גם לסטודנטים ימנים מותר להשמיע דעה

בשנת 1945 פרסם ג'ורג' אורוול את ספרו, השנוי במחלוקת בעיתו, 'חוות החיות'. בהקדמה לספר הוא מתאר את הקושי להוציא לאור סאטירה ביקורתית בתקופה בה כל "קריאת תיגר על ההלכה הרווחת", כלשונו, מעקרת את חופש הביטוי.

"הצנזורה הוולונטרית" בה נקטו מוציאים לאור שסירבו להדפיס את הספר, בשל התמיכה הבריטית הרווחת בבעלת הברית הסובייטית בזמן מלחמת העולם השנייה, חלה ללא מרות רשמית מטעם הממשלה. ובכל זאת, "דעות לא פופולריות אפשר להשתיק ועובדות לא נוחות אפשר להסתיר, ללא צורך באישור רשמי". עוד הוא מרחיב:

רק האינטליגנציה הספרותית והמדעית, אותם האנשים שחייבים להיות שומרי החופש, רק הם, או בעיקר הם, מתחילים לזלזל בו, הן להלכה והן למעשה. […] יש עכשיו מגמה נפוצה לטעון שעל הדמוקרטיה אפשר להגן רק בשיטות טוטליטריות, אם אתה אוהב את הדמוקרטיה, כך טוענים, עליך למחוץ את אויביה, וכל האמצעים לכך כשרים"

משפטים אלו נכתבו לפני כמעט שמונה עשרים, אך רלוונטיים מאוד לימינו. אם רוצים להתחיל להבין את החוויה של הסטודנטים המחזיקים בדעות ימניות, או חלילה אף תומכים ברפורמה המשפטית המובאת כעת לחקיקה, ההקדמה מאת אורוול מבטאת אותה היטב.

קשה להיות סטודנט ימני באקדמיה הישראלית. קשה אף יותר להיות מרצה שאינו מיישר קו עם הדעות המוצהרות של נשיאי האוניברסיטאות והגופים המייעצים להם. במוסדות מסוימים אף קשה להיות ציוני, לחגוג בשמחה את יום העצמאות, להתגאות בהמנון הלאומי או להביע דעה שונה במהלך שיעורים בהם המרצים מתבטאים נגד "הכיבוש", לעיתים קרובות ללא כל קשר לתוכן השיעור.

הנטייה החדה שמאלה באקדמיה הישראלית לא החלה לאחרונה עם השקת הרפורמה. זו עובדה ידועה, מצערת ומוכרת. בבצלאל למשל התקשו להגיב לסטודנט שהביע תמיכה במחבל; באוניברסיטה העברית ויתרו על שירת 'התקווה' בטקס חלוקת תארים; באוניברסיטת חיפה אפשרו למחבלת מורשעת להקריא משיריה, ובאוניברסיטת תל-אביב ממשיכים להעסיק מרצה שגידף ואיים על סטודנטים בשל דעתם הפוליטית. זו רשימה חלקית בלבד.

תיעוד מרתיח: מרצה באוניברסיטת ת"א מקלל סטודנטים שהפגינו בעד הרפורמה המשפטית של לוין >>
(צילום: אם תרצו @ImTirtzu) pic.twitter.com/yBwAsE5QD1

— ישראל היום (@IsraelHayomHeb) January 17, 2023

אלא שהשנה הורגשה הקצנה בפוליטיזציה של האקדמיה. אם עד כה המוסדות ניסו להימנע מחשיפת אירועים מן הסוג הזה או להציג לפחות למראית עין כיבוד מסוים של "עקרונות גילוי הדעת בדבר התנהלות ראויה בתחומי החפיפה בין פעילות אקדמית ופעילות פוליטית", המכונים גם "הקוד האתי", עם הקמת הממשלה הנוכחית הם כבר מתעלמים מהם בגלוי.

כבר בחודש דצמבר, כלל האוניברסיטאות ומכללות רבות שיגרו אגרות (שאף פורסמו בתקשורת, לעיתים טרם הפצתן לסטודנטים) בדבר התנגדותן להרכב הממשלה, מדיניותה והחברים בה, לצד דגש על מחויבות האקדמיה לפלורליזם והגנה על זכויות המיעוטים.

בהמשך הגיע מבול מכתבים, מטעם חברי סגל בכיר ועד למרצים זוטרים, בדבר תמיכתם הנחרצת בהשתתפות סטודנטים ועובדים בשביתות והפרות הסדר. הפגנות נגד הרפורמה, חסימות כבישים, עימותים עם שוטרים, מיצגים הפוגעניים וחתירה ל"אי ציות", הפכו לחלק מסדר היום האקדמי בכנסים, בהרצאות, בשילוט והפגנות בתוך ומחוץ לקמפוסים. כפי שהודיע הטכניון במכתב תמיכה ב"יום השיבוש" בשבוע שעבר – יש לאפשר לסטודנטים "לממש את זכותם האזרחית ולהביע דעה במסגרת הפעילות הפוליטית"

לעומת זאת, כאשר התבקשו המוסדות להעניק יחס שווה לתומכי הרפורמה אשר מבקשים גם הם לממש את זכותם ולהביע דעה, מרביתם סירבו לאפשר זאת. המסר ברור: אם אתה סטודנט או עובד שמתנגד לממשלה הנוכחית, אתה זכאי למועדי בחינה חריגים, להיעדרות או ליום חופשה. אם אתה תומך בדעה אחרת, משתלם לך יותר לשנות את דעתך.

מה יעשה סטודנט כאשר גורמי כוח וידע מהם הוא אמור ללמוד, לרכוש מקצוע ולהבטיח את עתידו אינם מאפשרים לשאול שאלות קשות ולהביע דעות מורכבות? מה הוא אמור לחוש כאשר בעלי הסמכות במוסד אינם דואגים לסביבה בה נשמר כבוד לסדרי השלטון, לסדר הציבורי ולדעות נוספות, ובמקום זאת היא מאפשרת למשל מפגני תמיכה בטרור, מקדמת תפיסות קיצוניות ומפלה חלק מהסטודנטים רק בשל דעתם?

גם נניח בתרגיל מחשבתי כי תרחיש הקיצון בעיני מובילי המחאה והחלק הרועש בקרב בכירי האקדמיה אכן מתגשם: כל בוחרי הקואליציה הם המון בור ונבער שהולך שולל אחרי 64 מחוקקים קיצוניים המובילים את ישראל הדמוקרטית לתהום טוטליטרית. גם אם כל זה יתגשם, כיצד מציעה לנו האקדמיה בישראל לתקן? כרגע במקום פלורליזם, דיון והחלפת רעיונות, היא מציעה בעיקר דה-לגיטימציה, הפחדה והשתקה של דעות אחרות.

מרווה אטיאס היא פעילת תנועת הסטודנטים