכת משפט עצמאית הפוסקת בסכסוכים, בדיוק לפי אות החוק היבש – אלא שיש בשיטה זו אף סיכון למשטר הדמוקרטי כולו. בדיוק כיוון שהאג'נדה המניעה במצב זה את הרשות השופטת הינה פרי יצרתם של מספר קושרים ובעלי הון מצומצם, הפועלים במנותק מכלל חברה ואשר לא עומדים לשום ביקורת ציבורית על מעשיהם ולפיכך קוטעים את פעולתו של אלמנט החשוב ביותר בבסיסה של השיטה הדמוקרטית – משוב.
זו הסיבה המדויקת, מדועה מערכת המשפט הישראלי כבר איבדה קשר עם המציאות ושופטים מאוד-מאוד עליונים (פשוט בין יקומיים) לא מוכנים לקבל לבית משפט, שופטים החושבים אחרת מהם ("יש לה אגנדה", אם מישהו לא זיהה על זה ציטוט של ברק אני מדבר).
כך, בדיוק כך נוצר המצב שכבר יש לנו מערכת משפט עצמאית. היא עצמאית מהעם עליו היא שולטת.
ותשובה נוספת וקצרה יותר:
כל עוד אין מגבלות על זכות העמידה וישנם ארגונים פוליטיים שעוסקים בלחפש סיבה לתביעה ובלהגיש את אותה התביעה-
הרי שכל נושא חייב מטבע הדברים להגיע לבג"ץ, גם אם בג"ץ לא יוזמים כלום.
לכן לשאלה האם לבג"ץ יש יכולת ליזום את ההתערבות שלהם אין כבר כל משמעות.
זכות העמידה היא קונספט משפטי.
היא עצמה לא מגישה שום תביעה. עדיין צריך בן אדם ע"מ להגיש עתירה.
כמובן שהעליון עושה ככל שביכולתו ע"מ להקל על שותפיו לפשע. שינוי זכות העמידה הוא כמובן אחד מהם. אגב, לא היחיד בהם. אי פסיקת הוצאות (כאילו משכורתם של ב"כ המדינה נופלת מהאוויר או מהקרן לגרמניה החדשה ולא מכספם של אזרחי ישראל) היא נוספת. לדוגמא, כמה מעתירותיו של יו"ר התנועה לפרוטקשן איכות דיקטטורת כנופיית הגלימות הן מגוחכות אך ההוצאות אם נפסקו, מגוחכים עוד יותר.
מגוכחים עד כדי כך, שאפילו התנועה לפרוטקשן איכות דיקטטורת כנופיית הגלימות מודה בכך בפומבי (נקודה כשלעצמה)! לדוגמא, כאן – https://www.themarker.com/law/2008-05-27/ty-article/0000017f-e081-d38f-a57f-e6d364650000
בעיניי הפרטיות, יש בכך אפילו יותר סיוע מאשר ביטולה בפועל של זכות העמידה. ככל שההוצאות הנפסקות נמוכים יותר, כך יותר כסף נשאר בקופתה של התנועה – מתמטיקה פשוטה – ועובדי התנועה, לא עובדים בחינם.
אך כנופיית הגלימות יכולה לסייע ככל שרוצה – כל זה לא מתחיל שום הליך.
צריך בן אדם ע"מ להגיש עתירה (ולדעתי הפרטית, אף רף עמידה לא היה "פתאום" מונע את להיטותם של "שופטינו" לברר את העניין ה"משפטי" אשר "לפתע" נפל בידם) ואם אין בנמצא כזה – לכנופיית הגלימות, לא "יזדמן" לרושש עוד דיון ציבורי מתוכן.
בכך בחרתי להתרכז בתגובתי הקודמת. צריך שיתוף פעולה בין חברי הכנופייה – מי רץ לברר מדוע אזרחי ישראל נושמים חמצן השייך לחבריו חמאס ומי עם ארשת פנים חמורה וסבר דמוקרטי להפליא "פוסק" שעל אזרחי ישראל להפסיק לנשום, עד אשר הם יבררו למי שייך החמצן באוויר.
"איכשהו" שיתוף הפעולה השקוף הזה, לא מוכר לרבים מאזרחי ישראל. זה מגיע למימדים אבסורדיים, כמו דבריו של השופט מלצר (הציטוט בתגובתי הקודמת), בהם הוא כמעט מודה בגלוי בשיתוף פעולה כזה.
אז החלטתי להפנות את תשומת ליבם של אזרחי ישראל לחלוקת העבודה בכנופייה זו – מי תפקידו "לפסוק" ומי תפקידו להגיש את העתירה. זה חשוב במיוחד עכשיו, בעת הניסיון להשיב לאיזון את מערכת המשפט (יהי גורלה אשר יהי). במיוחד לאור העובדה שפוליטרוקים רבים אשר התשלטו על המקרופונים, הפכו לפתע לשה תמים וצורחים תחת כל מקרופון רענן, שכנופיית הגלימות מנועה מלהשתלט על המדינה, כי לא בכל נושא מגישים עתירות (או מה לא מגישים, גם זה חשוב).
כמובן שהעליון משתדל להקל על חבריו לפשע מאורגן. גם זה נכון. לצד מה שכתבתי. שני הדברים נכונים גם יחד.
יום טוב 🙂
פרופ טליה איינהורן מציגה פתרון אחר – בית דין לעתירות מנהליות, אשר רוב העתירות המופנות כרגע לבגץ יצטרכו לעבור דרכו, לפני שיוכלו להגיע לבגץ. בית דין כזה מדרך הטבע יפסוק לפי חוקי המדינה ועל סמך ראיות, ולא לפי הגחמות של השופטים.
צריך להזכיר שבמישור המוניציפלי קיימים בתי דין דומים שעוסקים בסכסוכים בן האזרח לבן העיריה.
יוחנן הורקנוס הוא הדוגמא למצבנו כיום – מנהיג לגיטימי שמתקשה לשלוט שפונה לרומאים שיעזרו לו.
הורדוס הוא התוצאה של הפנייה לרומאים – אדומי שנוא שמלך בזכות כידוני הרומאים בלבד
הרומאים הם שהמציאו את שיטת "הפרד ומשול", כלומר שבאופן *יזום* הכח השואף להיות אימפריה ינסה ליצור סכסוכים בין גורמים העלולים להתאחד נגדו. בניגוד למה שאפשר להבין מהמאמר, הרומאים רצו שיהודה תהיה מפולגת. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%93_%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C#%D7%91%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94
עם זאת, הרומאים לא היו הראשונים לנצל סכסוכים פנימיים אצל עמים בלבנט או בכלל. גם לא האשורים. בתולדות עמנו כבר אפשר לראות איך למשל חזאל מלך ארם השכנה ניצל את הסכסוכים הפנימיים בתוך ממלכת ישראל וניתוק היחסים הקרובים מאד בינה לבין ממלכת יהודה שבעקבות מרד יהוא וכבש שטחים נרחבים מממלכת ישראל.