שיטת רוזנאי לביטול המשטר הדמוקרטי

הצטרפו עכשיו למהפכת התקשורת – תמכו בגדי טאוב ובאתר מידה
***

כצפוי, היה זה פרופ' יניב רוזנאי שהתגייס לספק לאופוזיציה ולמתנגדי הרפורמה "הצדקה משפטית" לסמכות אותה בג"ץ המציא לעצמו, בניגוד לחוק, לדון בחוקי יסוד ואף לפסול אותם. סמכות כזאת אינה מתיישבת עם שיטת המשטר הדמוקרטית שכן פירושה שלא יהיה שום מעשה של הכנסת שאינו כפוף לסמכותו של בית המשפט, כלומר כפיפותה של הרשות המחוקקת לרשות השופטת תהיה שלמה. את הדבר הזה, שאמור להיות מובן מאליו, אמרתי בכמה הזדמנויות בחטף, אבל הבטחתי שאשיב תשובה מפורטת לפוסט הארוך של רוזנאי, שחלקו התפרסם הבוקר בטור ב'גלובס' תחת הכותרת הנחרצת "יש סמכות לבית המשפט לפסול חוקי יסוד".

ברור לי שיש משהו נוקדני ברדיפה הזאת אחרי סימטאותיו של טיעון חמקמק במתכוון, אבל יש לדבר חשיבות בעיני, ולא מספיק לציין שמדובר במעשה הטעיה. אקדמאים כמו רוזנאי הם שנותנים לעיתונאים הן את ה"טיעונים" שבשמם מכשירים צעדים אנטי-דמוקרטים, והן את הביטחון שיש בטיעונים אלה ממש, והעיתונאים בתורם נותנים למשתמשי הקצה בהפגנות וברשתות, את אותם טיעונים, כשהם ארוזים לסיסמאות קומפקטיות, ואת אותו ביטחון שהתגלגל ליוהרה כדי שיצאו לרחובות להגן שלטון בג"צ בביטחון גמור שבכך הם "מצילים את הדמוקרטיה". אין שום דבר מפתיע, אם כן, שתועמלן נמרץ כמו נדב איל, שיתף מיד את טיעוני רוזנאי בגרסת הסרטון – סרטון מושקע ומופק היטב על מה שנראה כמו איזה גג אופנתי בתל-אביב – בצירוף הערה משלו: כל מילה!

הבה נבדוק אם כן כל מילה ומילה. מפני שכשיורדים לפרטים, מתברר, כפי שאנסה להראות כאן, שאין בתוך כל סבך המילים שום בסיס לרעיון הקיצוני וחסר השחר לפיו בדמוקרטיה בית משפט יוכל לפסול את החוקים שמסדירים את צורת המשטר, כלומר גם את פעולת הכנסת, וגם את פעולתו שלו. כי פירוש הדבר הוא שבית המשפט מעביר לידיו, על דעת עצמו, את הריבונות. זו אינה דעה נועזת או איזה עמדה סובייקטיבית שלי. זה צריך להיות ברור לכל מי שמבין במה דברים אמורים.

נעקוב אם כך אחרי הטקסט של רוזנאי עקב בצד אגודל. הטקסט שלו נפתח כך:

1."בהתעלם רגע מהטיעון לגבי חוק הנבצרות, כי מה שעומד על הפרק זה פרשנותו של חוק – וזה בוודאי בסמכותו של בית המשפט, הטענה החוזרת על עצמה היא כי לא יתכן שבית המשפט קבע בעבר שחוקי היסוד הם בעלי מעמד חוקתי שמכוחם הוא מפעיל ביקורת שיפוטית, ועכשיו הוא "מושך עצמו בשערות ראשו" ודן בחוקי יסוד".

מה יש לנו כאן? אכן, פרשנות החוק היא בסמכות בית המשפט. אבל שיטת הפרשנות אותה הנהיג אהרן ברק, לפיה מותר לפרש את החוק באופן שהוא בעצם גמיש לאין סוף, עוררה במחוקק עצבנות מובנת.

סעיף הנבצרות בחוק יסוד הממשלה, כמו סעיפים דומים במדינות אחרות, נועד למקרה בו בריאותו של ראש הממשלה או העדרו אינם מאפשרים לו למלא את תפקידו. הרעיון לפיו יועמ"ש יכול להכריז על "נבצרות מהותית" בשל ניגוד עניינים מופרך מכל בחינה. משמעותו היא שיועץ משפטי יכול להמציא כלל לפיו שיקול דעתו שלו גובר על תוצאות הבחירות. אין צורך להוסיף כי להבל הזה אין שום אחיזה בשום חוק.

אבל מאחר שהיועמ"ש השתעשעה ברעיון, המחוקק הבהיר כי יש גבול למתיחת הפרשנות שהוא יסבול. בניגוד למה שהשופטים אמרו אחר כך בדיון בעניין, מה שהיה פרסונלי כאן הוא הניסיון לכופף את סעיף הנבצרות כדי לפטר ראש ממשלה מסוים. הכנסת הגיבה, כפי שהסביר ד"ר רן ברץ, בתיקון שהוא דווקא כללי ותקף לכל המקרים: הסעיף חל, הסביר המחוקק, רק על בעיות בריאות והיעדרות פיזית. מה שפרסונלי כאן הוא דווקא ניסיונו של בית המשפט להחריג את נתניהו, כדי להחזיק חרב מעל לראשו.

2. "…הטענה החוזרת על עצמה היא כי לא יתכן שבית המשפט קבע בעבר שחוקי היסוד הם בעלי מעמד חוקתי שמכוחם הוא מפעיל ביקורת שיפוטית, ועכשיו הוא "מושך עצמו בשערות ראשו" ודן בחוקי יסוד".

"הטענה החוזרת" מוצדקת, כמובן. המהפכה החוקתית של אהרן ברק התבססה על רעיון לפיו הכנסת יצרה חוקי יסוד שהם חוקה, ומכוח אלו בית המשפט רשאי לפסול חוקים. מכאן, שאם הוא דן בחוקי יסוד הרי שהוא דן בחוקים שנתנו לו סמכות לדון בחוקים. בית משפט לא יכול לדון במקור הסמכות של עצמו. כאשר הוא עושה כך הוא כופר ברעיון שזה מקור סמכותו, וטוען במשתמע במקום זאת כי מקור סמכותו הוא בו עצמו.

3."אז כדאי לעשות סדר: בית המשפט אכן קבע שחוקי יסוד הם תוצר סמכותה המכוננת של הכנסת ולכן בעלי מעמד חוקתי. מכך נובע שחוקים רגילים לא יכולים לסתור חוקי יסוד (אלא בתנאים הקבועים בהם וכו'). ואם יש סתירה בין חוק רגיל לחוק יסוד, בית המשפט רשאי אז להכריז עליו כעל לא חוקתי ולבטלו.

לא נובע מכך שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. ולא נאמר בשום שלב שסמכותה המכוננת של הכנסת אינה מוגבלת. ההיפך, עוד בפסק הדין בעניין בנק המזרחי (ואף קודם לכן) ובסדרה ארוכה של פסקי דין, היו התייחסויות לשאלת המגבלות המוטלות על סמכותה המכוננת של הכנסת. בבג״ץ בעניין חוק יסוד הלאום נקבע שהכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הליבה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. אגב, אין מדובר בהמצאה של בית המשפט. הכנסת עצמה, בחוקי היסוד, בחוקים רגילים ואף בכללי האתיקה של חברי הכנסת הכירה בערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית".

יש כאן חמישה להטוטים שונים:

א. בפס"ד בנק המזרחי קבע השופט ברק כי הנושא צריך עיון, לא שכך הוא.

ב. בית המשפט יכול לעיין במה שהוא רוצה, אך אין לו שום סמכות לקבוע כי סמכות הכנסת כרשות מכוננת היא מוגבלת. אם בית המשפט יכול לקבוע מהם גבולות סמכותה של הכנסת, פירוש הדבר שמקור הסמכות המכרעת הוא בבית המשפט ולא בכנסת. לכן הטענה כי בית המשפט קבע שכך הדבר, לא יכולה לשמש לו סימוכין, כוון ש (1) זו הנחת המבוקש (2) זה סותר את עקרון היסוד של הדמוקרטיה – ריבונות האזרחים. בית המשפט אינו יכול להמציא לעצמו נקודת משען ארכימדית מחוץ לדמוקרטיה כדי לבטל אותה משם.

ג. הטענה הנוספת (והנפרדת) לפיה הכנסת עצמה הכירה "בחוקי יסוד, בחוקים רגילים ואף בכללי האתיקה של חברי הכנסת" ב"ערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית" היא מסך עשן. מפני שמה שהכנסת קבעה בחוקי יסוד, רק הכנסת עצמה מוסמכת לשנות. קל וחומר שמה שקבעה בחוקים רגילים לא יכול להגביל אותה בחקיקת חוקי יסוד, ואם כך אז בן בנו של קל וחומר שתקנון האתיקה לא יכול לעשות זאת – לא יותר מתקנון המזנון.

ד. אם ערכי היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הם עקרונות חוקתיים שאפילו חוקי יסוד כפופים להם, אז יש לומר עליהם עוד שני דברים (1) אם הדמוקרטיה היא עקרון יסוד, לא יתכן שבית המשפט יפר עקרון זה ויציב עצמו כסמכות מכוננת מעל מקור הריבונות של הדמוקרטיה; (2) אם מישהו קבע את הערכים האלו כעקרונות שמעל חוקי היסוד, הרי המישהו הזה הוא העם, באמצעות נציגיו – כלומר הכנסת – ולכן לא ניתן להשתמש בעקרונות אלו כדי לבטל את סמכותם של מי שקבעו אותם.

ה. השאלה מהם עקרונות היסוד של השיטה שנויה במחלוקת עזה. אם בית המשפט הוא זה שמוסמך להכריע במחלוקת הזאת, אז – שוב – הוא שם את עצמו בתפקיד האספה המכוננת המוסמכת לקבוע לנו מה תהיה ה"חוקה" שמעל החוקה.

4. "כמו-כן, בסדרת פסקי דין בנושא התקציב הדו שנתי (בר און והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים), ממשלת החילופים (התנועה למען איכות השלטון) ופשרת האוזר (בג״ץ שפיר), התפתחה דוקטרינת השימוש לרעה בחוק יסוד (שהועלתה כשאלה עוד במזרחי) לפיה הכנסת לא רשאית לתת לחוק את הכותרת חוק יסוד, בלי הצדקה, אם אין לו מאפיינים של יציבות, כלליות והתאמה למארג החוקתי. התפתחות זו הפכה להכרחית לאור השימוש לרעה הגובר בחוקי יסוד לטובת אינטרסים פרסונליים ופוליטיים צרים. כפי שפורסם על-ידי מכון תכלית למדיניות ישראלית, קצב השינויים בחוקי יסוד עמד מאז 1958 על 2.15 שינויים בשנה, אך זינק בשמונה השנים האחרונות ל־4.75".

אהרן ברק הכריז שוב ושוב שהקלות שבה אפשר לחוקק חוקי יסוד היא דווקא יתרון של השיטה הישראלית. הוא עשה זאת במסגרת מסע הסברה שנועד לרכך את ההלם מכך שבית המשפט הכריז – בלא סמכות מהכנסת – שמעתה חוקי היסוד הם חוקה.

על כך העיר השופט לנדוי כי "החוקה, כפי שהיא תוארה על ידי הנשיא ברק, היא היחידה בעולם שנוצרה באמרי פיו של בית המשפט". רבים חששו ממצב בו שופטים שפוסלים חוקים בהיעדר חוקה – כלומר חוקה מן הסוג הנהוג, שנקבעה בהליך אשרור מסודר על ידי אסיפה מכוננת – נוטלים לעצמם סמכויות שלא ברור מה גבולותיהן. לימים התברר שחששו בצדק. אבל לברק הייתה אז תשובה: מה שמאזן את כוחם של השופטים הוא הקלות שבה יכול המחוקק לחוקק חוקי יסוד.

זה היה, כך נדמה, תרגיל פולמוסי ולא עניין מהותי, ולכן מותר לנו לומר, נדמה לי, שאהרן ברק טעה. לא טוב שחוקים שקובעים את צורתו של המשטר יחוקקו בקלות רבה מידי. אינפלציה של חוקי יסוד יכולה ליצור כאוס חוקתי. כשזה המצב, טוב שבית המשפט יוכל להעיר על כך, ויתכן בהחלט שהוא יימצא צודק.

אבל מן העובדה שהביקורת מוצדקת, לא נובע שבית המשפט מוסמך לקבוע את הסדרים בעצמו ויכול להכפיף את הכנסת למרותו בכובעה כסמכות מכוננת. אם מדינה דמוקרטית כלשהי מחוקקת לעצמה חוקה גרועה, מכך שבית המשפט יודע להצביע על החסרונות בחוקה או בתהליך חקיקתה, לא נובע שהוא יכול לשכתב אותה בעצמו או להתערב בתהליך יצירתה.

אם נותנים לו את הסמכות הזאת, פירוש הדבר שהסמכות העליונה במדינה כבר אינה האזרחים הריבונים (באמצעות נציגיהם) אלא השופטים. וראוי גם להעיר כי בית המשפט נזכר בכל זה רק כאשר חוקי יסוד מסוימים לא מוצאים חן בעיניו, ולא למשל כשהומצאה הממשלה הפריטטית שאפשרה לגנץ להיכנס לקואליציה עם הליכוד.

נדמה לי שראוי כי הכנסת תשנה את אופן חקיקתם של חוקי יסוד, ויש טעם בקריטריונים שבית המשפט מציע – מציע, אבל שלא יתיימר לקבוע. אחד הפתרונות שעלו לאחרונה היה שחוק יהפוך לחוק יסוד רק בקריאה רביעית, בכנסת הבאה. בהליך זה יש הגיון, כיוון שבחירות מפרידות בין חקיקת חוק לבין העלאת מעמדו, כך שהציבור יכול לומר את דברו על הכנסת שחוקקה אותו, ולהבהיר באמצעות נציגיו אם החוק לא מוצא חן בעיניו.

בכל מקרה, הטיעון הזה הוא הסחת דעת בהקשר של הדיון הנוכחי. אמנם יש – ויכולים להיות – חוקים שזכו לכותרת חוק יסוד אף שאין להם תפקיד ממשי של חוק יסוד, אבל שני חוקי היסוד שבית המשפט דן בהם בימים אלו בלי סמכות (תיקונים לחוק יסוד: הממשלה, ולחוק יסוד: השפיטה, ובעבר בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי) הם דווקא חוקי יסוד מובהקים: מסוג החוקים שמסדירים את צורת המשטר.

רק הציבור רשאי לקבוע את צורת המשטר שלו, אם המשטר הזה ראוי להיקרא דמוקרטיה. הרעיון לפיו בית המשפט יקבע אותו – אם לחזור על העיקר – הופך את בית המשפט לריבון שמעל הציבור.

5. "תפיסה כללית זו הולמת את התפיסה המודרנית של חוקתיות ואת המגמה העולמית לקבוע גבולות גם להפעלת הסמכות לחוקק נורמות חוקתיות".

ממש לא. זו תפיסה שערורייתית ואנטי-דמוקרטית, שרוזנאי עמל על טיפוחה בעבודתו האקדמית כדי להרחיב עוד את סמכות השופטים, כך שאזרחי הדמוקרטיה לא יוכלו להגביל את שלטון השופטים בשום אמצעי.

לכן בשום דמוקרטיה מתוקנת לא קיבלו את הרעיון הקיצוני הזה. איפה כן אימצו אותו או משהו דומה לו? בהודו, בנגלדש, פקיסטן, טייוואן, קולומביה, פרו, בליז ואוגנדה (שלהן, אגב, לפחות יש חוקות). בואו נמנע מלדמות לדמוקרטיות האלה.

6. "עד כה, אין שום סתירה לוגית או חידוש עולמי".

אבל יש סתירה לוגית, כפי שציינו – בג"ץ לא יכול לדון בחוקים שנתנו לו את הסמכות לדון בחוקים. ויש חידוש עולמי בלתי נתפס בשילוב בין חוקה שנוצרה באימרי פיו של בית המשפט, ובין הכרזתו כי יש לו עליונות גם עליה. ואם לסיפא אולי יש תקדימים – לא בטוח שכדאי לאמץ בחיפזון את התקדים מבנגלדש.

7. "אבל מאיפה הסמכות של בית המשפט לדון בחוקי יסוד? הסמכות של בית המשפט לדון ולבטל חוקי יסוד – כמו בבתי המשפט האחרים שדנים בנורמות חוקתיות [בבנגלדש וכו' ג.ט.] נובעת משלושת אלה: א. סמכותו המפורשת של בג״ץ בחוק יסוד השפיטה לדון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ולתת צווים לרשויות המדינה; ב. סמכותו האינהרנטית לוודא שאין חריגה מסמכות של הרשות המכוננת (המוגבלת) ולהגן על ערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית; ג. סמכותו האינהרנטית לבחון מהו המעמד המשפטי של הנורמה המונחת לפניו".

א. זהו טיעון מגוחך. אי אפשר לגזור סמכות המסורה במובהק בידי הפרלמנט להתערבות בנורמות חוקתיות, מסעיף כללי אודות סעד למען הצדק שברור כי נועד לעסוק בצווים מנהליים הנמצאים נמוך יותר מחוקים במדרג הנורמטיבי, לא כל שכן נמוך יותר מחוקה. הרי אם כך גוזרים, אפשר לגזור מהסעיף הזה גם את סמכותו של בג"ץ לעשות כל דבר שהשופטים יודיעו שנראה להם צודק, מנסיגה מיהודה ושומרון, ועד ביטול זכות הבחירה של הג'ינג'ים. זה אומר בעצם שמותר לו הכל, ולכן טיעון כזה חוצה את הגבול מהמגוחך לסוריאליסטי.

שנית, סעיף זה מופיע בחוק יסוד. כלומר, לא ניתן להשתמש בו כדי לפסול חוקי יסוד אחרים או ליצור באמצעותו נורמות על-חוקתיות מעל חוקי היסוד. ולא מיותר לציין כי מדובר בסעיף לא משוריין בחוק לא משוריין, כך שבמאבק הנורמטיבי חוק היסוד של הכנסת ייצא מנצח.

שלישית, אם מישהו היה חושב ברצינות שאפשר לגזור סמכות לפסול חוקי יסוד מסעד למען הצדק, אז למה במשך שלושים שנה בלבלו לנו את המוח שהסמכות לפסול חוקים נגזרת מפסקת ההגבלה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק?

יכולים היו שופטינו להודיע עוד ב-1984 שכבר יש להם סמכות לפסול חוקים מתוקף סעיף 15ג. אבל זה דבר לא מתקבל על הדעת והם ידעו זאת, ולכן לא טענו זאת. ואם לא מתקבל על הדעת לגזור מכאן את הסמכות לפסול חוקים רגילים, קל וחומר חוקי יסוד בעלי פונקציה חוקתית.

ב. שוב זו הנחת המבוקש: קודם ממציאים מגבלות על הסמכות המכוננת שהכנסת מעולם לא הטילה על עצמה, אחר כך טוענים שלבג"ץ יש סמכות לאכוף את המגבלות שהוא המציא, ואז קוראים לסמכות הזאת "אינהרנטית". המילה הנכונה היא "מומצאת".

להדביק לחוק את הכותרת ״חוק יסוד״ זה לא מתן רישיון לשלול את מאפייני המדינה כיהודית ודמוקרטית. pic.twitter.com/3XTSMqPPWr

— יניב רוזנאי Yaniv Roznai (@roznaiy) August 12, 2023

ג. אין לבג"ץ סמכות אינהרנטית להמציא נורמות חוקתיות הקובעות את גבולות סמכותן של הרשויות, לרבות זו שלו. מספיק נזק עשה בית המשפט כאשר החליט לקבוע שחוקי היסוד הם ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מחוקים רגילים.

אבל עכשיו רוזנאי רוצה שהם יחוקקו בעצמם נורמות על-חוקתיות, שלא ייקבעו בידי הכנסת ושהעם הריבון לא יוכל לבטל אותן או לשנותן בשום סוג של הליך באמצעות נבחריו. יש לבית המשפט סמכות לפרש ופרשנותו כפופה לחקיקה של הכנסת. אינני יודע מה פירוש "לבחון מהו המעמד המשפטי של הנורמה המונחת לפניו" – כי המונח "לבחון" משמש כאן, כמדומה, לטשטוש ולא להבהרה.

דומה שמה שרוזנאי מנסה לעשות כאן הוא למתוח את "לבחון" כך שהפונקציה הפרשנית תתרחב ליכולת לקבוע הלכה באופן עצמאי. אז צריך להבהיר: בית המשפט לא יכול להחליט בעצמו על המעמד הנורמטיבי של חוק, חוקה או עיקרון יסוד, ולא לשנות את מעמדם.

הוא אמנם עשה זאת, כאשר ברק הכריז שחוקי היסוד הם בעצם חוקה, אבל גם אז זה היה בלא סמכות, וברק התאמץ מאד לייחס את השינוי לכנסת ולגזור אותו מפסקת ההגבלה. אפילו ברק לא הרחיק לכת בהיבריס המשפטי למחוזות אליהם הפליג רוזנאי, שרואה בבג"ץ אסיפה מכוננת ומחוקק על.

8. "ואכן, מאז שנת 1994 בית המשפט העליון דן כמה פעמים בחוקי יסוד ובתיקונים לחוקי יסוד. הדין הקיים הוא שיש לבית המשפט סמכות לדון בחוקי יסוד. נראה שגם שר המשפטים לוין מבין זאת. אחרת, אם ״אין סמכות לבית המשפט לדון בחוקי יסוד״, מדוע שר המשפטים בנאומו בינואר אמר ״לא עוד דיון בבית המשפט בחוקי יסוד״ וביקש לקבוע כי לא תהיה סמכות כאמור לבית המשפט? כי הוא יודע שיש כיום בידי בית המשפט סמכות זו. הוא רוצה לשנות את הדין המצוי".

יריב לוין התכוון לכך שבג"ץ כבר חרג מסמכותו. רוזנאי שוב מפריח טיעון מעגלי: לבג"ץ יש סמכות לדון בחוקי יסוד, כי הרי בג"ץ כבר אמר שיש לו סמכות לדון בחוקי יסוד. כפי שאמר השופט עוזי פוגלמן בניסוח בלתי נשכח: "בית המשפט מוסמך לבקר חוקי יסוד במסגרת דוקטרינות שנקבעו בפסיקתנו בהרכב מורחב". במילים אחרות, כבר הסמכנו את עצמנו להכפיף את הכנסת למרותנו. זהו ביטול בפועל של שיטת המשטר הדמוקרטית.

9. "אבל זה גם הדין הרצוי. במציאות הישראלית בה ניתן לחוקק חוק יסוד ברוב רגיל וביום אחד, כאשר הממשלה ממילא שולטת בכנסת ומפעילה משמעת קואליציונית גם בחקיקת יסוד, ובהיעדר מנגנונים אחרים של איזון ובלימה שקיימים בכל דמוקרטיה מתוקנת, לא יעלה על הדעת שלא תהיינה מגבלות על סמכות הכנסת ושהמחוקקים יוכלו לחסן כל חוק על-ידי מתן הכותרת "חוק יסוד".

ראשית, למה "לא יעלה על הדעת" מה שבבריטניה שריר וקיים, ומה שבישראל היה נהוג עד 1995? שנית, לעניות דעתי רוזנאי צודק שהשימוש האינפלציוני בחוקי יסוד הוא דבר בעייתי (ראו סעיף 4). וכפי שכבר נאמר, זה שהמצב לא טוב לא אומר שבג"ץ הוא זה שנקרא לתקן אותו על ידי העברת הסמכות העליונה לידיו, כפי שהסברתי לעיל.

אבל אז מכניס רוזנאי עוד טיעון, החביב כל כך על מתנגדי הרפורמה: זה הגורס כי בישראל אין בלמים מול הממשלה כיוון שהיא "שולטת" בכנסת. גם לו היה הדבר נכון, מכאן לא נובע שדרושה רשות אחרת, שאין שום גבול לסמכותה, כפי שאכן קרה בישראל שבה אין שום גבול לסמכותו של בית המשפט. אין לזה אח ורע בשום דמוקרטיה.

בנוסף, הדבר אינו נכון. למעשה הממשלה בישראל חלשה מידי מול הכנסת. לו הייתה כל-יכולה, הייתה מעבירה את הרפורמה. לו הייתה כל-יכולה, לא הייתה הכנסת מפזרת אותה ארבע פעמים בארבע שנים.

המצחיק הוא שהמכון הישראלי לדמוקרטיה שעכשיו מאמץ בהתלהבות את התיאוריה על עודף הכוח של הממשלה, הציע ממש לפני סבב הבחירות האחרון תוכנית לחיזוק הממשלה על חשבון הכנסת, בטענה שהיא חלשה מידי. איך הזמנים משתנים במהירות! לא יאומן.

ישראל הייתה לפני המהפכה החוקתית של אהרן ברק דמוקרטיה נורמלית למדי עם מערכת בלמים ואיזונים מהסוג הנהוג בדמוקרטיות פרלמנטריות – שאמנם אינן זהות, ואפשר לשפר אותה גם אצלנו. אבל התרופה לחסרונות הדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להיות ביטולה על ידי שופטים.

ולסיום: "לא יעלה על הדעת שלא תהיינה מגבלות על סמכות הכנסת" – זו שוב תביעה שמעל הדמוקרטיה יהיה איזה שמרטף שיגיד לה מה גבולות כוחה. במילים אחרות, רוזנאי חותר, כפי שחתר תמיד, להכפיף את האזרחים למרות שמעליהם, כלומר לקחת מהם את הריבונות.

10. "לאחרונה נתלו שלטים ברחבי הארץ לפיהם "אין לבג"ץ סמכות לדון בחוקי יסוד! העם הוא הריבון". אכן, העם הוא הריבון. המחוקקים אינם הריבון, וסמכותם לחוקק ניתנת להם על ידי העם באמון, והיא מותנית בכך שהמחוקקים אינם שוללים את ערכי היסוד החוקתיים שלנו או עושים שימוש לרעה בסמכותם. הם פועלים בתוך מערכת חוקתית קיימת לפיה ישראל היא יהודית ודמוקרטית. ואין להם סמכות לחרוג מגבולות גזרה אלה".

והנה הנקודה החשובה ביותר: אם רוזנאי טוען כי מעל לכל הנורמות נמצא אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אז עלינו לשמוח לא רק על זה שבית המשפט אולי יפסיק לחתור תחת אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (למשל בסיכול מתמיד של חוקי ההגירה), אלא גם ילמד לכבד את עובדת היסוד לפיה בדמוקרטיה הסמכות העליונה מסורה בידי הכנסת, כלומר בידינו, האזרחים, באמצעות נציגינו.

דוקטרינת רוזנאי מבקשת לשחרר את ישראל מנורמת העל הדמוקרטית ולכן יש לדחות אותה מכל וכל. רוזנאי הוא אויב מר של שיטת המשטר הדמוקרטית, והניסיון למכור שאיפה לביצור הריבונות בידי השופטים כהגנה על הדמוקרטיה, הוא מעשה הונאה אינטלקטואלי מובהק.

***
הצטרפו עכשיו למהפכת התקשורת – תמכו בגדי טאוב ובאתר מידה