ישראל מקרינה חולשה בצפון – והתוצאות הרות אסון

בראשית חודש ספטמבר 2022, בעיצומו של המשא ומתן המתוח שניהלה ישראל באמצעות ארה"ב בסוגיית הגבול הימי עם לבנון, ביטל צה"ל את ההפרדה בין שני חלקי הכפר ע׳ג׳ר באזור הר דב ואפשר לראשונה כניסת אזרחים ישראליים לחלקו הצפוני באופן חופשי, בלי שיידרשו לתיאום ביטחוני.

באופן תמוה, למעט ידיעות בודדות בעיתונות, מוסגר הנושא כעניין תיירותי-אזרחי. כתבות תיארו את יופיו של המקום ובמיוחד את הסצנה הקולינרית. שינוי המדיניות ארוכת השנים של צה"ל הוסבר בכך שהמועצה המקומית סיימה את גידור חלקו הצפוני של היישוב ,והוחלט להיענות לבקשות המועצה ובעלי העסקים לאפשר את פתיחת הכפר לביקורים ללא הגבלות.

לעיתוי היו עשויות להיות משמעויות בשני היבטים עיקריים: ראשית, מערכת הבחירות שהתנהלה אז, ושנית – המתיחות מול חיזבאללה אשר שיגר שלושה כלי טייס בלתי מאוישים לכיוון אסדת כריש, צעד שגובה באיומי מלחמה מצד נסראללה. שר הביטחון דאז בני גנץ לא נחפז לקחת קרדיט פומבי על הצעד. התייחסויות מטעם הממסד הביטחוני הובלעו בתוך ידיעות עיתונאיות, תיירותיות בעיקרן. באשר למתיחות הביטחונית, הצעד עמד בסתירה מוחלטת לרצון להרגיע את גזרת הצפון נוכח מה שתואר כסכנת מלחמה ברורה ומיידית על רקע ההפקה מאסדת כריש ומחלוקת בגבול הימי.

היה בצעד הזה משום סיכון לא מחושב וסתירה ברורה לסדר היום אותו הובילה מערכת הביטחון באותם ימים – סכנת מלחמה שיש להפיג באמצעות כניסה למשא ומתן אינטנסיבי ותכליתי. אלא שמבחן התוצאה הוליד דבר אחר: בהמולת הבחירות והעיניים שהיו נשואות לעבר הים, הנושא זכה לתשומת לב מועטה ונעלם כמעט לחלוטין.

מאז פקדו את ע׳ג׳ר רבבות תיירים שבאו בעקבות הנוף והמסעדות. העסקים פרחו. חיזבאללה נמנע מתגובה מיידית חריפה, עד לאחרונה, זאת למרות שהחיכוכים סביב העבודות לביסוס הגדר באזור הם דבר שבשגרה. צה"ל עורך באזור הכפר עבודות מכשול, חישוף וגידור שגררו חיכוכים ופרובוקציות. בתקופה האחרונה גברו תקריות הגבול במה שנראה כיוזמה מכוונת ליצור מוקד עימות ולקשור בין זירה זו לזירת חיכוך נוספת המצויה לא הרחק משם – האוהלים שהציב חיזבאללה בשטח ישראל.

לפני כחודשיים וחצי הקים חיזבאללה מאחז מדרום לקו הכחול באזור הר דב, קילומטרים ספורים מע׳ג׳ר. הנושא לא טופל באופן מיידי ונשמר הרחק מעין הציבור. גם בחיזבאללה נמנעו מפרסום ושמרו על פרופיל נמוך.

במהלך חודש יוני נחשף דבר קיום האוהלים במהלך דיוני ועדת חוץ וביטחון, אז גם פורסם הדבר בתקשורת. על פי הדיווחים, בדיון שנערך בוועדה טענו גורמי הצבא כי הנושא ידוע ומטופל. בעיתון הלבנוני אל אח׳באר המקורב לחיזבאללה, פורסם כי ישראל העבירה באמצעות האו"ם מסר לפיו בכוונתה לעשות שימוש באמצעים צבאיים לצורך הסרת האוהלים. בחיזבאללה, כך לפי הדיווח, דחו את הדרישה באופן מוחלט והדגישו כי מדובר באדמה לבנונית כבושה, אשר אזרחים לבנונים זכאים לגישה אליה. וכאן התחיל מהלך שבמסגרתו חיזבאללה ינצל שורה של סכסוכים מקומיים לקידום מטרותיו הכלליות, ויקשור בין מה שנראה לישראלים מן השורה אירועים מנותקים, ליצירת מנוף אסטרטגי.

בסוף חודש יוני פרסם כתב אל מנאר עלי שועייב תיעוד מצולם של אמצעי תצפית ישראליים המוצבים בגבול באזור ע׳ג׳ר, דבר המהווה לטענתו "הפרה ברורה של החלטה 1701". חבר הפרלמנט מטעם חיזבאללה מוחמד רעד התבטא בראשית החודש בנושא ואמר כי האויב ביקש את הסרת האוהלים בלי להסתכן במלחמה, בשל עוצמת 'ההתנגדות' (חיזבאללה).

ישראל פעלה במספר צינורות דיפלומטיים, מול ארה"ב, צרפת ויוניפי"ל. המסר היה כי אם לא יוסרו האוהלים עד תאריך יעד מסוים, ישראל תפעל צבאית להסרתם, אך הוא נענה בשלילה. לאחרונה פורסם כי אחד האוהלים פונה ואנשי חיזבאללה התכנסו לאוהל אחר. מה שהחל כניסיון להבין את היגיון הפעולה של חיזבאללה הפך למילים ברורות בפי פוליטיקאים המזוהים עם הארגון: במסגרת המשא ומתן קושר חיזבאללה בין שתי הסוגיות שתוארו לעיל. פינוי האוהלים יבוצע בתמורה לגלילה לאחור של הגידור בע׳ג׳ר.

בהקשר רחב יותר, על רקע הביטחון הגובר של חיזבאללה ומעורבות המתווכים השונים, קיים סיכוי כי האירועים כעת הם שער כניסה לא מלבב למשא ומתן על הגבול היבשתי בין ישראל ולבנון, שיתבצע באופן המערב שיחות עקיפות, מחטפים, איומים ותקריות אש.

תוכנית החלוקה

ע׳ג׳ר הוא כפר עלאווי שהיה שייך לסוריה עד מלחמת ששת הימים ובסיומה נכבש כחלק מהשתלטות צה"ל על השטח. עם החלת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה ב-1974, הוכנה מפה כנספח לכתב המנדט של כוח האו"ם שנועד להיפרס ולחצוץ בין הצדדים (אונדו"פ). בין היתר, הופיע הכפר ע׳ג׳ר בתוך שטח סוריה כך שהאו"ם הסכים לעובדה שהכפר מהווה יחידה גיאוגרפית הנתונה במחלוקת עם סוריה, לא עם לבנון.

ב-1981 נחקק חוק הגולן, ובמסגרתו סופח הכפר לשטח ישראל ותושבי הכפר הפכו לאזרחים ישראליים לכל דבר. אלא שבמהלך שנות ה-70, כחלק ממדיניות ישראלית לעידוד אנשי ע'ג'ר להשתלט על אדמות מצפון לכפר, התרחב הכפר צפונה כך שבמפת האו"ם שהכירה רק בחלקו הדרומי המקורי נחצה כעת הכפר לשניים, ונחצה על ידי הגבול (הקו הכחול). יחד עם זאת, חופש התנועה בין חלקי הכפר נשמר כדי לאפשר לתושביו לקיים מרקם חיים סביר.

כאשר נסוג צה"ל מלבנון הנחה הדרג המדיני לסמן במדויק את הגבול. המהלך נעשה מול גורמים מטעם האו"ם שהתעקשו על חלוקת הכפר לשניים ודחו את הצעת ישראל לכך שכל הכפר יהיה בתוך לבנון כדי למנוע את חלוקתו. בגמר תהליך סימון הגבול אישר האו"ם כי ישראל קיימה את מחויבותה בהתאם להחלטה 425 שהתקבלה במהלך מבצע ליטני, לפיה עליה לסגת לקו הכחול. המחלוקות עם לבנון, וביתר שאת עם חיזבאללה, נותרו כשהיו. הארגון עשה שימוש במחלוקת כדי להצדיק את המשך האחיזה בנשק והנצחת המאבק המזוין נגד ישראל חרף הנסיגה מלבנון.

בנובמבר 2005 ביצע חיזבאללה ניסיון לחטוף חיילים בכפר, שסוכל הודות לערנות החייל בשער היישוב אשר חיסל ארבעה מחבלים, ותגובה מהירה של כוחות צה"ל במרחב. בסוף אותה שנה נערך דיון בראשות ראש הממשלה שרון ובהשתתפות ראש השב"כ דיסקין, ראש המל"ל גיורא איילנד (שגם היה אחראי כראש אמ"צ לסימון הגבול בשנת 2000 יחד עם פקחי האו"ם) והמזכיר הצבאי יואב גלנט.

דיסקין הציע שישראל תקים גדר בלב היישוב ולמעשה תוציא את תושביו הצפונים משטח ישראל. שרון אישר ללא דיון מעמיק. איילנד התנגד ויזם דיון בפורום רחב יותר בו הציג את המשמעויות וההשלכות של המהלך המתוכנן – הפרת התחייבות ישראל לאו"ם, הפרת התחייבות לתושבי הכפר (מצד שרי הביטחון ברק ובן אליעזר) ומתן אמתלה בידי חיזבאללה לחולל תקריות. היוזמה לגידור הכפר בוטלה. כעשרה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, החלו תושבי ע׳ג׳ר לגדר את חלקו הצפוני אך חדלו מכך לאור בקשת משרד ראש הממשלה, אשר חשש מהשלכות הצעד.

חולשות ועוצמות מדומות

מבחינה פנים-לבנונית שימשו השטחים אלו (לצד סוגיית האסירים והשבויים) כעילה להמשך קיומו של חיזבאללה כארגון חמוש הפועל למען אינטרס לבנוני. ברבות השנים הטיעון נותר על כנו ונוסח בסיסמא קליטה: "עם, צבא, התנגדות".

בתוך שנים ספורות הפך חיזבאללה לגורם הכוח המשמעותי בלבנון תוך שהוא מעמיק אחיזה בשטח ושליטה במוסדות המדינה המרכזיים. לצבא לבנון מעולם לא היו היכולת והרצון לפרק את חיזבאללה מנשקו למרות תשלומי מס שפתיים שניתנו לאורך השנים מצד גורמים שונים, ארה"ב בראשם.

העובדה לפיה חיזבאללה הפך לכוח המוביל בלבנון אין פירושה שהוא הפך לאטום לחלוטין לשיקולים ואילוצים מבית. הארגון חשוף במידת מה לביקורת וקשוב לדיון הפנים-לבנוני, גם אם התקווה שעוד רגע יקום העם ויתנער ממנו אינה מציאותית. במצבו הנוכחי חיזבאללה נהנה ממעמד נטול מתחרים – אסד חייב את ניצחונו במלחמת האזרחים, בין היתר, לסיוע הנרחב אותו קיבל מהארגון שהקריב מאות הרוגים בלחימה בסוריה לאורך העשור הקודם; חיזבאללה מצליח לתמרן את המערכת הפוליטית לצרכיו ולשלוט במוקדי הכוח באמצעות שילוב עוצמה, פיתוי, איומים והפעלת כוח במקרה הצורך. דוגמאות לכך ניתן לראות באופן בו הוא מצליח לתמרן, שוב, את תהליך בחירת הנשיא או בדרך בה הוא מתמודד עם החקירה המתנהלת בדבר הפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט 2020. זאת למרות טביעות האצבעות הברורות שיש לארגון בגורמים שהובילו לאסון הכבד.

חיזבאללה נותר נאמן לפטרון האיראני ולשליחותו הדתית-שיעית. מבחינה צבאית, מהווה הארגון מוצב קדמי מול ישראל וכלי משמעותי בבניית מאזן הרתעה מולה, בעיקר בכל הקשור לאפשרות שישראל תתקוף באיראן במטרה לסכל או לפגוע בפרויקט הגרעין. בניין הכוח של חיזבאללה הוא מאמץ אסטרטגי ארוך שנים, שנועד לשימוש בתזמון הנכון ובמקום הנכון. כלקח ממלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה מעדיף לשמר את כוחו ליום פקודה בהתאם לאינטרס האיראני. בניגוד לתפיסה רווחת, גם לחיזבאללה יש אינטרס למנוע הסלמה ולא רק לישראל. דבר זה מייצר מרחב הזדמנויות אופרטיבי, שבאופן תיאורטי נתון לתמרון שני הצדדים, שיכולים "להלך על הסף" ולנצל את העובדה שהיריב לא יסלים תגובותיו באופן שיוביל למלחמה.

אלא שבפועל רק שחקן אחד משחק את המשחק. חיזבאללה מיטיב להבין את הרתיעה הישראלית מהידרדרות ומקדם שלל פרובוקציות, תוך שהוא נוטל סיכון מחושב בהנחה שהסיכוי למלחמה כוללת קטן. ישראל מצידה אינה עושה הרבה כדי להעמידו על טעותו. היא מאחרת להגיב, ממעטת בנטילת יוזמה ובמענה חד להפרות גבול, וכובלת עצמה למנגנון דיפלומטי המעקר בעצם קיומו את האפשרות לתגובה צבאית ומחייב פשרות עם התוקפן. בריקוד העדין הזה חיזבאללה מנהל משחק התקפי וישראל רק מתגוננת. למעשה, חיזבאללה משחק פה במגרש ריק.

למרות זאת, דומה כי בישראל מעדיפים לשגות בדמיונות בשני צדי המשוואה: מחד, נהנים ללהג מידי פעם על "החלשות חיזבאללה" או לתלות תקוות שווא בפנייה באמצעות גורמים דיפלומטיים ל"ממשלת לבנון" הפיקטיבית. מאידך, חיזבאללה נהנה מהאדרה תמידית בתקשורת, בדעת הקהל ובקרב מעגלי מקבלי החלטות ומעגלי השפעה על מקבלי ההחלטות.

את המחיר אנחנו משלמים כמעט מהיום הראשון של יציאת צה"ל מלבנון. חיזבאללה משכיל לפעול בנקודות זמן רגישות; ישראל מצידה מעניקה כמעט תמיד עוצמת יתר לצד השני, וכמעט תמיד נוטלת את סיכוני ההידרדרות והמיסקלקולציה על עצמה כ"מבוגר אחראי". היא נוטלת את כל הסיכון אך נהנית מאפס רווח.

חיזבאללה איתר את הדפוס מראשיתו ועושה בו שימוש מוצלח. הוא יודע שהוא יכול להלך בבטחה על הסף, מתוך הבנה שישראל תמיד תהיה שם כדי לנהוג באחריות ובהיגיון, בקור רוח ובאופן צפוי לחלוטין. העובדה שהפעם היחידה בה ישראל הפרה את המשוואה הזו, בקיץ 2006, הסתיימה בביצועים פושרים של צה"ל, היא עניין מצער כשלעצמו.

כך גם הפעם. חיזבאללה הציב עובדה בשטח באזור נתון במחלוקת, ניצל תגובה ישראלית מהוססת, ואת השימוש שלה מרצון במתווכים דיפלומטיים, וסוחר בהישג למינוף בגזרות אחרות. חיזבאללה מקיים מעין קרקס נודד הפעיל תמיד, כל פעם במקום אחר, לעתים בכמה מוקדי חיכוך בו-זמנית, תוך שהוא נהנה מחסינות מפני תגובה מהירה ונחרצת.

מלכודת התיווך

האחריות לבחירה האסטרטגית מוטלת כולה על הדרג המדיני. דרך הפעולה שבחרה ישראל עד כה מתעלמת לחלוטין מעמדות ואינטרסים של ארה"ב, צרפת והאו"ם. עמדת הממשל הנוכחי בארה"ב ביחס לאזור מגולמת בשני מטבעות לשון המשורבבים כמעט לכל הודעה לעיתונות: הפגת המתיחות (De-escalation) ואינטגרציה אזורית (Regional Integration). ביטויים אלו מבטאים מדיניות הנוטה חסד לגורמים מערערי יציבות, איראן בראשם, כחלק מלהיטות לחתור לחידוש הסכם הגרעין. כל מי שמבקש להעביר מסרים מרתיעים לחיזבאללה באמצעות האמריקנים יכול להפסיק לעצור את נשימתו.

בכל הקשור ללבנון, ארה"ב מיישמת מדיניות הפוסחת על שתי הסעיפים: תמיכה במוסדות המדינה תוך עצימת עיניים כלפי חיזבאללה. גם האמריקנים מבינים ש"מדינת לבנון" ומוסדותיה הם קליפה ריקה. הסיבות למדיניות זו חורגים מעבר ליריעה הנוכחית, אבל לא כל מה שהגיוני ואפשרי עבור ארה"ב מנקודת מבטה הוא כזה עבור ישראל.

העברת מסרים ל"מדינת לבנון" וצבאה דרך ארה"ב היא מתכון בטוח לאכזבה ופתח לצרות. שימוש בערוץ האמריקני הוביל גם ככל הנראה לעירוב צבא לבנון בנושא. בפועל מדובר בארגון נתמך-סעד, משטרה במדים ירוקים, נטול יכולות צבאיות או השפעה על חיזבאללה. לאחרונה פורסם שחיזבאללה חדר לצבא לבנון והצליח להשתלט על נכסים צבאיים לרבות אמצעים טכנולוגיים כגון מכ"מים ואמצעי מודיעין. הגוף הזה חביב במיוחד על האמריקנים כשותף לקידום אינטרסים בלבנון וצינור להעברת מסרים. מבחינת ישראל הדבר שקול לניסיון לדבר על ליבו של חייל בארגון פשע במטרה להשפיע על הבוס.

הצרפתים מנהלים מדיניות ארוכת שנים בלבנון בה האינטרס הצרפתי גובר על כל דבר אחר. צרפת נהנית להיתפס כמגינת לבנון והדבר מעניק לה חופש פעולה בבואה לקדם את האינטרס החשוב באמת: מה שטוב לצרפת. היא אינה נרתעת משיח ישיר עם נציגי חיזבאללה בפרלמנט ותכלית צעדיה מחושבת ביחס לתועלת, בעיקר הכלכלית. אלו המבקשים להעביר באמצעות שליחים צרפתיים מסרים מרתיעים, נחרצים ואמינים לאוזני חיזבאללה, כדאי שיתנו דעתם לכך שסולימן פרנג׳יה, המועמד המועדף על חיזבאללה זוכה גם לתמיכת ארמון האליזה.

בכל הנוגע למנדט שלו, יוניפי"ל אינו אלא צל חיוור, בקושי נער שליח, בוודאי לא קבלן ביצוע. אין ספק שמעורבות האו"ם ושלוחותיו בהעברת המסרים או במשא ומתן על ענייני הגבול לא תטיב עם ישראל, במיוחד בסוגיית ע׳ג׳ר, משום שהמצב הנוכחי מציב בפני ישראל אתגר בהשוואה להתחייבויות שנטלה על עצמה בסיכומי הקו הכחול משנת 2000. ישראל מעולם לא רוותה נחת בסכסוכים בהם שימשו גורמי או"ם כמתווכים, ולא ברור מדוע תרצה במעורבות גוף כזה במחלוקת עקרונית בה עמדתה צריכה להיות חד-משמעית.

בראיית הימים האחרונים ברור כי חיזבאללה נוהג באופן אסטרטגי, סבלני ומתוכנן ביחס לנקודות המחלוקת בגבול היבשתי והימי בין ישראל ולבנון. העובדה שישנן רבות כאלו והעובדה שישראל מבצעת פעולות בנקודה מסוימת, אין פירושה שחיזבאללה נזעק לפעול מיידית. הוא מתנהל באורך רוח ובוחר בקפידה את המועד ואת המקום לתגובה.

ישראל לעומת זאת נעדרת ראייה כוללת של הזירה. לאחר שהגיבה בהססנות למשבר האוהלים, כיצד תגיב אחרת למשבר בע׳ג׳ר? באופן בו התגלגלו הדברים, ההחלטה שנלקחה בע׳ג׳ר טרם הבחירות הפכה למוקש. ישראל הכניסה עצמה לתהליך שבסופו של דבר יחייב אותה לפתור את הדיסוננס בין הדרישות להסגת חיזבאללה וריסונו, יחד עם צורך לעמוד בהתחייבויות מול האו"ם. בכך היא מעניקה לחיזבאללה מנוף לחץ שנתפס כלגיטימי וקרקע פורייה להצעות פשרה דיפלומטיות בלתי קבילות מצד ישראל, שיציגו אותה בחולשתה.

בין ים ויבשה

תומכי הממשלה הקודמת מתעקשים לטעון כי אין קשר בין הסכם הגבול עם לבנון שנחתם בשלהי כהונת לפיד לבין האירועים האחרונים. אולם בצד השני רואים את הדברים הפוך. כפי שהסביר אתמול נביה ברי, ראש הפרלמנט רב-העוצמה של לבנון, מנהיג תנועת אמל ובעל ברית נאמן לחיזבאללה במערכת הפוליטית. ברי קרא לקהילה הבינלאומית לחייב את ישראל ליישם את החלטה 1701 ולסגת מהחלק הצפוני של הכפר ע׳ג׳ר, מחוות שבעא, מהשטחים הסמוכים לכפר שובא ומנקודה B1.

מהי נקודה B1? זו יוזמה לבנונית עצמאית שנקבעה בשטח לפני שנים רבות: משרטטי הגבול הצרפתי-אנגלי משנת 1923 לא הגיעו עד חוף הים בנאקורה אלא התוו כיוון כללי (אזימוט 283) ועצרו כמה עשרות מטרים מהחוף. בנקודת זמן לפני שנים, קבעו הלבנונים באופן חד-צדדי את נקודה B1 במיקום דרומי לגרסה הישראלית (שהותוותה על סמך הסימונים והמפות). במהלך הפקדת המכתבים מטעם לבנון באו״ם ב-2011, הודיע שר החוץ הלבנוני כי B1 צריכה להוות את נקודת המוצא לסימון הגבול הימי, לאחר שנקבעה כנקודה המוכרת בסימון הגבול ב-1949 במסגרת הסכמי שביתת הנשק.

זמן קצר לפני חתימת ההסכם פורסם כאן ב'מידה' כי הלבנונים הותירו בעינה את המחלוקת באשר לנקודות הציון הקרובות לחוף, כפתח שיאפשר לפתוח לדיון מחדש היבטים אלו. בדבריו כורך ברי את הנקודות הפתוחות מצד לבנון בהסכם הימי, עם מוקדי החיכוך הרבים הקיימים ביבשה ולמעשה מכין את הקרקע לסיבוך מכוון במשא ומתן עתידי, כריכת שאריות ההסכם הימי עם מחלוקות הגבול היבשתי.

לאחר שברי אמר את דבריו, התבטא שר החוץ הלבנוני עבדאללה בו-חביב באופן העשוי לשפוך אור נוסף על הכוונות הלבנוניות: "ההצעה לשרטוט הגבול היבשתי הדרומי היא הצעה רצינית והיא הפתרון לבעיות השונות בגבול. אם זה יקרה, סוגיית האוהלים תיפתר, כמו גם סוגיית החלק הצפוני של הכפר ע'ג'ר, אולם אין פירושה של ההצעה נורמליזציה".

בחינת האירועים והרמזים מרמזת על כך שבקרוב עלולה ישראל למצוא את עצמה צועדת בהובלה אמריקנית, בעידוד צרפתי ובחסות האו"ם, תחת פרובוקציות ואיומים מצד חיזבאללה, שוב למלכודת בה יידרשו ממנה ויתורים ביבשה, אולי אף בים, במטרה להשיב את השקט.

לנהל מחדש את הסיכון

בתגובה למשברי הגבול האחרונים ישראל לא פסחה על אף מהמורה: היא הגיבה בהיסוס ועירבה גורמים בינלאומיים בעלי אינטרסים זרים ומזיקים. בכך היא תרמה להעלאת הביטחון העצמי של חיזבאללה, כפי שניכר מהרהב של דובריו ומהפעולות בשטח. בין היתר דווח על תגבור של יחידת העילית רדואן לאזור. הפרחת בלון ניסוי שהיה אמור להיות מחורר ביממה הראשונה בפעולה נחרצת, הפכה לסאגה מביכה המוכיחה כי חיזבאללה אכן מצליח להרתיע את ישראל מזה תקופה ארוכה.

בעבר, ישראל הענייה, הקטנה והחלשה התמודדה בנחישות רבה מול שכנות מאיימות ומול ארגוני טרור, בימים בהם אפילו גדר לא חצצה בין שטח המדינה לשטח האויב. כיום, ישראל החזקה, העשירה והמוגנת מאחורי גדרות מתוחכמות וקירות בטון, פונה לתיווך בינלאומי, למרות פער הכוח האדיר לטובתה והמחיר היקר שישלם חיזבאללה במקרה של הסלמה.

דלדול החשיבה האסטרטגית ניכר גם כאן. במקום ההתנהגות השגרתית שתוארה לעיל היה ראוי שנאמץ תפיסה שונה: הפרת ריבונות היא בלון ניסוי שאת המחיר להפרחתו יש לגבות מיידית. ישראל חייבת להגיב בכוח ומיד במקרים כאלו. חשוב לא פחות – עליה להימנע מהפיתוי לערב מתווכים כברירת מחדל, זאת משום שאלו ימנעו ממנה את חופש הפעולה להגיב בכוח בשלב ראשון, ויובילו את המשא ומתן לעבר ויתורים מצידה של ישראל תמורת שקט, בשלב השני.

תגובה מהירה, ישירה וחדה תעביר לצד השני את התחשיבים בדבר סיכוני ההסלמה ותהפוך אותו מיוזם בביטחון למגיב בחשש. ישראל צריכה לאמץ אף היא את ההליכה על הסף, גם תחת סיכון להסלמה, שכן בטווח הארוך קעקוע הריבונות הוא עניין קיומי הפוגש את ישראל בכל אחת מהזירות עמן היא עלולה להתמודד במלחמה הבאה.

ההליכה על הסף אינה הימור, אלא סיכון מחושב הנגזר מניתוח נקודות התורפה הידועות של חיזבאללה ומהעובדה שהוא נתון בסד אילוצים ומגבלות. כל עוד הזירה פנויה למשחקי הכוח של נסראללה, חיזבאללה ימשיך להתעצם, ישראל תמשיך להירתע, ונגיע לעימות הבא, חלילה, בעמדת נחיתות חמורה.

מקורות (בנוסף למקורות המוטמעים בקישורים בטקסט)

גיורא איילנד, לא נרדם בלילות, ידיעות ספרים, מאי 2018.

חיים סרברו, אמת ויציב – כשלים בהתוויית גבולות ישראל ותיקונם, הוצאת צבעונים, 2022.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: