הצגת הבחירות באיראן חייבת להימשך

ללא אופוזיציה אמיתית ועם סינון מועמדים מראש, המשטר מנסה כל העת לסמן אויבים חדשים

הנשיא לשעבר רפסנג'אני מצביע ב-2016 | Tasnim News Agency

תסמונת 'אליס בארץ הפלאות' (AIWS) מוגדרת כמצב נוירולוגי בו אדם תופס את מימדי גופו באופן שאינו תואם למציאות. הניסוי בן ארבעת העשורים שזכה לכותרת "הרפובליקה האסלאמית של איראן" הוא דוגמה מובהקת לתופעה.

ראשית כל, כיצד מדינה קוראת לעצמה "אסאלמית" כאשר היא תוקפת או תקפה ישירות או בעקיפין את כל שכנותיה המוסלמיות, וחסה רק על שתיים שאינן מוסלמיות – ארמניה ורוסיה?

ואז היא קוראת לעצמה "רפובליקה", אך מתעקשת על כך שנשיא נבחר יכול לכהן רק בתמיכת "המנהיג העליון", שבסמכותו זכות וטו על כל החלטות הנשיא ואפילו יכולת לפטר נשיא במנוד ראש.

ואז היא משתמשת בשם "איראן", אך מוודאת שלא להזכיר דבר דבר מן ההיסטוריה הארוכה והתרבות העשירה של איראן, אלא אם הוא משרת את פולחן האישיות של המנהיג העליון. שר החוץ לשעבר מוחמד זריף הגדיר זאת כך: "סוג דמוקרטיה משלנו".

תסמונת אליס האיראנית מודגמת בצורה הטובה ביותר במקרה של הבחירות הכלליות המתקרבות. מי שעוקב אחרי התקשורת הממשלתית באיראן שם לב כבר שקמפיין הבחירות החל כבר לפני חודשים, הרבה בטרם נודעו המועמדים או המצע שלהם. המנהיג העליון ח'מאנאי נתן את יריית הפתיחה כאשר הכריז כי בחירות אלו עוסקות בעצם קיום המשטר, ואלו שאינם מבינים זאת הם "יריבי המערכת". במילים אחרות, לא מדובר כאן בבחירת 290 חברי המג'לס אלא במשאל עם כללי שמטרתו לחזק את הנאמנות למנהיג.

בתור התחלה, אלו המבקשים להיבחר לפרלמנט חייבים לעבור תהליך אישור בידי מועצת "מומחים" מיוחדת, שכל חבריה נבחרים אישית בידי המנהיג העליון. גם לאחר יותר מארבעה עשורים הכללים לפיהם נבחנים המועמדים נותרו תעלומה. יתכן מצב בו פרלמנטר ותיק ומנוסה יפסל מהשתתפות בבחירות הבאות. אפילו נשיאים לשעבר ושרים בכירים עשויים להיות מוכרזים כבלתי כשירים על ידי המועצה. מנגד, המנהיג העליון יכול לקבוע כרצונו כשירות או אי-כשירות של מועמד גם אם המועצה קבעה בעבר אחרת.

בהסדר שהיה עלול לשעשע את אליס עצמה, מועמדים בבחירות אינם רשאים לבקר את הנהגת המדינה או לפרסם מצע הנוגד את החלטותיה. לאחר שאושר, כל מועמד נהנה משבועיים בלבד בהם הוא יכול לנהל קמפיין, שגם בו המסרים כאמור מוגבלים מראש.

מאחר שבפועל לא קיימות באיראן מפלגות פוליטיות, רוב המועמדים שייכים לאחד משני מחנות בלתי רשמיים: הפונדמנטליסטים והרפורמיסטים. גם כאן הכותרות עלולות להטעות משום שהפונדמנטליסטים מעולם לא הגדירו מהם היסודות עליהם הם מתבססים, והרפורמיסטים משתדלים להימנע ככל האפשר מהצעת רפורמה אמיתית.

באופן כללי ניתן לומר כי הפונדמנטליסטים רוצים לראות את איראן במחנה האנטי-מערבי, ובמיוחד אנטי-אמריקני, בתקווה שבתמיכה מצד סין ורוסיה, בעוד הרפורמיסטים חולמים על נורמליזציה עם ארה"ב. ח'אמנאי עצמו אמר שוב ושוב כי הוא מעדיף את הפונדמנטליסטים המשבחים את אסטרטגיית "המבט מזרחה" אותה הוא מוביל. במקביל, הוא זקוק לרפורמיסטים כדי לגרום לבחירות להיראות כמשהו המהווה יותר מברירה בין טווידלדם לטווידלדי.

אז כיצד עורכים בחירות ללא אופוזיציה? בשלבים הראשונים לאחר המהפכה, הקליקה הח'ומייניסטית השולטת ניסתה להציג את אנשי משטר השאה כאופוזיציה, למרות שהאיראנים לא הפגינו נוסטלגיה רבה לימי המשטר הישן. אם משהו השתבש בימי ח'ומייני האשמה תמיד הייתה תלויה בשאה או בנו, גם שנים ארוכות לאחר שהודח ונמלט מהמדינה.

החל מראשית שנות ה-2000 הנרטיב הזה איבד מן הרלוונטיות, לכן הומצאה אופוזיציה חדשה בדמות בכירים לשעבר במשטר האייתוללות עצמו, כאשר נשיאים לשעבר כמו ח'אתמי או האשמי רפסנג'אני הפכו לפתע לנבלים. אחר כך היה תורו של ראש הממשלה לשעבר מיר-חוסיין מוסאווי ויו"ר המג'לס לשעבר מהדי כָּרוּבִּי להיות מתויגים כאויבי המערכת.

בסבב הבחירות הנוכחי, נראה כי האחראים על הנדוס התוצאות אינם בטוחים בשאלה למי יש להפנות חיצי היריבות. חלקם מנסים ללהק לתפקיד הרשע את הנשיא לשעבר חסן רוחאני ואת מקורבו שר החוץ לשעבר זריף. כמעט לא חולף יום מבלי שהתקשורת הממשלתית מתקיפה את הצמד בהאשמות שונות, החל מניסיון לקרב את איראן לאמריקה ועד הרס הכלכלה.

"מהנדסים" אחרים מנסים להתמקד מחדש בשושלת השאה כיריבה המשמעותית, הימור שאמור לאפשר לפונדמנטליסטים ולרפורמיסטים ליישב לעת עתה את המחלוקות ביניהם מול יריב חיצוני משותף. זו הסיבה בגינה רֶזָא שאה, מייסד השושלת הפהלווית, זוכה שוב לשלל כתבות ארסיות ואפילו לסדרת טלוויזיה המתארת אותו כמי שניסה לפגוע באסלאם ובאנשי הדת במהלך שלטונו לפני כמעט מאה שנים, ולקדם זהות לאומית המנוגדת לזו הדתית.

תהליך כזה של דמוקרטיה למראית עין הוביל כמובן לכך שמערכות בחירות קודמות מעולם לא הצליחו להביא שינוי משמעותי בהתנהלות או מדיניות המשטר. אך כל אחת מהן סיפקה מידע חשוב על מצב הרוח הלאומי באיראן. המגמה החשובה אליה יש לשם לב נוגעת לשיעור ההצבעה. בבחירות הראשונות בעידן האסלאמי שנערכו לפני 42 שנים, מעל ל-80% מבעלי זכות הבחירה הגיעו לקלפיות. בבחירות הקודמות בהן נבחר לנשיאות איברהים ראיסי, שיעור המצביעים פחת כמעט בחצי.

למרות ששנתיים של מחאה עממית, ולאחרונה גם המלחמה בעזה והתקיפות האיראניות בעיראק, סוריה ופקיסטן שלטו ברוב כותרות החדשות, הצגת הבחירות, אם לא תיעצר על ידי אירוע בלתי צפוי, עדיין מעניינת לצפייה ובעיקר מעניינת השאלה – כיצד יבחרו עשרות מיליוני איראנים, ממש לפני ציון השנה החדשה שלהם בחודש מרץ.


אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. שופר השמאל הקיצוני מפרסם: כתב אישום חריג וחמור במיוחד הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגין עבירות ביטחון נגד שמונה נאשמים תושבי ישראל ממזרח ירושלים, יפו והצפון . בחדשות הערב בכאן 11 פורסם היום (שלישי) כי כתב האישום, מהחמורים שהוגשו בשנים האחרונות, חושף מחדל חמור שהוביל לביצוע העבירות שנמשכו במשך תקופה משמעותית נגד ישראל, עם פוטניצאל נפיץ וחמור במיוחד.הפרקליטות, יחד עם גורמי הביטחון, הוציאו צו איסור פרסום גורף על כתב האישום וההליך המשפטי. גורם מעורה בפרטים: ”סביר שחלקים ניכרים מהפרשייה הביטחונית החמורה הזו יהיו חסויים לעד”. כאן 11 ואת זה כמובן לא מרשים מנהלי הדיפסטייט השמאלני הפוסט לאומי פרוגרסיבי שמטרתם היא הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. משתמשים בצוי איסור פירסום כדי לאפשר את המשך הנדסת התודעה. אני רק מעלה השערות, אבל שתי הפרשיות הגדולות הן: 1. מהנדס תקשורת ערבי בסלקום שסיפק מידע על התשתיות ותכנן להשבית ביום פקודה. 2. העובדה שגילו שאבו לטיף מעורב עמוק במכרזי משרד הבטחון. (אולי משם הידע הנרחב על התשתיות שלנו)

  2. מועצת ה"מומחים" האירנית מזכירה מאוד את בית ה"משפט" העליון בישראל.