הדחות, רפורמות ומנהיגות: משמעותה של אחריות אמיתית

הדיון על אחריות ראש הממשלה והדרג המדיני למחדלי ה-7.10 הפך כרגיל לשאלה פוליטית: בעד נתניהו או נגד נתניהו. אולם בזמן משבר ביטחוני ובממשלת אחדות לאומית צריך לשנות את אופן החשיבה שלנו גם בנושא הזה.

נטילת אחריות אין פירושה הדחה מיידית או עמידה מול ועדת חקירה. במצב חירום האחריות המנהיגותית היא בראש ובראשונה להוביל לניצחון במערכה. אחריותו של המנהיג, בשלב זה, מכוונת לא רק לעבר אלא בעיקר לעתיד.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למנהיגים פוליטיים שכשלו, לקחו אחריות על המחדל והצליחו להביא להיפוך הגלגל ולניצחון. כדי להבין מה צריך לעשות וכיצד, נסקור שני אירועים של "היפוך קערה" בעקבות מחדלים צבאיים.

א. רוזוולט והמתקפה על פרל הארבור

המתקפה היפנית על בסיס הצי בהוואי ב-7 לדצמבר 1941 הגיעה בהפתעה מוחלטת. האמריקנים אמנם חששו מפני תקיפה, ומפקד הצי הקודם אף הודח מפני שהתנגד להוצאת הצי הפסיפי מבסיס האם שלו בסן דייגו שבקליפורניה וריכוזו בבסיס הקדמי בהוואי, אך אפילו הוא לא חזה את היקפה ותוצאותיה. האמריקנים חששו מפשיטות קטנות יותר, מתקפת צוללות או השתלטות יפנית על האי ווייק מערבה מהוואי. ובכלל, הסיכוי שפשיטה כזו תתרחש מבלי שהמודיעין או חיל האוויר ידעו על כך היה נמוך עד אפסי.

מפקד הצי בהוואי האדמירל האסבנד קימל הבין את הסיכונים אבל הרגיע את הממונים עליו בטענה ש"אנחנו נוקטים באמצעים המיידים כדי לצמצם את הנזק שייגרם, וכדי להבטיח שהכוח התוקף ישלם מחיר כבד". המציאות הוכיחה את הטעות, וכאשר קימל צפה בצי שלו מושמד, הסיר בעצמו את דרגותיו והבין שעליו ללכת הביתה.

הקונספציה של הנשיא רוזוולט גרסה כי ניתן להרתיע את היפנים מלתקוף את ארה"ב ונכסיה ולמתן את תוקפנותם באמצעים "רכים" כמו חרם על ייצוא נפט למשל. הצי הועבר לעמדה קדמית בדיוק למטרה זו – להרתיע את היפנים ולבטא את רצינותה וכוחה של אמריקה.

הקונספציה כמובן כשלה כליל. במקום שיהיו מורתעים היפנים ראו הזדמנות למתקפת פתע קטלנית, והשתמשו באמצעים שונים כדי להטעות את האמריקנים. הניסיון להכיל קרס בתימרות עשן יחד עם כוחו העיקרי של הצי במערב.

רוזוולט לקח אחריות אך במקום להתפטר כפי שציפו רבים פעל להכין את ארה"ב למלחמה. המשק הועבר למתכונת חירום ושורות הצבא הורחבו משמעותית. עשרה ימים לאחר המתקפה הודח קימל ובמקומו מונה צ'סטר נימיץ שפיקד על הצי באוקיינוס השקט והוביל אותו לניצחון. הוא ארגן מחדש את הצי, התאים אותו לעידן נושאות המטוסים והלוחמה הימית החדשה והצליח תוך חצי שנה להנחיל ליפנים הפסד מכריע בקרב מידווי.

אבל רוזוולט לא עצר שם. אחת הרפורמות החשובות שהוביל בבניין הכוח היה שינוי יסודי במבנה הפיקוד. הצבא האמריקני שמנה לפני המלחמה כ-334 אלף איש גדל עד סוף שנת 1942 לכ-4 מיליון חיילים.

כך מתארת ההיסטוריה הרשמית של צבא ארה"ב את מבנה הפיקוד האמריקני ערב כניסתה למלחמה:

בשנת 1940 הממסד הצבאי הפך לפדרציה רופפת של סוכנויות – המטה הכללי, מטה החילות, אגפי חו"ל, גזרות העוצבות… בשום מקום בפדרציה הזו לא היה מוקד סמכות של אנרגיה והכוונה. המערכת החזיקה את עצמה על ידי מנהגים, פרוצדורות, רגולציות, וסוג של קשר עליז בקרב הקצינים האחראים"

המערכת הזו פעלה באופן סביר תחת תנאי השלום אבל בשום פנים לא התאימה לתנאי מלחמה. עד אמצע שנת 1941, לא פחות משישים גופים שונים דיווחו ישירות לראש המטה הכללי, מה שיצר בעיות ניהוליות בכל צעד ושעל. המטה הכללי התעסק בבירוקרטיה וניירת ולא היה פנוי למנהיגות, לתכנון ואסטרטגיה. "לקח נצח להצליח לבצע כל משימה, לא משנה אם היא גדולה או קטנה" סיפר הגנרל המרשל, ראש המטה הכללי דאז. כל החלטה כללה אינספור דיונים בין ראשי החילות והאגפים, ובמבנה הפיקוד הישן מפקדי החילות החזיקו בסמכויות רבות מדי בנושאים אסטרטגיים.

מרשל, בהנחיית רוזוולט, הפך את המבנה מן היסוד. הוא יצר מערכת היררכית מסודרת במסגרתה העניינים השוטפים מתנהלים בתוך מטות ספציפיים ופינה את הפיקוד העליון לעסוק בבניין הכוח. על ניהול זירות הלחימה, האימונים וההצטיידות הופקדו קצינים ייעודיים בעלי סמכויות נרחבות ואחריות אישית ברורה. "עצם השינוי הזה הוריד ב-95 אחוזים את הניירת בצבא", העיד אחד מקציני המטה.

אחד המהלכים המרכזיים של מרשל היה ביטול מטות החילות השונים ואיחודם תחת מפקדת כוחות היבשה הכללית. בכך ביטל שכבה בירוקרטית מיותרת וגם אפשר יצירת דוקטרינה לשילוב בין החילות בקרב. צעד זה לווה בהתנגדות עזה מצד ראשי החילות ואנשיהם, אבל היה חיוני: מפקד חיל הפרשים התנגד להקמת עוצבות משוריינות, ואילו מפקד הארטילריה התעקש שהיא צריכה להמשיך להיות נגררת על ידי סוסים כי רק הם יכולים "לחיות מהארץ" ללא תלות באספקה. ביטול התקנים האלו אפשר לצבא לעבור תהליך מואץ של מודרניזציה וחימוש.

רוזוולט חתם תהליך זה בהוראה נשיאותית שקבעה כי את סמכותו החוקתית כמפקד העליון של הצבא הוא מגשים "באופן ישיר באמצעות ראש המטה". כך נוצר מה שהפך בסופו של דבר למטכ"ל האמריקני, והרמטכ"ל כראש המטות המשולבים העוסק בתכנון ואסטרטגיה.

רוזוולט לקח אחריות על כישלונו בחיזוי המתקפה היפנית, אך תיעל זאת להובלת מהפכה במבנה הכוחות המזויינים. הוא עשה זאת מכיוון שבהבנת הזירה הכללית, ובהכרה בכך שארה"ב תהיה חייבת להצטרף למלחמה, היה צורך להקדים את דעת הקהל האמריקנית ולסלול את הדרך לשם. המתקפה תפסה את רוזוולט בהפתעה טקטית, ולאחר ההלם הראשוני הוא התעשת ונכנס לפעולה. הציבור האמריקני גמל לו ובחר בו באופן תקדימי לתקופת כהונה רביעית ב-1944.

ב. ג'ורג' בוש ומתקפת ה-11 בספטמבר

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 תפסה את אמריקה בהפתעה. לא היה מודיעין על התארגנות אל-קאעידה באדמת ארה"ב, לא הייתה היכרות מספקת עם הטרור האסלאמיסטי באופן כללי ולא הייתה מוכנות להתמודדות עם האיומים. הנשיא בוש הבן לקח אחריות על המחדל ומיד התעשת והכריז על מלחמה נגד הטרור. ב-30 באוגוסט ארה"ב פתחה במערכה נגד הטאליבן באפגניסטן ובמרץ 2003 במלחמה נוספת בעיראק.

בשני המקרים השלבים הראשונים בלחימה התנהלו בהצלחה. הפלישה לאפגניסטן ארכה כארבעים יום עד להשתלטות מלאה על הערים החשובות ורוב השטח הכפרי; ואילו הפלישה לעיראק ארכה קצת פחות מחודש, כאשר ההשתלטות על בגדד והתפוררות הצבא העיראקי הסדיר הושגו תוך עשרה ימים בלבד.

המפתח היה טמון בדוקטרינה של שר ההגנה דונלד רמספלד שהתבססה על כוחות מהירים וקלים, הנתמכים בכוח אש אווירי מסיבי ועליונות טכנולוגית ומודיעינית. סך כל כוחות הקואליציה שהשתתפו בפלישה מנו כ-750 אלף חיילים והצלחתם הייתה מרשימה. אולם הצבא האמריקני לא היה בנוי למה שיגיע בהמשך. מיד עם שוך הקרבות הגדולים וקריסת המשטר העיראקי, האויב שינה פניו והפך לצבא גרילה המוני. סדרת פיגועים החלה לפקוד את כוחות בעלות הברית והמצב החל לצאת משליטה.

אחד הגורמים להידרדרות המהירה במצב הייתה המדיניות האמריקנית. התכנית המקורית ליום שאחרי הכיבוש הייתה לשמר את עיקר המנגנון הביטחוני והפקידותי של שלטון סדאם חוסיין, כדי לייצר רציפות ולשמור על יציבות. אולם המושל האמריקני של עיראק החליט להפוך את המדיניות הזו, ובהסכמת הנשיא הורה על פיטורי חברי מפלגת הבעת' לשעבר משורות הממשל. הדבר יצר בעיית אבטלה קשה. אלפים בעלי הכשרה צבאית ציפו לעבוד עם הממשל החדש ומצאו את עצמם בחוץ. אנשים אלו הצטרפו אל שורות המורדים עם כלי הנשק והציוד.

כך הצבא הטכנולוגי והמתקדם של אמריקה מצא עצמו במלחמת גרילה מתישה וכואבת. היקף הכוחות היה קטן, הממשל הצבאי היה לא אפקטיבי והניסיונות לשקם את המדינה ולהפוך אותה לדמוקרטיה מתפקדת נראו אבודים. מספרי האבדות בשנים שלאחר "הניצחון" מספרים את הסיפור: בשלושת שבועות הפלישה נהרגו 139 חיילים אמריקנים אך המספר הזה הכפיל את עצמו במהירות. בשאר שנת 2003 נהרגו 486 חיילים, ובשלוש השנים שלאחר מכן מעל 800 חיילים מדי שנה. כאוס ירד על עיראק. אלימות בין-עדתית התפרצה לסוג של מלחמת אזרחים, וקבוצות טרור השתלטו על אזורים שלמים במדינה. מפקדי הצבא נותרו אובדי עצות.

זו הייתה שעת המבחן של בוש. הכוח הצבאי לא התאים למשימה שהועמדה בפניו ועלו שאלות קשות לגבי המשך הדרך. הנשיא הקים צוות חשיבה שניתח את המצב בעיראק והמליץ על רפורמה במבנה ובתורת השימוש בכוח.

מסקנות הצוות ביקרו בחריפות את הנורמות ששררו בקרב הכוחות בעיראק. בין היתר דובר על התפתחות תרבות של דיווחים כוזבים על מספרי מתקפות הטרור במטרה ליפות את הנתונים. הנוהג היה לא לדווח על נרצחים עיראקיים, לא לספור תקיפות שמבצעיהם לא זוהו, ולא להכניס למאגרי הנתונים אפילו הפצצות ומטענים נגד כוחות הקואליציה שלא גרמו לאבדות.

כך למשל, ביום אחד אותו בדקה הוועדה ודווח בו באופן רשמי על 93 תקיפות אלימות ברחבי המדינה, התברר שהתרחשו בו בפועל 1,100 תקיפות. "קשה לבצע מדיניות טובה כאשר המידע הרשמי נאסף בצורה מסולפת כדי שלא יסתור את יעדי המדיניות שהוגדרו", מסכם הדו"ח. עוד דווח על היעדר מודיעין, פערים בהצטיידות ותמיכה של ארה"ב בצבא ובמשטרה העיראקיים, חוסר בדוברי ערבית (מתוך אלף עובדי השגרירות בבגדד רק 33 דיברו את השפה ושישה בלבד ברמת שפת אם) ועוד.

כתוצאה מעבודת הוועדה וגורמים ביקורתיים אחרים מחוץ לממשל, הודיע בוש בינואר 2007 על שינוי במדיניות, במה שנודע כ"דרך חדשה קדימה" שנועדה לחזק את כוחות הביטחון העיראקיים, לייצר ביטחון ויציבות וחיזוק הגורמים השותפים במלחמה נגד אל-קאעידה.

הרפורמה כללה גם שינוי במבנה ובצורת התפקוד של הכוחות הלוחמים האמריקניים והדחה או החלפה של המנהיגים הכושלים. כל שורת הבכירים הוחלפה במהירות כולל מפקד פיקוד המרכז, ראש הממשל הצבאי, ולתפקיד מפקד כוח המשימה בעיראק מונה דיוויד פטראוס.

המאמץ החדש כלל הרחבה של הכוח הלוחם והגדלתו מ-15 בריגדות לעשרים, תוספת כוללת של 20 אלף חיילים שנועדו להתפרס במאבק נגד הגרילה, גיוס מחדש של עשרות אלפי שוטרים וחיילים לשעבר מצבא סדאם ושילובם בכוחות הביטחון המקומיים. יחד עם הגדלת הכוחות הגיע גם שינוי בדוקטרינה: מעבר מגישה שמטרתה אבטחת הכוחות האמריקניים, לגישה שמטרתה השבת הביטחון והסדר לאוכלוסייה האזרחית כולה, מגישה הגנתית ביסודה לגישה התקפית שדגלה בהעברת הלחימה באופן יזום אל טריטוריות האויב.

המהלך הצליח בכל מדד אפשרי: מספרי ההרוגים ירדו ותוך חודשים ספורים היו הנמוכים ביותר מתחילת המלחמה (120 חללים בנובמבר 2006, לעומת עשרים בלבד בנובמבר 2007); מספר התקיפות הפנים-עיראקיות על רקע עדתי ירד ואיתו צנחו גם מספר האבדות; כוחות הביטחון העיראקיים גדלו במספר והפכו יותר אפקטיביים והושגה שליטה באזורים שנחשבו קודם לכן לטריטוריות של ארגוני הטרור. ביוני 2008 דיווחה מחלקת ההגנה כי "המגמות הביטחוניות, הפוליטיות והכלכליות בעיראק ממשיכות להיות חיוביות, אם כי שבריריות". המהפך שהוביל בוש בעיראק היה משמעותי ועם חילופי השלטון ב-2008, הוא העביר לממשל אובמה מדינה יציבה ובטוחה יותר עם ממשל מתפקד ובעל פוטנציאל.

אך אובמה שינה את מדיניות המזרח התיכון האמריקנית באופן דרמטי. מראשית כהונתו הצהיר הנשיא על סיום המלחמה בעיראק והחזרת הכוחות וצבא ארה"ב נסוג מעיראק עד סוף 2011., עיראק נפלה טרף למליציות דאעש ונכנסה למלחמה ארוכה וכואבת. קשה לדעת מה היה עתידה אם דוקטרינת בוש-פטראוס הייתה נמשכת.

האתגר החשוב

קיימות דוגמאות נוספות למנהיגים שהצליחו להפוך כישלונות להצלחות, ולמרות תנאי נחיתות והפתעה אסטרטגית יצאו כשידם על העליונה, החל ממלחמת האזרחים האמריקנית ועד למלחמת קוריאה.

גם בישראל התופעה מוכרת אם כי בצורה לא רשמית טיפוסית. במהלך מלחמת יום הכיפורים מונה הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב כ"נציג" המטכ"ל במפקדת פיקוד דרום, במעין הדחה של אלוף הפיקוד שמואל גונן. במלחמת לבנון השנייה מונה נציג דומה שיפקח על אלוף פיקוד הצפון אודי אדם. גם מבצע חומת מגן, אולי ההצלחה המבצעית האחרונה של צה"ל, התרחש לאחר שמפקד אוגדת איו"ש הכושל הוחלף במפקד אוגדה חדש, ולאחר שאריק שרון עקף את הרמטכ"ל ואת אלוף הפיקוד ושוחח ישירות עם המח"טים בשטח ששכנעו אותו שניתן לכבוש את ערי הגדה. למפקד האוגדה הכושל, אגב, קראו בני גנץ.

החלפת מפקדים תוך כדי לחימה הוכחה כקריטית להצלחה. ראשית העניין עקרוני: ישנה חשיבות לכך שמי שתחת אחריותו מתרחש מחדל בסדר גודל כזה ישלם גם מחיר אישי. זה מייצר תרבות של אחריות ואמינות שהיא חלק בלתי נפרד מהמקצועיות בתפקידים אלו.

שנית, הקונספציה. האחראים על המחדלים בדרך כלל גם אשמים בהם – הם מחזיקים או שבויים בתפיסות שגויות, ואין להם היכולות הנדרשות לבצע משהו אחר. מה שהם יודעים לעשות כבר נעשה, וזה היה גרוע.

ושלישית, ואולי החשוב מכל, מניעת שיקולים זרים: אשם במחדל עלול לפעול משיקולים זרים, מתוך ניסיון לטהר את שמו, לתקן את הקלקולים או להוכיח שאינו אשם. הדבר האחרון שצריך במערכת בתוך משבר הוא מישהו שעסוק בגאולה עצמית או בקמפיין לטיהור המוניטין. זה מתכון להחלטות שגויות.

היכולת של דמוקרטיות להחליף מפקדים וראשי מערכות תוך כדי לחימה היא נקודת כוח. היא מאפשרת את השינוי הנדרש לאחר כישלון, מייצרת רוויזיה בבניין הכוח והופכת למקור של אנרגיה חדשה. בדיקטטורות בהן המשטר מבוסס על איזונים בין קבוצות אינטרסים ובעלי כוח, הכל פרסונלי וקשה להחליף. בדמוקרטיות בהן המשטר מתבסס על אחריות כלפי העם, שום דבר לא צריך להיות פרסונלי. כשזה עובד כהלכה דמוקרטיות מנצחות.

זהו מבחנו הנוכחי של נתניהו. האחריות של מנהיג בתקופת משבר אינה לשאת נאומים רגשניים בדבר "אחריותו האישית" והיא אינה מסתכמת בזה שהוא "ילך הביתה". כל זה שמור ליום שאחרי המלחמה. אחריותו של מנהיג עמוקה וחיונית הרבה יותר, הוא אחראי על הובלת הרוויזיה הנדרשת במערכות ויצירת האפשרות להפוך כישלון להצלחה.

מה שנותר לנתניהו לעשות בשעה זו הוא לגלות את המנהיגות הקריטית בשעת המשבר, להדיח את מי שצריך, לרענן את מה שצריך, להחליף דיסקט ולהוביל לניצחון. זה לא יעזור לו בבחירות הבאות וזה גם לא מה שחשוב. יש לו משימה חשובה הרבה יותר: לנצח.