הדיסטופיה של השמאל לא תעבור

בעוד ההפגנות המקיאווליות, תוצרת רשעות וכזבים, משתוללות ברחבי המדינה, סוגיה אחת מבשרת רעות הולכת ומתבהרת. הצרחות הצרודות על "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה" מפי מפגינים משולהבים נחשפות כחלולות וצבועות לגמרי, אבסורדיות ומלאכותיות. למעשה, ניתן להראות כי כמעט כל היבט מן הטרוניות הקולניות שלהם הינו שיקרי לחלוטין, מהווה סתירה פנימית בוטה, לוקה באי-היגיון או שילוב מכל אלה.

הבה נבחן את הטיעון לפיו, איכשהו, ההצעה למינוי שופטים על ידי פוליטיקאים נבחרים מסכנת את הדמוקרטיה. הדבר היחיד שמתמיה יותר מהטיעון עצמו היא העובדה שהקואליציה לא השכילה להפריך אותו ללא דיחוי.

אחרי הכל, לא זו בלבד שמתנגדי הרפורמה מעולם לא ניסו להציג נימוק המבאר כיצד המהלכים המוצעים יקדמו דיקטטורה או יסכנו את הדמוקרטיה, אלא שעמדתם נעדרת כל היגיון. ההצעה לפיה הכרעות יועברו מפורום ממונה בו אין כל חובת מתן דין וחשבון לציבור, אל פורום נבחר בו אכן קיימת חובה כזו, מהווה ללא ספק שדרוג הדמוקרטיה, עוד המחשה לכך כי ההאשמה שמהלכי הרפורמה נוגדים את הדמוקרטיה מגוחכת בעליל.

גם הסברה לפיה אם פוליטיקאים ימנו שופטים, אלה יהיו כפופים לרצונם וגחמותיהם של הממנים אותם, מתאדה מול המציאות המרדנית. היו אלה למשל שלושה מינויים ממשלתיים – היועמ"ש מנדלבליט, המפכ"ל אלשיך ופרקליט המדינה שי ניצן – שהובילו רקיחת כתב אישום נגד ראש הממשלה שמינה אותם, עובדה בלתי נוחה שמשום מה לא עולה כלל בדיון הציבורי.

למתנגדי הרפורמה תפיסה משונה לפיה משום שבדמוקרטיה יש מקום לשימור זכויות המיעוט, יש לתת לאלו עדיפות על החלטות הרוב. תהיה דעתך אשר תהיה על הרפורמה, ברור שהיא מהווה מהלך פרוצדוראלי יותר מאשר מהותי בכך היא אינה משפיעה על זכויות קבוצה אתנית או פוליטית זו או אחרת.

בסופו של דבר, כל היתרונות השלטוניים שהרפורמה תעניק לרשות המבצעת יהיו מנת חלקם של מתנגדי הרפורמה, במידה ויצליחו לנצח בבחירות עתידיות על ידי שכנוע הבוחרים בצדקת דרכם. כנראה שמתנגדי הרפורמה סבורים שאין היתכנות לכך ולכן תגובתם האפופלקטית.

אין זה משום שהרפורמה המוצעת מפרה זכויות של מיעוט כלשהו, אלא שמתנגדיה חולקים מהותית על עצם מהלכי הרפורמה. לפיכך, אין צדק בטענתם להגנה על "זכויות המיעוט". הם פשוט שואפים לכפות את העדפות המיעוט על הרוב, ולמנוע יישום מדיניות שעוצבה על ידי קואליציה נבחרת, דבר אשר בפני עצמו מהווה הפרה ברורה ובוטה של כל נורמה דמוקרטית.

אם כן, דאגתם של מתנגדי הרפורמה לממשל דמוקרטי נראית בררנית ביותר.

כאשר ממשלת בנט-לפיד, שבאה לעולם כתוצאה מבישה של הפרת נהלים דמוקרטיים מקובלים, לא נשמע ציוץ קלוש של מחאה מצד אלו הטוענים היום לכתר "מגיני הדמוקרטיה". איכשהו הם הצליחו להתעלם מן העובדה לפיה בראשות ממשלת בנט עמד אדם אשר זכה בקושי בחמישה אחוזים מקולות הציבור, הפנה ללא בושה עורף לתומכיו והפר את כל הבטחותיו, הקים ממשלה שהייתה תלויה בפועל ברע"מ ומנסור עבאס.

הם לא הביעו דאגה מכך שממש בימים האחרונים כראש ממשלה זמני, יאיר לפיד עקף את הכנסת והחליט בחופזה להעביר שטחים אסטרטגיים לידי לבנון, החלטה בעלת השלכות ארוכות טווח. בין ההסברים שניתנו לחיפזון הייתה הטענה כי ההסכם ירגיע את חיזבאללה ויספק שקט בגבול הצפון. תירוץ שהופרך במהרה והמציאות הוכיחה את ההפך הגמור – הוויתור הנמהר והבלתי-חוקי של לפיד רק הגביר את תוקפנות הטרור.

ההסכם עם לבנון קיבל את אישור היועצת המשפטית לממשלה, שמאז הספיקה לעבור מהפך מופלא – מיועצת נאמנה המכשירה כל גחמה של הממשלה הקודמת, לשומרת סף תוקפנית המכשילה כל יוזמה של הממשלה הנוכחית.

לא פחות מטעה ומתעתעת היא הטרמינולוגיה שאומצה על ידי מתנגדי הרפורמה, או בתיוגם "מהפכה" – כאילו ניתן לכנות כך מדיניות שננקטת על ידי ממשלה נבחרת, ולא את פעילותם שלהם עצמם שנועדה להפוך את הצבעת העם ולהפיל את השלטון. יתכן ואימוץ המונח "מהפכה" מאיר עיניים וחשף מניע יסודי בטינת המתנגדים. הם באמת מאמינים שהם האדונים האמיתיים של הארץ, והממשלה הנוכחית אינה ראויה משום שזכתה לעמדת שלטון רק בזכות תמיכת אספסוף חסר תבונה.

לכן הם רואים ברפורמה מהלך שנועד לפגוע במקור האמיתי של עוצמתם, הרשות השופטת, שעד כה קיזזה את כישלונם בקלפי ואפשרה להשקפתם הפוליטית להשתלט על חלק גדול מתהליכי קבלת ההחלטות. בעיניהם, רפורמה המבקשת לתקן את מערכת המשפט ולהשיב מעט איזון ליחסים המעוותים בין הרשויות מהווה איום על הסדר הקיים ועל המעמד השולט האמיתי, או במילים אחרות – מהפכה.

לא רגש פטריוטיות מניע את המחאות אלא תחושת אדנות נגזלת, תחושה המביאה לחבלה בביטחון המדינה, כלכלתה ומעמדה הבינלאומי. עבור מתנגדי הרפורמה, פעולות חמורות אלו עדיפות על השלמה עם ניצחון של יריב פוליטי.

מתנגדי הרפורמה יצרו מציאות בה שיחדש מעוות את השפה ומעניק לה משמעות הפוכה. כפי שבספרו של אורוול '1984' שלום הוא מלחמה, חירות היא עבדות ובורות היא כוח, כך בדיסטופיה הישראלית דמוקרטיה היא דיקטטורה, מדיניות ממשלה נבחרת היא מהפכה ובגידה היא נאמנות.

באופן אירוני, המציאות העגומה הזו עשויה לספק לקואליציה ותומכיה כלי להתמודדות עם זעקות ה"ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה" המטעות. עליהם להשיב בקריאת קרב נגדית: "הדיסטופיה לא תעבור!".

ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.