מה תומכי 'הפסקת האש' רוצים באמת

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים רבות על "תומכי הפסקת אש". האבסורד ברעיון מתבהר כאשר מתבוננים היטב במצב. באיזה מצב אחר בו חוטפים מחזיקים בני ערובה היינו צועקים לשוטרים להפסיק את האש, או דורשים מסוכני הבולשת להפסיק את המרדף? יש סיבה לכך שסדרת הסרטים בכיכובו של ליאם ניסן נקראת 'חטופה' ולא 'הפסקת אש'.

חמאס יכול לשים קץ למלחמה הזו מחר בבוקר אם רק יניח את נשקו וישחרר את בני הערובה. הפסקת אש היא אפשרות שבהחלט נמצאת על השולחן, רק שהמכשול האמיתי בדרך אליה לא נמצא בישראל. מה שאותם פעילים הדורשים ממנה לנצור את האש באמת מבקשים הוא לפרק את ישראל מנשקה. הם מצפים ממדינת היהודים לבגוד בהתחייבותה הבסיסית ביותר לאזרחיה. כל השאר סמנטיקה ותו לא.

כאשר אפילו ברני סנדרס מודה בעובדה שלא ניתן להותיר על כנו את שלטון חמאס ברצועה, נדמה שישנו כמעט קונצנזוס בעניין. המציאות מחייבת עקירה מן השורש של ארגון הטרור, והשלב המקדים לכל הפסקת אש חייב להיות הגדרה מפורטת של תנאי כניעת החמאס ופירוקו מנשק. הדיון הציבורי לגבי הפסקת אש צריך לעסוק רק בכך: כיצד ומתי חמאס ישלים עם גורלו וישחרר את החטופים.

הסנאטור האמריקני, ברני סנדרס, ממנהיגי המחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, דוחה קריאות להפסקת אש, פרט להפוגה הומניטרית, וטוען כי חמאס צריך לחדול מלשלוט ברצועה: "לא מבין איך אפשר להגיע להפסקת אש עם ארגון כמו חמאס, שמוקדש להשמדת מדינת ישראל"@nathanguttman pic.twitter.com/aHyJp6jjw7

— כאן חדשות (@kann_news) November 5, 2023

אך בינתיים ברחובות אמריקה, המנהג של קריעת כרזות הקוראות להשבת החטופים הפך לסוג מוזר של "התנגדות", ממעשה מושמץ לסימן של גאווה. הסיבה הבסיסית לכך היא שחלקים גדלים והולכים בחברה חשים חוסר נוחות במציאות בה ישראל היא הצד הסובל והאנושי. במקום שיפנו את הזעם כלפי חוטפי הילדים, הם כועסים דווקא על מי שקורא לשחרורם ומפיץ מידע על חייהם. תולשי הפוסטרים אינם מעוניינים שאחרים יכירו את העובדה שישנם חטופים בעזה, שנלקחו באכזריות מביתם ומשפחתם על ידי ארגון טרור רצחני.

כאשר משטרת ניו-יורק חויבה בידי העירייה להסיר חלק מהכרזות שנתלו ברכבת התחתית, השוטרים קראו את פרטי החטופים ונעצבו. "רק בן ארבע, אלוהים", אמר אחד מהם לפני שהחל במלאכת ההסרה על פי חוק. זוהי תגובה נורמלית. לפני ה-7 באוקטובר, היינו מצפים ממרבית האנשים להגיב כך במצב כזה.

עוד היינו מצפים לראות את שחרור החטופים בראש רשימת הדרישות של פעילי שלום למיניהם, ממש לצד הדרישה ממחבלים להניח את נשקם ולהיכנע. במקום זאת, אנחנו צריכים היום להיאבק על עצם ההכרה בקיום החטופים או בקיומן של הזוועות שביצע חמאס. העובדה שישנם אזרחים אמריקנים רבים בקרב בני הערובה בעזה לא עצרה אף לרגע את הזעם האנטי-ישראלי המגיע מחלקים מסוימים באמריקה, ומכוון דווקא נגד הקורבנות התמימים.

וכך מצאנו את עצמנו במצב הנוכחי –  מעמידים פנים שהדיון נוגע להפסקת אש, משום שמה שאותם סוציופתים מבקשים הוא למחוק ממנו כליל קורבנות יהודים. זו הדרישה הפומבית שהם מציבים.

הסיבה שהם עושים זאת היא משום שרובם יודעים שפעולות ישראל בעזה מוצדקות לחלוטין. עובדות החודש האחרון לא מותירות שום ספק בעניין, ולכן יש למחוק את העובדות מתודעת הציבור. זו הסיבה לתלונות על כך שהתיעוד אותו מפיץ דובר צה"ל וכולל סרטונים שצולמו בידי חמאס הוא למעשה "תעמולה ישראלית". גם המתלוננים יודעים שהסיכוי היחיד שלהם לנצח בקרב על דעת הקהל טמון בכך שאותו קהל לא יבין מה באמת קרה.

עד שתומכי הפסקת האש לא יכללו בדרישותיהם גם את שחרור כל החטופים ושימת קץ לעידן החמאס, לא נצליח להתקרב גם לא צעד אחד קטן לקראת שלום אמיתי. ואולי שלום אמיתי זה לא באמת מה שפעילי השלום מבקשים?

גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר קומנטרי