מרד האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית

המאמר התפרסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: אליזבט רימיני.

***

בטור דעה ב'ניו-יורק טיימס' אשר כותרתו "החלה ההערכה האמריקנית המחודשת של ממשלת נתניהו", כתב תומאס פרידמן כי הוא נוהג להגדיר את עבודתו כ"מתרגם מאנגלית לאנגלית": הוא לוקח דברים מורכבים והופך אותם למובנים.

ישראל, כך הסביר, מפנה עורף לערכים המשותפים שעמדו בבסיס הידידות בין המעצמה האמריקנית למדינה היהודית. לדברי פרידמן, הרפורמה המשפטית אותה הציעה קואליציית הימין של בנימין נתניהו מציבה איום משמעותי על הדמוקרטיה, מכיוון שהיא "תשנה את מאזן הכוחות הממוסד בין הממשלה לבית המשפט העליון, הבלם העצמאי היחיד לכוח הפוליטי".

מתברר כי תרגום מאנגלית לאנגלית אינה מיומנות שימושית במיוחד כאשר מנסים להבין מה מתרחש בעברית. פרידמן אמנם צודק בטענה לפיה הדמוקרטיה בישראל בסכנה, אבל ממשלת נתניהו אינה המקור לה. הסכנה האמיתית מגיעה מבית המשפט עצמו, אשר תובע כעת ליועמ"ש ולעצמו "סמכות" מומצאת להדיח ראש ממשלה מכהן – כלומר, לבטל תוצאות בחירות חוקיות, ובכך למעשה לחסל את המשטר הדמוקרטי תחתיו הוא חותר זה זמן רב.

תנועת המחאה שקמה כדי להגן על כוחו המופרז של בית המשפט, והתומכים בה בקרב האליטה הכלכלית והצבאית, מנסים יחד לבלום את הדמוקרטיזציה-מחדש של הפוליטיקה הישראלית, אותה ביקשה הרפורמה לקדם.

אינני מציג כאן השערה חדשנית. מי שקורא עברית יכול לשמוע בין המפגינים ותומכיהם במוסדות המדינה מי שמכריזים על כוונותיהם במפורש פחות או יותר: דמוקרטיה היא הדבר שאת שובו הם מנסים למנוע. האידיאולוגים של התנועה הם מתנגדים ותיקים לצורת הממשל הדמוקרטית שהקדישו לכך קריירות אקדמאיות שלמות; המנהיגים הפוליטיים שלהם בכנסת ומחוצה לה משתמשים במונח "דמוקרטיה" באופן מתעתע במכוון, כפי שהם אומרים בעצמם לפעמים; ומנהיגיהם בהפגנות הרחוב מודים בגלוי בזלזול בהמוני האזרחים שהצביעו לא נכון. ובכל הנוגע לאנשי המילואים המורדים בצה"ל – כמעט כולם מיחידות מובחרות, בעיקר בחיל האוויר – הם אפילו לא משלמים מס שפתיים לרעיון קבלת החלטות בהכרעת הרוב. במקום זאת, הם מביעים בוז גלוי כלפי רוב אזרחי ישראל, משולב בהתייחסויות מרומזות למוצא אתני, השקפה דתית ומעמד.

לפחות חלק מההתנשאות חסרת הבושה הזו אמורה להיות בולטת לעין, אפילו לזרים – במיוחד כאלו שכמו פרידמן מתיימרים להבין את הלכי הרוח בישראל. בערך בזמן שפרידמן כתב את טורו, נראה היה שהפיכה צבאית נגד הדמוקרטיה הישראלית עומדת בפתח. הצטברו ידיעות על יותר ויותר חיילי מילואים שהצהירו כי לא יתייצבו לתפקידם אלא אם הרפורמה תיגנז, וספקולציות לגבי המוכנות למלחמה מילאו את מהדורות החדשות.

על פי רוב, התקשורת מסגרה את הנושא כסיפור על קדושים מעונים מקרב מערך המילואים, גיבורים הנחושים להתייצב ל"קרב על הדמוקרטיה, במקום לקרוא לדבר בשמו: חבורת קצינים המאיימת לסכן את ביטחון ישראל אם הרוב הפרלמנטרי לא ייכנע לדרישותיה. כפי שנכתב בכותרת אחד המאמרים במהדורה האנגלית של 'הארץ': "בישראל מתרחשת הפיכה צבאית – והיא מוצדקת לחלוטין".

חלק מהכותבים לא הסתפקו בהבעות תמיכה בחיילי המילואים המורדים, וחיפשו דרכים לקדם את הפוטש צעד נוסף. סימה קדמון, בעלת טור בכירה ב'ידיעות אחרונות', כתבה מאמר על פני עמוד שלם בו קראה לראשי כוחות הביטחון לתפוס פיקוד על המצב. תחת הכותרת "רק הם יכולים לגרום לו לעצור", קדמון קראה לרמטכ"ל, ראש המוסד, המפכ"ל וראש השב"כ להיכנס ללשכת ראש הממשלה ולומר לו "עד כאן". בעברית תקנית לא קוראים לזה "דמוקרטיה". קוראים לזה הפיכה צבאית.

איומי ההפיכה נמשכו עד ליום ההצבעה בכנסת על הצעת החוק הראשונה של הרפורמה, הצעה שכבר דוללה לאחר משא ומתן עם האופוזיציה, שלמרות זאת דרשה ויתורים נוספים. הצעת החוק המדוברת עסקה בהגבלת השימוש של בית המשפט במבחן ה"סבירות" הסובייקטיבי שהנהיג בישראל אהרן ברק.

ההצבעה נקבעה ליום שני, וביום שישי שקדם לו הוכרזה בקול תרועה בעיתונות עצומה חדשה של מילואימניקים מחיל האוויר – 1,142 חותמים, או לפחות כך נאמר לנו, כולם חתומים רק בראשי תיבות, הצהירו כי לא יוסיפו להתייצב למילוי תפקידם אם החוק יעבור. ביניהם, כך נאמר לנו, היו מאות טייסים ונווטים פעילים, לצד קציני בקרת אוויר ואנשי יחידות מיוחדות של חיל האוויר.

השבת עמדה להיכנס ולא הייתה דרך לאמת את השמות בראשי תיבות בטרם ההצבעה, כך שאיש לא ידע כמה אמת יש כאן וכמה מניפולציה. אבל זה לא מנע מהזרם המרכזי בעיתונות, יחד עם הנהגת תנועת המחאה וחברי כנסת מהאופוזיציה, להשמיע מבול של איומים – במסווה דק של "אזהרות" – על כך שביטחון ישראל ייפגע בקרוב בצורה מסוכנת.

פרשנים חמורי סבר הטילו את האשמה על כתפי הממשלה, וניסו להצדיק את האיום במרד בטיעון של תראו-מה-גרמתם-לנו-לעשות. נראה שלא עלה בדעת רוב העיתונאים הללו כי הניסיון לכפות על רוב בכנסת להיכנע בפני קבוצת קציני צבא הוא הדרך בה דמוקרטיות נחרבות, לא הדרך בה הן נגאלות.

הקואליציה, בפעם הזו, ראתה את המצב לאשורו וצופפה שורות נגד ההפיכה. היא המשיכה לנהל משא ומתן במאמץ להגיע להסכמה רחבה עד הרגע האחרון. עם זאת היא הבהירה כי עם או בלי הסכמה, הצעת החוק תעבור מפני שאין להעלות על הדעת שהכנסת תיכנע לאיומים מצד קצינים. האופוזיציה בראשות יאיר לפיד סירבה להשתתף בהצבעה, ובמפגן נוסף של רוחה האנטי-דמוקרטית נטשה את המליאה כדי להשאיר את חברי הקואליציה להצביע בגפם.

לפיד, ראש ממשלת מעבר לשעבר, חתם לקראת סיום תפקידו על הסכם לשינוי הגבול הימי של ישראל עם לבנון – הסכם אשר למעשה העניק לחיזבאללה כל מה שדרש מבלי שנתן בתמורה דבר. לפיד עשה זאת ללא הצגת ההסכם לכנסת, שלא לדבר על העמדתו להצבעה כפי שהחוק דורש. בכל הנוגע לשינוי הגבולות הבינלאומיים של ישראל, חוק יסוד דורש רוב של שני שלישים או משאל עם. אבל לפיד החליט לעקוף את הכנסת (והעם) בגלל "ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה".

למרבה הפלא בית המשפט העליון, שאין לו סמכות לעשות כן, התיר ללפיד לחתום על ההסכם ללא הצבעה בכנסת, ארבעה ימים לפני הבחירות. אבל כעת, ככל הנראה, אותו לפיד שביטל בפועל את הכנסת רוצה שנאמין כי הגבלת עילת "הסבירות" היא צעד ראשון ומסוכן בדרך ל"דיקטטורה". למעשה, ההפך הוא הנכון.

***

המחלוקת על עילת הסבירות אינה נסובה על הצלת ישראל מדיקטטורה ימנית תיאוקרטית עתידית. עניינה הוא שחרור הדמוקרטיה מעריצות משפטית קיימת. הסדר האוליגרכי המוזר שהציב שופטים ויועצים משפטיים מעל הרשות המבצעת והרשות המחוקקת באופן שלא נראה כדוגמתו בשום דמוקרטיה מערבית אחרת, נוצר על ידי אליטות השמאל הוותיקות, לאחר שאיבדו את כוחן ב-1977 והבינו ב-1981 כי הסיכוי לחזור לשלטון באמצעות הקלפי פוחת.

לכן פנו להעביר את מרכז הכובד של השלטון מן הכנסת והממשלה לבית המשפט. הצורך הזה פגש באמביציה נטולת הרסן של אהרן ברק והתוצאות היו דרמטיות. זה לא רק שלא קיים בית משפט חזק כמו זה של ישראל באף דמוקרטיה ראויה; אין באף מדינה מערבית שום רשות ממשל המחזיקה בשליטה בלתי מוגבלת כזו ברשויות האחרות, ללא בלם לכוחה ושום כוח מאזן למולה.

בית המשפט העליון, שהמציא לעצמו את הסמכות לבטל כל פעולה מצד רשויות השלטון האחרות, כבר קבע את סמכותו לביקורת שיפוטית על חוקי היסוד, שהם מה שיש לישראל במקום חוקה. "סבירות" היא רק כלי אחד מני רבים אותם ברא לעצמו כדי שיוכל לבטל פעולות ומינויים שאינם מוצאים חן בעיניו, גם כשאין עילה חוקית לעשות זאת מלבד טעמו ודעותיו הקדומות הסובייקטיביות של השופט. כל שעליו לעשות הוא להכתיר את גחמתו במונח "בלתי סביר", ודעתו האישית תגבר על שיקול דעתם של כל הגורמים המקצועיים והנבחרים שהוסמכו לקבל החלטות.

עילה זו שונה מהותית מהרעיון של "חוסר סבירות קיצוני" בו מכירות מדינות דמוקרטיות אחרות, כדי לאפשר לבתי משפט לבטל דברים כה מטורפים ש"אף אדם סביר" לא יכול לחשוב שהם ראויים. בית המשפט בישראל מתח את רעיון ה"סבירות", כך שדעתו הסובייקטיבית של שופט החליפה את מבחן "האדם הסביר". החלטות לפי עילת הסבירות מתקבלות לא פעם ברוב מתוך השופטים היושבים בדין. אז או שחלק מהשופטים אינם בני אדם סבירים, או שהמבחן הוא רק מסווה לשרירות ליבם של לובשי הגלימות.

אך המחלוקת הזו אינה חשובה באמת מעבר למשמעותה הסמלית. הקורא הזר עשוי להתרשם כי איסור על בית המשפט להשתמש בעילת הסבירות המורחבת יהיה צעד חשוב בדרך לבלימת כוחו השרירותי, והשבתו לתפקיד הראוי לו בדמוקרטיה. אבל זו תהיה הנחה נאיבית.

בית המשפט המציא לעצמו עוד שורה של מכשירים דומים שעזרו לו להכניע את זרועות השלטון האחרות, והוא יכול בקלות להחליף את הכלי שאבד. הוא יכול, למשל, להשתמש בתפיסה הפוסט-מודרנית הידועה לשמצה של פרשנות משפטית אותה הנהיג אהרן ברק, תפיסה אשר שחררה את השופטים לחלוטין מלשון החוק. או שהוא יכול פשוט להתחיל לקבוע שהחלטות ומינויים מסוימים הם אולי סבירים, אך אינם תואמים מבחן אחר כלשהו שימציא לעצמו. למה לא להתחיל לפסול החלטות לפי עילה חדשה שיקראו לה "השכל הישר"? ומי יותר כשיר להחליט מה תואם את השכל הישר מאשר השופטים הנכבדים והמלומדים?

הדרך לשחרור הדמוקרטיה הישראלית מעריצות בית המשפט העליון וסייעניו תהיה ארוכה וקשה. זה לא רק בגלל שבית המשפט אינו מתכוון לוותר על אף אחת מסמכויותיו מרצונו. זה גם בגלל שהאליטה הפרוגרסיבית בישראל שולטת דרך בית המשפט, וכעת היא משתוללת ומאיימת לשרוף את הבית, לקרוע את הצבא, להחריף את הפוליטיזציה של האכיפה ולפגוע בכלכלה, אם רק הפלבאים יעזו לקרוא תיגר על בית המשפט הפטריקי.

מה שתומאס פרידמן מגדיר בטעות התקוממות "עממית" שנעורה כדי להגן על הדמוקרטיה, הוא למעשה מאבק מאורגן וממומן היטב של אליטות מבוססות במדינה במטרה להגן על הפריבילגיות הקיימות שלהן מפני סכנת הדמוקרטיזציה של מוקדי הכוח.

הדבר צריך להיות ברור כשמש. די להקשיב לאידיאולוגים שלהם כדי להבין זאת. קחו למשל את פרופ' מרדכי קרמניצר, הוגה דעות מוביל של התנועה נגד הרפורמה ועמית בכיר ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה', שחושב על דמוקרטיה בערך כמו שמכון הסרטן במרכז הרפואי שיבא חושב על סרטן: לאור השאלה כיצד אפשר להיפטר ממנה. קרמניצר הוא גם הפרשן המשפטי הבכיר של 'הארץ', שם השמיע את עמדתו גם בנושא "הסבירות". על בית המשפט העליון, לטענתו, למחוק את המגבלות שהכנסת מנסה להטיל על מבחן הסבירות למרות שהן נחקקות כחוק יסוד חוקתי למחצה, קטגוריה שבית המשפט בבירור לא אמור לעסוק בה.

"הכנסת אינה מוסמכת", כתב קרמניצר, "בשום פורמט ובשום רוב, לערער את היסודות הערכיים, הבסיסיים והעילאיים שעליהם כוננה המדינה, ובהקשר שלנו – השיטה הדמוקרטית". כלומר, לשיטתו, ובשם הדמוקרטיה, הכנסת אינה יכולה לתקן את חוקינו המעיין-חוקתיים (חוקים שרק היא יכולה לחוקק), ללא רשות השופטים, בעוד שופטים יכולים לשנות את ההסדרים החוקתיים שלנו למרות התנגדות הכנסת. משמעות הדבר היא שלדעתו זו בית המשפט העליון הוא גם האספה המכוננת בפועל, תיאוריה שמדעני מדינה שאינם רגילים לתיאוריית הממשל הפסיכדלית של שופטי ישראל כנראה יתקשו להבינה.

אבל אלו אינן הסיבות היחידות לכך שלכנסת אין סמכות לקבוע את הכללים המסדירים את מוסדותינו. "על אחת כמה וכמה", מוסיף קרמניצר, "אינה מוסמכת לעשות זאת הקואליציה הנוכחית שבראשה עומד נאשם בפלילים, ושהרכבה האנושי המפוקפק עד כדי בושה שולל ממנה כל סמכות מוסרית. בית משפט הראוי לשמו לא יוכל לעמוד מנגד". בעולמו של קרמניצר, "סמכות מוסרית" אינה נגזרת מבחירות, ובכל מקרה לא לכל האזרחים כוח שווה להעניק אותה. היא צריכה להגיע מהסוג הנכון של אזרחים ומהסוג הנכון של "הרכב אנושי". הרעיון לפיו ממשלות שואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנמשלים אינו, כך נראה, חלק ממה שקרמניצר המומחה למשפט חוקתי מחשיב כחלק מ"השיטה הדמוקרטית".

או קחו עוד מאור מוביל של התנועה נגד הרפורמה, פרופ' יניב רוזנאי מבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן. רוזנאי הוא ללא ספק הפורה ביותר מבין המספקים למפגינים מסרים קליטים בעלי צלצול של טיעונים אקדמיים, גם אם אין להם כל אחיזה במציאות.

רוזנאי הוא ההוגה המוביל של תיאוריה אנטי-דמוקרטית מוזרה שבמרכזה רעיון התיקון החוקתי שאינו חוקתי, תיאוריה אותה פרס בספרו מ-2017. לפי רוזנאי, לבתי משפט צריכה להיות סמכות לפסול תיקונים בחוקות אם לדעתם התיקונים סותרים ערך יסוד כלשהו, גם כאשר ערך זה אינו מוגדר בחוקה.

לא דרוש דוקטורט במשפטים כדי להבין שרוזנאי מאמין כי לבית המשפט יש סמכויות שאינן נובעות מחוקות או מרצון העם. זו התיאוריה בה משתעשע בית המשפט העליון כיום כדי לתמוך בצעד השערורייתי של הפעלת ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד – אותם החוקים שהעניקו לו, לפי התיאוריה שלו עצמו, את הסמכות לבטל חוקים רגילים. תארו לעצמכם את בית המשפט העליון האמריקני מבטל חלקים מהחוקה, בהתבסס על איזו רשימת ערכים לא מוגדרת, ותקבלו מושג עד כמה הרחיקו הדברים לכת בישראל, ועד כמה נחוצה לה רפורמה במערכת המשפט.

אבל בתחום היוהרה השיפוטית איש אינו יכול להתחרות בפרופ' אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. זה האיש שהגדיל את סמכויות בית המשפט, צעד אחר צעד, עד שהשיג אחיזת חנק על הדמוקרטיה הישראלית. ברק הקדיש את כל הקריירה המקצועית שלו להעברת סמכויות קבלת ההחלטות מהרשויות הנבחרות לבית המשפט שלו.

נראה שיש מעט דברים שהשופט ברק מתעב כל כך כמו דמוקרטיה, וזו הסיבה שהוא עיצב מחדש את בית המשפט על בסיס הרעיון שמחלוקות עמוקות על ערכי יסוד צריכות להיות מוכרעות בידי בתי משפט, לא פרלמנטים, ושופטים צריכים להכריע בהן על סמך דעות החלק ה"נאור" בציבור בלבד, לא על פי הדעות של הציבור בכלל. אין פלא שהחלק ה"נאור" בציבור הישראלי מתנגד בתקיפות כזו לדמוקרטיזציה שאמורה הייתה הרפורמה להביא.

לא רק הפרופסורים שמספקים לתנועה נגד הרפורמה את סיסמאותיה מתייחסים כך לדמוקרטיה. סרטון מ-2020 שצץ לאחרונה ובו נראה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק משוחח בזום עם כתשעים אנשי מילואים מחיל האוויר, ומציג את התוכנית שהוא מנסה כעת, שוב, להוציא לפועל – הפעם בהצלחה לא מועטה.

התירוץ אז היה מדיניות הקורונה של נתניהו, שהייתה לפי ברק תחילתה של דיקטטורה. העילה החדשה לתחילתה של דיקטטורה לפי ברק היא הרפורמה המשפטית, כפי שהוא חוזר ואומר בכל תוכנית טלוויזיה המספקת לו במה. מהמטרה (הפלת נתניהו) דרך האמצעים (ליבוי כאוס ברחובות והתנגשויות עם המשטרה) ועד לרטוריקה (שילוב של מדעי המדינה, נבואות דרמטיות, ותפישת עצמו כמושיע) – התסריט כעת הוא אותו התסריט שברק הציע ב-2020. הוא ממליץ להימנע מהמונח "שמאל" ולהשתמש במקום זאת ב"דמוקרטיה", שכן מעטים, אפילו בימין, יגדירו את עצמם כאנטי-דמוקרטיים. אבל התוכנית של ברק בפועל היא פחות דמוקרטית ויותר בולשביקית. היא מכוונת למצב חירום אשר בגינו הוא יעלה לשלטון, מבלי להתעסק בצורך להיבחר בקלפי.

הסרטון של ברק הפך ויראלי לא רק בגלל הרמיזות המנוסחות בקפידה על צורתו האפשרית של מרי אזרחי – ברק אמר שהפורום גדול מדי מכדי להיכנס לפרטים בעניין זה – אלא גם בשל חזון מוזר שפרס בפני שומעיו בלי שום סימן של מבוכה. בתשובה לשאלה האם לדעתו הוא יכול לשחזר את ניצחונו על נתניהו בבחירות 99', אמר ברק כי אם המדינה תעמוד בפני משבר חמור הוא עצמו בעל הכישורים המוצלחים ביותר כדי להתמודד איתו. ואז, במה שנשמע כמו פרודיה עצמית מגלומנית, הוא מזכיר חבר היסטוריון שאמר לו כי רק כאשר הירקון יתמלא בגופות צפות של יהודים – יהודים שנהרגו בידי יהודים אחרים, הוא מדגיש – רק אז, כך אמר חברו, "יקראו לך". הוא אמנם הוסיף כהסתייגות שהוא מקווה שזה לא יקרה, אבל הדחף שלו לבטא את המחשבות הללו בפומבי עדיין מעורר אי-נוחות.

ברק שכיום מאותרג בקפידה על ידי התקשור, נחשב לרוב בלתי ניתן לבחירה. לא רק בגלל כישלונו כראש ממשלה, אלא גם בגלל ידידותו המתמשכת עם ג'פרי אפשטיין, הרבה אחרי שהאחרון הורשע בגין שידול קטינות לזנות. ברק צולם כשהוא מכסה את פניו בצעיף בכניסה לביתו היוקרתי של אפשטיין, ולא כל הישראלים קנו את ההסבר לפיו היה יום קר במיוחד. העובדה לפיה ברק קיבל מענק בן 2.3 מיליון דולרים עבור "מחקרים" מקרן וקסנר הקשורה לאפשטיין לא תרמה לתדמיתו.

🚨חדשות 15: חשיפה. 🚨

ביולי 2020 אהוד ברק התראיין בפורום 555, בראיון הוא מתאר לפרטי פרטים את המחאה שמשתוללת בישראל בימים אלו. הוידאו המלא בן שעה ורבע נמצא ביוטיוב, איגדנו את כל הקטעים המענינים ל8 דקות בלבד.

שבו רגע, תצפו בזה, אתם תהיו בהלם. אני הייתי בהלם. זה הולך ומקצין, מבטיח… pic.twitter.com/kHoyBcIINw

— ארבלאו צייד הטונות 🇵🇹 (@arbelaue) July 20, 2023

רבים ממובילי המחאה הנוכחית נגד הרפורמה היו בין צוות הפעילים של ברק בשנת 2020. ניתן לראות אותם דנים בתוכניות המחאה שלהם בסיום אותו מפגש זום. הבולטת ביניהם היא ז'אן ד'ארק של תנועת המחאה הישראלית, הפרופ' לפיזיקה שקמה ברסלר, ממובילות מחאת 'הדגלים השחורים' שעשתה קאמבק מרהיב כלוחמת נגד הרפורמה. ניתן לראות אותה בחזית כל ההפגנות החשובות, תמיד נושאת את הדגל, מארגנת דקלומים קבוצתיים ונושאת נאומים חוצבי להבות, אם גם מבולבלים קמעה. היא הכריזה שוב ושוב כי הרפורמה עומדת להפוך את ישראל ל"דיקטטורה משיחית". אבל אז התברר, כפי שהודתה ב'הארץ', כי לא קראה את הצעות החקיקה הכלולות ברפורמה.

מוביל אחר שלא היה שם ב-2020 הוא משה רדמן, יזם היי-טק צעיר שעלה לגדולה בתנועת המחאה הודות לסרטונים קצרים המכילים מסרים תמציתיים, מועברים בסגנון נגיש וחד ומקרינים אופטימיות מהפכנית. למרות שיערו הקצר והמשקפיים המלבניים המעניקים לו מראה של רואה חשבון, המבנה האתלטי והאנרגיה הבלתי-נדלית יצרו לו הילה של מעין צ'ה גווארה תל-אביבי. הוא עמד בחזית כאשר התנועה נגד הרפורמה ניסתה לשחזר את אירועי הקפיטול בוושינגטון מול הכנסת בירושלים, בזמן ההצבעה על הגבלת השימוש בעילת הסבירות. מכיוון שהתקשורת נמצאת כמובן לצד המפגינים, האירוע מעולם לא הוגדר כהתקפה על אושיות הדמוקרטיה אלא – לגמרי להפך – כמאמץ הרואי להציל אותה.

היה זה רדמן אשר הגה את המצעד המרשים על ירושלים בימים שקדמו להצבעה. האירוע הסתיים בגן סאקר, סמוך לכנסת, שם לנו המפגינים לקראת היום הגדול. בראיון מאוחר יותר רדמן הסביר כיצד הגיע לרעיון. מקור ההשראה היה סרט תיעודי בו צפה אודות ראש ממשלת ארמניה ניקול פאשיניאן, שהוביל מצעד שקרא תיגר על קודמו. "אצלנו הסיפור שונה" מזה שבארמניה הסביר רדמן בגילוי לב למראיין ארי ליבסקר. "שם המעמד הנמוך נלחם בעשירים. כאן האליטות נלחמות בממשלה… והמטרה שלנו היא לשכנע את המעמדות הנמוכים, ששבויים בקונספציה ביביסטית מטעה". במילים אחרות, העשירים והחזקים נלחמים כדי להפיל את הממשלה אותה בחרו העניים והחלשים.

אם כן, דמוקרטיה אינה העניין כאן. מדובר באליטות המשתמשות בכוחן כדי לבטל את רצון הרוב הבלתי נאור. מעתה, הסביר רדמן, זה "כבר לא קשור לרפורמה", רדמן מסביר, וגם סבירות אינה העניין. "בג"ץ פשוט ימצא דרכים לעקוף את הסבירות". העניין האמיתי הוא הפלת הממשלה.

"אבל איך מפילים ממשלה?" שאל ליבסקר. "אנחנו במשטר דמוקרטי ואין בחירות באופק".

"מתחילים להקשות מאוד על המצב הכלכלי", השיב רדמן. "כבר רואים שמוציאים מישראל כסף, נראה בקרוב מהלך של משיכת כספים מהבורסה. לצערי הרב זה יביא לאינפלציה מטורפת ולעליית הריבית וזה יכביד על הציבור. אנשים יתחילו להיחנק מהמשכנתאות, לא יהיה כסף לקנות בסופר".

המיליארדר קובי ריכטר, אחד התומכים הכלכליים החשובים בתנועה נגד הרפורמה ומקורבו של אהוד ברק, הסביר זאת כך והוסיף רמז על תפקידם של חיילי המילואים:

הדבר הזה יגמר בניצחון שלנו ללא שום ספק. מה ששונה בין ישראל לבין דמוקרטיות אחרות שהפכו למשטרים אוטוקרטיים, אם אתה רוצה לקרוא להם דיקטטוריים, היא שבמקרה שלנו, שאין לו אח ורע במדינות אחרות, הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו, אנחנו הכלכלה, ואנחנו הפתרון של המדינה. לא הממשלה. אין שום דרך בעולם שהם מנצחים אותנו. לקראת סוף השנה יתברר עם הורדת הדירוג שלנו על ידי סוכנויות הדירוג שהריבית בארץ עולה באחוז וחצי או שניים שאין הכנסות למדינה שיפרנסו אותה, ובין הכלכלה הכושלת הזאת לביטחון ההולך ונשחק, אין דרך שהממשלה הזאת ממשיכה על ידי מצביעה היום, שהם יהיו הנפגעים הראשונים"

נראה שזו תוכנית שונה מאוד מזו שרדמן מייחס לניקול פשיניאן מארמניה. שם קמו העניים להילחם בעשירים; כאן מתכננים העשירים לחנוק את העניים. וכאשר העניים לא יוכלו לסבול יותר, הקואליציה תיסדק ותאבד את הרוב.

***

אנשים כמו רדמן, ריכטר, ברק וכמה חברי כנסת מהאופוזיציה מנסים בפזיזות לדרדר את ישראל לכאוס, שהם כנראה מקווים שיוביל – עם או בלי גופות צפות של יהודים שנהרגו בידי יהודים – לנפילת ממשלת נתניהו. בית המשפט עשוי היה לסייע במניעת הכאוס הזה אילו היה מתמרן לקראת פשרה, אבל בית המשפט עומד בחזית המתקפה על הדמוקרטיה. במקום לחפש פשרה, הוא מבקש להפוך את המחלוקת על הרפורמה למשבר חוקתי מלא, בו הוא מתכוון להשתמש כדי להגדיל עוד את סמכויותיו המוגזמות ממילא.

המהלכים האחרונים של בית המשפט מעידים על כך: הוא קיבל לדיון ערעורים נגד שני תיקונים לחוקי יסוד, למרות שאין לו סמכות חוקית לעשות זאת. מדובר בסעיף להגבלת השימוש בעילת הסבירות ותיקון לחוק יסוד הממשלה, שמבהיר כי סעיף הנבצרות בחוק נוגע רק לבעיות בריאות או להיעדרות פיזית. בית משפט ישראלי הדן בתיקונים לחוקי יסוד משול לבית משפט אמריקני שידון בחוקיות תיקונים מאושררים לחוקה.

אבל זה לא הכול. בית המשפט תובע כעת את סמכותו לפטר ראש ממשלה נבחר, שכן התיקון לסעיף הנבצרות הוא, לדעת בית המשפט, "חקיקה אישית" שנועדה להגן באופן אישי על נתניהו, ולפיכך צריכה להיכנס לתוקף רק בכנסת הבאה.

הנושא הוא כמובן פוליטי לחלוטין. הנה מה שעומד מאחוריו: עם כניסתו של נתניהו לתפקיד קבעה היועצת המשפטית לממשלה כי הוא מנוע מטיפול ברפורמה בשל ניגוד עניינים אישי. כל עוד מתנהל משפטו של נתניהו, הוא אינו יכול להתערב בשום דבר הקשור למערכת המשפט. זה אבסורד על פניו, לא רק משום שלרפורמה אין שום קשר למשפט פלילי שכבר מתנהל, אלא גם משום שאי אפשר למנוע מראש ממשלה, שהוא ראש הרשות המבצעת, להתמודד עם המשבר החמור ביותר שישראל נקלעה אליו מזה שנים.

אבל היועמ"ש ובית המשפט רוצים חרב מעל ראשו של נתניהו, אז הם רמזו שאי-ציות להסכם שהיה בעצם תכתיב לגבי ניגוד העניינים יכול להביא להפעלת סעיף הנבצרות, אם היועמ"ש ובית המשפט יראו לנכון להפעילו. בית המשפט אינו רוצה שהמחוקק ייקח ממנו את המנוף שיש לו על נתניהו בכך שיבהיר, כפי שעשתה החקיקה, שזה אינו שימוש לגיטימי בסעיף הנבצרות ושאין בשום מדינה דמוקרטית פרוצדורה מופרכת כזו.

כל זה היה אמור להיות מקור ללעג. ברור שזה מגוחך. אלא שבשלב מאוחר זה של ההפיכה החוקתית שאהרן ברק החל בה לפני שלושים שנה, הדבר המגוחך הזה יכול להוות איום ממשי על צורת הממשל הדמוקרטית בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: משפטנים המצהירים על כוחם לבטל בחירות ולהדיח ראש ממשלה מכהן, לפי שיקול דעתם. בניגוד לדעתו של תומאס פרידמן, זה אינו בלם נגד כוח פוליטי. זה כוח פוליטי בוטה ללא בלמים. כל מי ששותף לאמונה בחירות, בשלטון מוגבל ובדמוקרטיה חייב להיחרד מההתפתחויות הללו.

אבל אני חושד שכל זה לא באמת מעניין את פרידמן, המתנהל כעושה דברו של הממשל הדמוקרטי הנוכחי. במובן הזה הוא אולי באמת מתרגם מאנגלית לאנגלית: הוא מתרגם את מדיניות הבית הלבן לאיומים פשוטים שנועדו להכניס פחד בלב הילידים.

לנשיא ביידן יש סיבות משלו לרצות להיפטר מנתניהו. לקראת בחירות 2024, אף אדם לא יכול להביך את ממשל ביידן בנוגע למדיניותו באיראן כפי שנתניהו יכול. להעמיד פנים שהרפורמה המשפטית בישראל מדירה שינה מעיני הנשיא וצוותו זו כנראה הגזמה ניכרת. אבל יש דבר אחד שהצוות של ביידן חולק עם רדמן, אהוד ברק, ריכטר ורבים אחרים בתנועת המחאה: כולם חושבים שאפשר למנף את הרפורמה כדי להפיל את נתניהו. כי בסופו של דבר זו ליבת העניין האמיתית: דרך לעקוף את הדמוקרטיה כדי להדיח מנהיג שיריביו לא מצליחים לנצח בקלפי.

***

הפודקאסט של ד"ר גדי טאוב חובר לאתר 'מידה' וביחד אנחנו מובילים את מהפכת התקשורת הימנית

הצטרפו עכשיו בשקל ליום ועזרו לנו להמשיך להשמיע את האמת