בזמנים בהם הפוליטיקאים לא מסוגלים להגיע להסכמות, על החברה האזרחית לנצל את סגולותיה ולסלול דרך הידברות
אתמול קיבלתי את ההודעה הבאה מחברה טובה שמנהלת עמותה חשובה: "צריך להרחיב את שורות אנשי האחריות והשיח. 120 ששלחנו לשם לא יביאו לנו את הבשורה". מפאת החיים עצמם עניתי לה בקצרה: אני לא בטוח שזה גם התפקיד שלהם. החברה הטובה וגם החברה הישראלית ראויות לתשובה ארוכה ומפורטת יותר.
נהוג לומר כי פוליטיקה היא אמנות הפשרה. זה משפט נכון, רק שלא תמיד אנחנו מבינים אותו נכון. הפשרה אליה חותר כל פוליטיקאי טוב אינה פשרה עם האחר אלא בין הרצונות והשאיפות אותם נבחר לקדם: פשרה בין מה שהוא רוצה לקדם לבין מה שהוא יכול לקדם.
מנקודת מבטו של הפוליטיקאי, הפשרה אינה ערך, אלא כלי. היא מגיעה ממקום תועלתני-אינסטרומנטלי ומן השאלה מה יוצא לו מזה, ונועדה למקסם את הישגיו בתחומים מסוימים בתמורה לוויתורים בתחומים אחרים והשגת תמיכה מצד פוליטיקאים אחרים.
האכזבה שלנו מנבחרי ציבור שלא מקדמים שיח ואחדות היא לעתים מוגזמת, ונובעת מציפיות גבוהות ולא ריאליות. פוליטיקאי חפץ חיים (פוליטיים) יודע מה יקרה לו אם ייתפס בעיני קהל בוחריו כפשרן ותוצאות הבחירות מוכיחות זאת. בכל פעם בה מפלגת מרכז מצטרפת לקואליציה (מימין או משמאל), היא לכל הפחות נחתכת בחצי בבחירות הבאות.
קחו מספרים: כחלון ירד מעשרה מנדטים וב-2015 לארבעה בלבד ב-2019. יאיר לפיד המריא ב-2013 עם 19 מנדטים ושנתיים לאחר מכן קרס ל-11. ציפי לבני ו'התנועה' שלה קיבלו ב-2013 שישה מנדטים ובבחירות 2015 נבלעו בתוך רשימת העבודה. 'קדימה' נעלמה מהמפה הפוליטית בעקבות הצטרפותה ככינור שני למפלגת ליכוד. הגמלאים הבליחו ב-2006 עם שבעה מנדטים שנגוזו ללא שוב עם הצטרפותם לממשלת קדימה. כך קרה גם עם 'שינוי' של טומי לפיד, שרשמה שיא של 15 מנדטים ב-2003 ואפס עגול בבחירות העוקבות. הרשימה ממשיכה עם מפלגת המרכז, הדרך השלישית, גשר ושאר רשימות שהמשותף לכולן זהה: מצג בחירות של מפלגת מרכז, ולקיחת צד (של הממשלה) ביום שאחרי הבחירות.
האם זה אומר שאסור לחתור להסכמות, הידברות ופיוס? לא. זה רק אומר שצריך למצוא אותן בשדה אחר: בחברה האזרחית, בה הדינמיקה ומערכת התמריצים שונה ולכן מאפשרת יוזמות בהן השיח, הפשרה והוויתור יכולים לשמש כערכים בפני עצמם.
כל התארגנות אזרחית, ממוסדת בצורת עמותה או קהילתית-התנדבותית, מוקמת כדי לשאת דגל מרכזי עליו היא לא מתבקשת להתפשר. זה יכול להיות מתן שירות חינוכי, רפואי או עוד מעשה של חסד, או קידום מדיניות מסוימת. יתכן כי הדגל יהיה דווקא מחאה והתנגדות למדיניות מזיקה. ויש מקרים בהם הדגל יהיה קירוב לבבות וחיזוק סולידריות בעם. לפעמים הדגל ייהנה מרוח גבית של תמיכה ציבורית, ולפעמים הוא יצטרך להיות מורם נגד כיוון הרוח.
לא רק שהמערכת הפוליטית אינה בנויה לייצר שיח של אחדות (לא סתם נקראו המפלגות בשמן), אלא שהיא תורמת באופן פעיל לשיח הלא מאחד, במיוחד בעידן החריג בו אנו נמצאים היום. במציאות פוליטית נורמלית מערכת בחירות מתקיימת אחת לארבע שנים, ובה באופן טבעי כל צד רוצה לנצח, וכל המועמדים והמפלגות לוחצים בכל הכוח על דוושת ההתנצחויות. בתום הבחירות העניינים נרגעים, וכולם יושבים לדבר במטרה להגיע להסכמות. האווירה הציבורית מתנקה (באופן יחסי) עד למערכת הבחירות הבאה.
ב-71 שנות קיומה של ישראל עד 2019, התקיימו הבחירות לכנסת עשרים פעמים. בחירות כל שלוש וחצי שנים בממוצע. בארבע השנים מאז הלכנו לקלפיות חמש פעמים ולמעשה נכנסנו לסחרחורת בלתי נגמרת. כל מערכת כזו לוותה בתחושת תסכול עמוקה מצד ציבור רחב שהרגיש כי לא איפשרו לו לממש את תוצאות הבחירות.
הימין ב-2019 חש זעם עצום כלפי ליברמן שהחליט לשבור את הכלים ולא להצטרף לממשלת ימין. השמאל חש כי ההחלטה על פיזור הכנסת מבלי להעביר את המנדט להקמת הממשלה לבני גנץ הייתה שבירת כללי המשחק הדמוקרטי. מאוחר יותר יהיו מי שיכעסו על גנץ על הצטרפותו לממשלת נתניהו, כשהצד השני התאכזב מנפתלי בנט שהקים ממשלה עם השמאל. גם בפירוק של הממשלה הפריטטית צד אחד האשים את נתניהו על שבירת הרוטציה, בעוד צד שני זעם על שר המשפטים ניסנקורן והתנהלותו הדורסנית.
התוצאה היא אווירה ציבורית רעילה עם אפס אמון במערכת הפוליטית. מתחת לפני השטח הצטברו בשנים האחרונות תסכול עמוק וזעם מוצדק, בחלקו לפחות, על מציאות שלא ראתה את האזרחים, ועוד בתקופת משבר עולמי. הרפורמה המשפטית הייתה רק התירוץ עליה נשענה המחאה. כעת אנו נמצאים עם מערכת שבורה שתיקונה מצריך בשלב הראשון ניקוי הרעלים מהשיח הציבורי.
ישנם זמנים בהם תפקידה המרכזי של החברה האזרחית הוא להוביל הידברות והשגת הסכמות רחבות. לצערנו הגענו לימים כאלה. איך אומרים אצלנו בקהלת? עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר. עם יציאת הכנסת לפגרה, טוב שהמערכת הפוליטית תדומם מנועים והדיונים יעברו למחוזות האזרחיים לזמן מה.
עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
העובדות: מפלגות ניסו שוב ושוב ללכת לפשרה אבל הציבור סירב לתת לזה גיבוי.
מסקנת הכותבת: הבעיה היא הפוליטיקאים, העם דווקא מעוניין בפשרות ואחדות.
באמת?
המסקנה הנכונה היא שרוב הפוליטיקאים (למעט אלה שבקצוות) דווקא מבינים את חשיבות האחדות ומעוניינים בפשרה.
הבעיה היא הפחד שלא יהיה גיבוי ציבורי…אבל רק מצד מצביעי הימין המתון, המרכז והשמאל.
שם אין מוכנות לפשרות עם השאר.
זו הסיבה שאף פוליטיקאי שבא להושיט יד לשלום לא מוכן לבצע עבודת הכנה בשטח לפני (למעט אולי אנשי הליכוד). זו הסיבה שכשפוחיטעקאים מימין באים להשלים(לבני, ליברמן, בנט) הם מקפידים להפנות עורף לחלקים גדולים בימין עד כדי שריפת גשרים. וזו הסיבה שכשפוליטעקאים מהשמאל מראים מוכנות להתפשר(לבני וליברמן אחרי המעברים שלהם, ברק, לפיד האב והבן וכמובן גנץ) הם עושים את זה תוך הקפדה להמשיך להיות אופוזיציה בתוך הקואליציה.
וככל שאותו חלק מהמפה הפוליטית יתעקש להמשיך לא להתפשר עם כל מי שימני ו/או דתי מדי בעבורם כך כל היוזמות הללו יכשלו והקיטוב רק יעמיק כי רבים בימין כבר לא מאמינים שיש סיכוי שיושיטו להם יד לשלום.
ומכאן המסקנה הנכונה-אם הפוליטיקאים לא יעשו זאת, על כל אחד ואחת מאיתנו לפעול כדי לקרב לבבות ולשכנע את ה׳מתונים׳ וה׳נאורים׳ למיניהם להגדיל את מרחב הדעות עימם הם מסכימים להתפשר.
אתה מדבר רק על דעת עצמך
אין שום סיכוי לשום פשרה ולשום הידברות ולשום דו שיח
כי אין עם מי
השמאל מורכב מחבורה ענקית של בבונים שלא מסוגלים בניגוד לתדמית שלהם להפעיל שמץ של חשיבה עצמאית. חבורה מתלהמת נבובה. ריקה מתוכן אמיתי, חסרי יכולת של חשיבה עצמאית נעים ופועלים כעדר שמקבל פקודות ומסרים ופועל כמו רובוטים שמהדהדים בכל מקום את המסרים החלולים שלהם. ועם השנאה והנכונות לשרוף את הכול אם לא נותנים להם מה שהם רוצים אתה מבין שאין לך עם מי לדבר. השמאל איננו דיעה פוליטית או השקפה אידאולוגית. השמאל זה מחלת נפש חשוכת מרפא. ולקרוא להדברות איתם זה כמו לקרוא להדברות עם מטורפים שאתה נקלע לחברתם במחלקה הסגורה של בית מושגעים. ניסית פעם לדבר בהגיון עם מטורף בבית משוגעים ? המשוגע הוא זה שמנסה.
אין עם מי לדבר
הולכת להיות כאן מלחמת אזרחים
שבפועל כבר התחילה
זה הכול
לא הידברות יש להכין
אלא נשק בבתים
פשוט ככה