מחאה דמוקרטית היא דבר מקובל וראוי; כאשר היא חורגת מן החוק ומשבשת חיי אזרחים, יש לנקוט כלפיה בדין המתאים
ישנם מבין המתנגדים לרפורמה המשפטית, לממשלה הנבחרת או לעומד בראשה יחד או לחוד, המטיבים להלך אימים על הציבור בישראל כבר מספר חודשים. שוגים הם בדמיונות של "אם-אז", או מה יקרה אילו יחוקק חוק זה או אחר בהיעדר עילת הסבירות או בהתקיים פסקת ההתגברות, רחמנא ליצלן.
מציגים הם תרחישים לפיהם תיקוני החקיקה, במסגרת הרפורמה המשפטית, יאפשרו חלילה חקיקת חוקים הזויים. חזיונות מוסיפים להדהד בתקשורת ולהפחיד את ההמונים. האם יתכן כי ממשלה בישראל תפעל כדי לכופף את החוק, יותר מכפי שעשו ממשלות עבר?
יש שיאמרו כי המציאות במדינה כבר עלתה על כל דמיון, על אף קיומן של עילות הסבירות והמידתיות, בחסות בית המשפט הסביר לכאורה. תרחישי אימים אינם נחוצים בשעה שדוגמאות למהלכי "דיקטטורה" נראו במחוזותינו במהלך השנים, עם או בלי עילות אלו וכיוצא בזאת התחכמויות. מן הראוי לבדוק מה עשו בפועל ממשלות בישראל, שספק אם הקמתן הייתה סבירה, התנהלותן מידתית וראשיהם ראויים במבחן הזמן.
בישראל כידוע, כיהן בעבר ראש ממשלה כוחני שהעביר בעורמה את חוק ההינתקות בשנת 2005. כך גורשו אלפי יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון ברגישות ובנחישות, כדברי רמטכ"ל שמנע כל גילוי סרבנות בזמנו, אך שכח מאז מה דרש מעצמו ומשכמותו לובשי המדים. קדמו לו מפלגות וממשלות שקידשו "פנקסים אדומים", יצרו אפליה והדרה מתמשכת של מגוון אוכלוסיות ומגזרים במשך שנים במגזר הציבורי, בשוק הפרטי ובשירות הצבאי.
בארצנו כיהן גם ראש ממשלת מעבר שלא נבחר, אך דאג להעביר את הסכם הגז מול חיזבאללה בו נמסרו שטחים למדינת אויב, בהליך שחוקיותו לא ממש כשרה ובנוהל שאינו הולם דמוקרטיה נאורה, לכאורה. האם מזה למדים אנו שיש היתכנות ל"דיקטטור" בשמאל, שעלול למסור עוד חלקי מולדת בלי לשאול?
קדם לו "דיקטטור" נוסף לכאורה, שעם שישה מנדטים זגזג ו"חטף" את ראשות הממשלה, נאלם ונעלם לעת עתה. את מעון ראש הממשלה העביר בהשקט ולא בצנעה מירושלים לרעננה בעלות של מיליונים, ששווים קצת יותר מבקבוק יין וכמה סיגרים. כל זאת נעשה בשקט תקשורתי מופלא, שאין מי שחושד כי היה מתואם במסגרת סיקור אוהד חלילה. הייתה זו ממשלה שהתירה לתומכי טרור להיות חלק מהקואליציה, אך עודנה טוענת בחוצפתה נגד החרדים שמהווים את המגזר הכי תורם בחברה.
ההסתה והסלידה כלפי יהודים הדורשים בשלום המדינה ונאמנים לה, הרי לא משתווה ליחס החם המוענק כלפי המסתננים, הממררים את חייהם של תושבי דרום תל-אביב. לבטח אין היא משתווה ליחס כלפי אוכלוסייה רחבה מקרב הערבים.
https://twitter.com/LapidotYisahi/status/1683517500502204416?s=20
האם ההתנהלות לה עדים אזרחי ישראל בחודשים האחרונים, המשוקפת באמצעי התקשורת השונים, ברחובות הערים ובצירים הראשיים, יכולה להיקרא במילה אחת – טרור, לכאורה? המקור למילה טרור במילה הלטינית terrere, שמשמעותה להפחיד, להטיל אימה, להבהיל. בצרפתית קיבלה המילה משמעות של רגש אלים או מעשה הפחדה.
פרופ' בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור, מגדיר כך את המושג:
הטרור הוא סוג של מאבק אלים אשר במסגרתו נעשה שימוש מכוון באלימות כלפי אזרחים, על מנת להשיג מטרות פוליטיות (לאומית, חברתית-כלכלית, אידאולוגית, דתית וכו')"
גנור מבסס הגדרה זו על שלושה נדבכים מרכזיים.
"מהות הפעולה" – "סוג של מאבק אלים (או איום להשתמש באלימות). על פי הגדרה זו כל פעילות שאינה מערבת אלימות או איום באלימות לא תוגדר כטרור (כגון, פעילות מחאה לא אלימה – שביתות, הפגנות לא לאלימות, מרד מיסים וכו')".
בימי המחאה אנו עדים להחרפת ההסתה מצד מנהיגי ציבור בעבר ובהווה. צירים מרכזיים נחסמים. התגברות מעשי אלימות נגד שוטרים, עיתונאים ואזרחים, בחלק מהמקרים מסכנת חיים, הפכה להיות מחזה שכיח. גם אם רמת האלימות עודנה נמוכה יחסית, התנהגות מובילי המחאה והמסרים המועברים על ידיהם מובילים להחמרה ולא להרגעה.
"המטרה" – פרופ' גנור טוען כי "המטרה העומדת בבסיס הטרור הינה תמיד מטרה פוליטית – הווה אומר מטרה שאמורה להשיג הישגים בזירה הפוליטית: החל משינוי שלטון נוהג, שינוי צורת משטר, החלפת נושאי תפקידים בעלי שררה, שינוי מדיניות כלכלית, חברתית, או אחרת, ועוד".
המחאה המתרחשת בישראל שמה לה כמטרה ברורה להשיג הישגים בזירה הפוליטית באמצעים לא בהכרח חוקיים שחלקם אלימים. המחאה אינה מכבדת את המושג בשמו היא נאבקת, אלא להיפך, במילים ובמעשה. אין מדובר במהלכים דמוקרטיים באמצעותם ניתן להשיג הישגים כמפורט מעלה בדרך מחאתית לא-אלימה. המעשים המתחוללים בארץ חורגים מהנורמה המקובלת ומדרדרים לכדי אנרכיה ושבירת מוסכמות שייקח שנים רבות לשקם ולאחות.
"יעד הפגיעה"– הנדבך האחרון המגדיר טרור עוסק באזרחים המהווים את יעד הפגיעה העיקרי. גנור טוען כי "בכך נבדל הטרור מסוגי אלימות פוליטית אחרים (גרילה, התקוממות עממית, וכו')… הטרור אינו תוצאה של פגיעה מקרית באזרח או בקבוצת אזרחים אשר נקלעו לאזור של פעילות פוליטית אלימה, אלא הטרור מכוון מלכתחילה לפגיעה באזרחים. הטרור מנצל את הקלות היחסית של הפגיעה ב"בטן הרכה" האזרחית, את החרדה הרבה וההד התקשורתי שיש לפגיעה ביעדים האזרחיים".
חסימת צירי תנועה מרכזיים ותנועת רכבי חירום, פגיעה בעוברי אורח ומשתמשי דרך, זריעת חרדות ואימה באופן חריג שאינו מתכתב עם המציאות ונשען על הנחות יסוד שגויות ומנופחות הפכו להיות לחם חוקה של המחאה, עם התקשורת המגויסת לצידה.
יטענו מי מהמוחים כי מעשיהם הגנתיים במהותם, נגד צעדי הממשלה. מכאן עולה השאלה, האם ייתכן כי מדינה תבצע מעשי טרור על פי ההגדרה הנתונה? הדעות חלוקות. כך למשל, ניתן לטעון כי במלחמת ווייטנאם נקטו האמריקנים בפעולות טרור נגד כפרים שלמים שהופצצו; במלחמת העולם השנייה הוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסאקי; הפצצות רוסיות על ערי אוקראינה במלחמתן הנוכחית; הפצצות כפרי הכורדים על ידי הטורקים; הפצצת הכפרים הסורים על ידי משטר אסד וכל מי ששלח ידו בזירה ועוד.
פרופ' גנור מציע תשובה לפיה "לעיתים מדינות אינן מוסריות יותר מארגונים ובמקרים אחדים אף פחות מהם, אולם, אין צורך להזדקק למונח טרור לשם תיאור מעשיהם הלא לגיטימיים של מדינות, מכיוון שעל פי האמנות הבינלאומיות כאשר שלוחי מדינה פוגעים באופן מכוון באזרחים במצב מלחמה, הם ושולחיהם יוגדרו כפושעי מלחמה וכאשר הדבר מתבצע שלא במצב מלחמה ניתן להגדירם כמבצעים פשע נגד האנושות".
על פניו לא נראה כי יש במדינת ישראל, ממשלה או מנהיגים שיכולים להיות חשודים כמבצעי פשעים נגד האנושות באזרחיהם עד כה, או כאלו המתכננים לעשות כן בעתיד. כל טענה אחרת הינה לא פחות מעלילה.
פרופ' גנור מסכם באמירה לפיה הגדרת הטרור המוצעת על ידו אינה מאפשרת הבחנה מלאכותית בין "טרור רע" ל"טרור טוב" או "נסבל". "לא משנה על איזה רקע בוצע הטרור, מה היו המניעים והמטרות של המבצעים. הטרור צריך להיחשב בכל מקרה כשיטת פעולה אסורה ולא לגיטימית. הרקע האידאולוגי, המניעים הדתיים, הפוליטיים, החברתיים או הכלכליים של הטרור, הרקע התרבותי של מבצעיו, כל אלה, לפיכך, אינם רלוונטיים להגדרת מעשה זה או אחר כטרור. העיקרון המחייב לפיכך הוא ש"טרור הוא טרור הוא טרור", ולא חשוב מי הוא המבצע אותו – מוסלמי, נוצרי או יהודי – ומה המניע שלו".
🚨חדשות 15: חשיפה. 🚨
ביולי 2020 אהוד ברק התראיין בפורום 555, בראיון הוא מתאר לפרטי פרטים את המחאה שמשתוללת בישראל בימים אלו. הוידאו המלא בן שעה ורבע נמצא ביוטיוב, איגדנו את כל הקטעים המענינים ל8 דקות בלבד.
שבו רגע, תצפו בזה, אתם תהיו בהלם. אני הייתי בהלם. זה הולך ומקצין, מבטיח… pic.twitter.com/kHoyBcIINw
— ארבלאו צייד הטונות 🇵🇹 (@arbelaue) July 20, 2023
המחאות יוצאות מגדרן וגולשות למעשים הגובלים בהפיכה צבאית או אזרחית, במרי אזרחי ואנרכיה, הודות למעשים חסרי אחריות, אלימים ואנטי-דמוקרטיים בעליל מצד אנשים שאיבדו פרופורציה. גורמים הפוגעים באזרחים תמימים, באמצעים שונים ושיטות פסולות, במטרה להשפיע על מדיניות הממשלה הנבחרת.
מחאות בדמוקרטיה הן דבר מקובל, ראוי ומבורך כל עוד הן נעשות בגבולות החוק. מעת שחורגות הן ומאיימות על הציבור, יש לנקוט כלפיהן באפס סובלנות ובהתאם לדין. האם זו ציפייה מוגזמת מהרשויות הרואות בכל אזרחי ישראל שווים בפני החוק? כדי להקל על המשטרה והפרקליטות, מרוכזים לפניכם כמה סעיפים מחוק העונשין, המגדיר את טיב העברות ברות הענישה שיש להפעיל נגד אלו הפועלים המשבשים את הסדר הציבורי.
סימן ג': פגיעה בכוחות מזויינים, סעיף 106– מרידה. "המעורר מרידה או משתתף בה, דינו – מאסר חמש־ עשרה שנים. סעיף 107- מרידה בכוונת פגיעה בביטחון המדינה. מי שעשה אחד המעשים האמורים בסעיף 106 בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר עולם". לתשומת לב מארגני מכתבי הסרבנים וחותמיהם.
סעיף 109 (א) – הסתה להשתמטות – "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים. (ד) מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש־ עשרה שנים".
סעיף 110- הסתה לאי ציות – "מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לאי־ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים".
פרק ח': פגיעות בסדרי המשטר והחברה, סעיף 133- המרדה – "העושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 134(א) "המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו – מאסר חמש שנים והפרסום יחולט. (ב) המייבא פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו – מאסר חמש שנים והפרסום יחולט, זולת אם לא היה לו יסוד להניח שיש בפרסום כדי להמריד. (ג) המחזיק, ללא הצדק כדין, פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו – מאסר שנה אחת והפרסום יחולט".
סעיף 136: המרדה – "לעניין סימן זה, "להמריד" הוא אחת מאלה: להביא לידי שנאה, בוז או אי־נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין; להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין; לעורר אי־רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ; לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין".
סעיף 144 ד2 (א) הסתה לאלימות – "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות, דינו – מאסר חמש שנים. (ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה".
סעיף 145 התאגדות אסורה, לעניין סימן זה, היא –"חבר בני אדם, מואגד או לא מואגד, שבחוקתו או בתעמולתו או בדרך אחרת הוא מטיף, מסית או מעודד לאחת מפעולות אסורות אלה: למוטט את סדרי השלטון בישראל במהפכה או במעשי חבלה; להפיל בכוח או באלימות את הממשלה החוקית של ישראל או של מדינה אחרת, או כל ממשל מאורגן; להרוס נכס של המדינה או נכס המשמש למסחר בפנים המדינה או עם ארצות אחרות, או לפגוע בנכסים כאמור".
סעיף 146 "המטיף או מעודד, בדיבור, בכתב או בדרך אחרת, לעשיית אחת הפעולות האסורות לפי סעיף, 145 דינו – מאסר שלוש שנים".
סעיף 152- התפרעות– "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו – מאסר שנתיים".
סעיף 155- המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות – "ניתנו הודעה והוראת התפזרות למתפרעים או למתקהלים כדי להתפרע ועבר זמן סביר לאחר מתן ההודעה וההוראה – כל המשתתף או ממשיך להשתתף באותה התקהלות או התפרעות, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 159(א) פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה – "המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע את שלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות, דינו – מאסר שלוש שנים".
סעיף 161 עבירות כלפי קיום שירותים ציבוריים – "העושה אחד המעשים להלן תוך פגיעה בגופו או בנכסיו של חברו או איום או הפחדה או בכוח חרם או איום בחרם עליו או על נכסיו וללא כל סיבה או הצדק סבירים לחרם, דינו – מאסר שלוש שנים; ואלה המעשים: (1) מפריע לקיום שירות ציבורי או מחבל בו… (3) מחבל או מפריע הובלת משא או הסעת נוסעים דרך עסק או מסחר בישראל או בינה לבין מדינת חוץ".
סעיף 332 סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה – "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו – מאסר עשרים שנים: (1) מניח דבר על נתיב תחבורה או כלי תחבורה; (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב תחבורה או כלי תחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים".
למוחים מומלץ להפנים כי לא כל דרכי מחאתם חוקיות. השלכות מעשיהם עלולות לגרום לנזק חמור שבעתיים מכל רפורמה משפטית שעל הפרק, בין אם תאושר ובין אם לאו. מן הראוי להבין כי בחברה נאורה לא מתקנים עוול לכאורה, בעוול גדול יותר בוודאות גמורה. התובנות הנוגעות למאפייני פעולות המחאה ופוטנציאל הדרדור שלהן, הונחו לשיפוטכם הקוראים. את הפורעים באשר הם יש להניח לשיפוטם של שופטי ישראל, אם המשטרה והפרקליטות יואילו להביאם לדין בהקדם.
