בניגוד לאמונה האירופית הרווחת והפשטנית, לא לכל בעיה יש פתרון מוכן
האם אזור הסאהל במערב אפריקה הופך להיות מרכז חדש לטרור בינלאומי, כפי שערבות אפגניסטן היו לפני כמעט שלושה עשורים? שאלה זו עלתה שוב לאחרונה על סדר היום העולמי, עם ההפיכה הצבאית שהתרחשה בניאמיי בירת ניז'ר, אחת המדינות העניות יותר באזור.
מפקד המשמר הנשיאותי, הגנרל עבדורחמנה צ'יאני הכניס למעצר את הנשיא מוחמד באזום והכריז על עצמו כשליט החדש. בכך הוא המשיך סדרת הפיכות שהובילה לעליית משטר צבאי בשכנות גינאה, בורקינה פאסו ומאלי.
פעמוני האזהרה שעולים מאפריקה הצליחו לשבור את הלאות הקיץ במערב, שהגיב שוב בסיסמה הרגילה של "חייבים לעשות משהו". נשיא צרפת עמנואל מקרון הורה לכוחותיו המוצבים בניז'ר לעבור לכוננות מלאה, בזמן ששרת החוץ שלו מהירה להבטיח כי לא יהיה שימוש בכוח כדי להשיב לשלטון את באזום המודח. הבטחות דומות נשמעו גם מגרמניה ואיטליה, המחזיקה גם היא כוח צבאי סמלי בניז'ר.
בוושינגטון, ג'ו ביידן אשר נהג לטעון כי לא יזניח את אפריקה כפי שעשה לכאורה קודמו, שלף גם הוא את הסיסמאות כאשר שלח לניאמיי את עוזרת מזכיר המדינה, לשיחה עם הגנרלים אשר תוארה כ"קשה ורצינית", אם כי גם חסרת תועלת לחלוטין.
חלק מהמדינות השכנות שיגרו גם הן שליחים רמי מעלה בניסיון לשכנע את מובילי המהפכה להתנהג יפה ולשוב לבסיס. המהפכנים מצדם סירבו לקבל אותם ואיימו בהמשך הפעילות הצבאית.
גם ולדימיר פוטין חש חובה "לעשות משהו", כאשר סוכניו בשטח חילקו מעטפות מוזמנים ודגלי רוסיה לחברי הכנופיות תומכי ההפיכה ברחובות ניאמיי. בהמשך, יריבו\ידידו של פוטין, יבגני פריגוז'ין, שוחח בטלפון עם הגנרלים בניז'ר והציע את תמיכת כוח ואגנר, כפי שעשה עבור מהפכנים במוזמביק, לוב, הרפובליקה המרכז-אפריקנית ולאחרונה מאלי.
אך האם יתכן כי מדובר במהומה רבה על לא דבר? ההצהרות המערביות על תמיכה ב"מנהיגים אשר נבחרו באופן דמוקרטי" הן לרוב לא יותר מהעמדת פנים דיפלומטית. עצם קיומן של בחירות אינו הופך חברה לדמוקרטית, וישנם מנהיגים לא-דמוקרטיים רבים אשר נבחרו בבחירות דמוקרטיות. במשך עשורים, חיסן הברה ואידריס דאבי ניצחו בבחירות דמוקרטיות בצ'אד, בחירות אשר זכו לתמיכה צרפתית. בכל זאת, אף אחד לא חשב מעולם להגדיר אותם כמאורות הדמוקרטיה.
התפיסה המערבית לפיה קיימת צורת שלטון אחת המתאימה לכל מדינה בכל זמן ובכל מקום היא אשליה. בטרם העידן הקולוניאלי, הכרעת השלטון בחברות אפריקניות התקבלה באמצעות מאבק שבטי, כאשר המנצח בקרב היה זוכה גם בלגיטימציה לשלוט. כאשר הכוחות הקולוניאליים הגיעו לאזור, הם שלטו באמצעות שילוב של כוח, שוחד ושיתוף פעולה של אליטות מקומיות שאפתניות.
לאחר ועידת ברלין ב-1884 וחלוקת אפריקה, הקולוניאליסטים יצרו שורת מדינות לאום לכאורה, אשר נבנו סביב יחידות צבאיות מקומיות בשירות האימפריות. כאשר הן זכו לעצמאות, אותן "מדינות" חדשות כללו שבטים בעלי היסטוריה ארוכה של עוינות הדדית, ומעט מאוד תחושת לאומיות.
לאחר העצמאות, אותה תחושת תרעומת על העבר הקולוניאלי הובילה מדינות רבות ביבשת לנטייה לכיוון הסובייטי במהלך המלחמה הקרה. האופציה הזו פקעה עם התמוטטות ברה"מ ולאחר מכן עוד שנים ארוכות של חוסר ודאות לגבי עתיד רוסיה. תחת פוטין היא מנסה לשקם את ההשפעה האבודה, במיוחד באפריקה. האם המערב אמור להיות מודאג? לא בהכרח.
ברה"מ לא הרוויחה דבר מן ההשקעה הרבה ברודנים אפריקנים, כאלו שדיברו על סוציאליזם אך העדיפו לשמור את כספם הגנוב בבנקים מערביים. כיום, סיכויי רוסיה של פוטין לא טובים בהרבה. מלבד חיטה ותירס אין לה מה למכור לאפריקנים, שמצדם אין בוודאי מה להציע לרוסים. בנוסף, פעילות כוח ואגנר ביבשת כבר עוררה תגובות אנטי-רוסיות במדינות רבות. באשר לאיום הג'יהאד הגובר, יתכן כי לתת לפוטין להילחם בו בשם ממשלות אפריקה אינה אפשרות רעה. הצרפתים נלחמו בג'יהאדיסטים במאלי ומנעו מהם לתפוס את השלטון, רק כדי להפוך בהמשך למטרה עבור השליטים אותם הצילו מכליה. ארה"ב חוותה דבר דומה באפגניסטן.
בניית אימפריה הייתה רעיון גרוע מלכתחילה. אדם סמית הזהיר נגדה בספרו 'עושר העמים', שם הראה כי עבדות ושווקים שבויים אולי מסבים רווח לכמה קפיטליסטים בודדים, אך הם רעים עבור הקפיטליזם בכלל משום שהם מעוותים את חוקי השוק החופשי.
ההיסטוריה הפוסט-קולוניאלית של אפריקה מראה כי הפיכה צבאית היא אמצעי נפוץ להחלפת ממשלות כמעט. מלבד מדינה אחת (דרום אפריקה), כל שאר מדינות היבשת חוו במהלך שנותיהן לפחות הפיכה צבאית אחת, מוצלחת או כושלת, ובסך הכל נרשמו 151 כאלו מאז 1960.
הניסיון לכפות מודל דמוקרטי מערבי על מדינות אפריקה נכשל לפחות בתריסר מקרים. גם סנקציות אינן עובדות; הן גורמת סבל רב להמוני העניים מבלי שישפיעו על האליטה השולטת. לפני שנים רבות ביקרתי ב"רפובליקה" אפריקנית שהייתה נתונה לסנקציות בינלאומיות חריפות במטרה לראיין את נשיאה. הוא אירח אותי בארמונו בארוחת ערב יוקרתית, בזמן שבעיר הבירה החרבה נתיניו גוועו בערב.
הפיכות צבאיות אכן מציבות בעיות אך בניגוד לאמונה האירופית הרווחת והפשטנית, לא לכל בעיה יש פתרון מוכן. וכאשר אין פתרון כזה בהישג יד, התבונה מחייבת אותנו להיות סבלנים. מחוות בנוסח "חייבים לעשות משהו" אינן תורמות לשיפור המצב.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
"דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר הידועה לאנושות-למעט כל האחרות"(וינסטון צ'רצ'יל)
המציאות היא שדמוקרטיה היא אכן שיטת השלטון הטובה ביותר שיכולה להיות לכל עם שהוא. אבל דמוקרטיה חייבת להיות בנויה נכון. לעניננו, דמוקרטיה היא שלטון העם וזה אומר שהעם צריך לגשת אליה מתוך הבנה שהוא השליט. כלומר, כל אזרח צריך לבא לקלפי מתוך תחושה שהוא זה שמכריע עכשיו את גורל עמו וצריך לקחת את מלוא האחריות על החלטתו ועל תוצאותיה.
לכן, טועה הכותב כאשר הוא מתייאש מהאפשרות של דמוקרטיה באפריקה. הבעיה היא בנסיון של המערב לזרז את אתוצאות(שגיאה נפוצה של השמאל הפוליטי) בלי להבין שקודם צריך תכנית רב דורית להכנת האוכלוסיות המקומיות לדמוקרטיה ורק אז יהיה ניתן להכניס דמוקרטיה לאפריקה, לעולם הערבי ולמקומות אחרים.
בכל מקום שיש מוסלמים, לא צומח דשא.