ההיסטוריה החתרנית של גדעון סער

הפרישה של גדעון סער אתמול מהשותפות עם גנץ ויציאתו לדרך פוליטית חדשה, היא חלק מדפוס מתמשך בקריירה הפוליטית שלו, שמלאה נטישות, פיצולים, סכינים בגב וסיבובים.

סער היה בשיאו בשנת 2014, אחרי קדנציה מוצלחת כשר הפנים ושר החינוך, אבל אז פרש בהפתעה מוחלטת במה שהוסבר כסיבות אישיות. בתחילת שנת 2017 סער חזר במפתיע, כשברקע חקירות נתניהו והציפייה שהלה הגיע לסוף דרכו הפוליטית. בשנת 2019, בעיצומן של מערכות הבחירות הבלתי נגמרות סער התמודד מול נתניהו בפריימריז, הפסיד, פרש והקים את "תקווה חדשה". ועכשיו תורו של גנץ. אחרי שותפות אד-הוק, במטרה (איך לא) להפיל את נתניהו, סער משלים סיבוב נוסף, ופורש.

בכל הפיצולים הללו, סער מתנהל באותו שיטה. הוא משאיר את הדברים על אש קטנה, מוציא מסרים "שקולים" וזהירים, עם רמיזות דקות לכוונותיו העתידיות, ואז חותך באבחה אחת בזמן ובמקום שהתאימו לו. כך היה כשפרש בשנת 2014, אחרי עימות על אש קטנה עם נתניהו שבשיאו הואשם סער בחבלה מכוונת בקמפיין הליכוד-ביתנו, ואף הפסיד את תיק המשפטים בו חשק.

כך עשה כשחזר ב-2017 (הסימן המתרים היה שינוי תמונת פרופיל מתמונה עם בנו דוד לתמונה מתאימה יותר לאיש ציבור), וגם הפעם, הוא נוקט באותה שיטה של רמזים מטרימים: תחילה בשינוי הטייטל שלו בראיונות והודעות לתקשורת מ"שר המשפטים לשעבר" ל"יו"ר תקווה חדשה – הימין הממלכתי", ממשיך בביקורת פומבית אך זהירה כלפי בני גנץ, ומסתיים בנטישה.

כך הגיע לסיומו עוד סיבוב בחיבורים והפיצולים הבלתי נגמרים של סער. שכרגיל גם הוא היה זמני, אד-הוק, ועסק כמעט כרגיל בדבר אחד – נתניהו (הפעם בכותרת של הגנה על מערכת המשפט), ואילו הסוגיות הכלכליות והמדיניות שמפרידות בין שני ראשי המחנה הממלכתי נדחקו הצידה. אבל מאז השבעה באוקטובר הן שבו למרכז הבמה, וקרעו את הסיעה המשותפת.

אבל היות ומדובר בדפוס, ראוי להתייחס למהלך הזה בהקשר הכללי. מה מניע את סער? מה יכול להיות ההסבר לצורת ההתנהלות הזו?

ניתן להציע שלושה הסברים.

הגורם הראשון, שקיים אצל פוליטיקאים רבים, הוא ההיבריס השלטוני. סער משוכנע שהוא צריך להיות מספר 1. שהוא נועד להנהגה הלאומית. עוד בשנת 2006, כשהיה ח"כ טרי הוא סומן להנהגה, ומאמר בגלובס בשנת 2010 חזה בביטחון שבבחירות 2013 סער ומופז יתמודדו ראש בראש אחרי שידיחו את ראשי מפלגותיהם. עד הקמת 'כחול לבן', כיכב סער בעשרות סקרים היפותטיים על מפלגת מרכז חדשה שתכלול כוחות חדשים וישנים ותרוץ מול הליכוד. להיות מספר 2 פשוט לא מתאים לו.

נוסף על כך, כמו כל פוליטיקאי עם רקורד כל כך מגוון של מחמאות, סער לא בדיוק מסתדר עם שותפיו הפוליטיים. עם נתניהו הוא הסתכסך מהר מאוד, כשיטה, וכמובן רץ נגדו מבית ובמפלגה עצמאית. עם גנץ הוא הצליח לריב מהר מאוד, למעט האנטי לנתניהו, לא באמת היה ביניהם דבק מחבר. כדרכו, הוא מייצר פיצולים ומריבות, ומקווה לאסוף אליו את המצביעים והתומכים שייווצרו כתוצאה מיצירתן של נישות חדשות, הפעם סוג של ימין-מרכז ממלכתי אמיתי. ההימור הגדול ביותר שלו עד כה היה תקווה חדשה, שניסתה לאגף את הליכוד מימין בנושאים מדיניים, אבל לפנות למרכז ולמעשה להתקיים ממנו. זה עלה לו ב-15 מנדטים מתוך 21 שנחזו לו כשיצא לדרכו העצמאית.

ישנה כמובן האפשרות שסער מנסה לחזור לליכוד, בה לסער היה בסיס תומכים גדול. מה שעשוי להסביר חלק מהתזמונים של החלטותיו. המשבר הנוכחי במפלגה, יחד עם הציפייה הרגילה לסוף עידן נתניהו, יכולה ליצור את ההזדמנות לכך. שמועות על מגעים וגישושים ברמות שונות בהקשר הזה מתקיימות למעשה מאז הבחירות וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה.

ומאידך, יש את האפשרות הלא בלתי ריאלית שסער לא חוזר לליכוד, אלא הולך למפלגה עצמאית שתנסה לשאוב במהירות את מאגר המנדטים האדיר שנמצא במרכז-ימין, בדמות אזרחים שרוצים מדיניות ימנית, אבל נרתעים מהחרדים, ומאסו בנתניהו. מפלגה כזאת, שכרגע קיימת בעיקר במוחותיהם של הסוקרים, כוללת בתרחישים האמורפיים את בנט, יוסי כהן, אולי אפילו את ליברמן. סער מבקש להקדים את כולם ולתפוס נתח גדול ככל האפשר, וגם כוכבים רבים כל האפשר, ולחייב את השותפים הפוטנציאליים למהלך כזה להתייצב מאחוריו.

מה צופן העתיד של סער? עוד מוקדם לדעת. הוא בוודאות ייכנס לקבינט המלחמה, ויטביע את חותמו על חוק הגיוס הקרוב ועל ניהול המלחמה בשטח. כמי שנמצא במרכז הפוליטי, הוא מרחיב את מוטת הכנפיים של הממשלה לכמעט שבעים מנדטים, מפורר בדרך את כוחם של שותפים בעייתיים כמו בן גביר, ויוכל לספוג לא מעט מהביקורת שתוטח בממשלה משמאל. אבל בסוף, השאלה הקריטית ביותר לעתידו מתחילה ונגמרת בנתניהו, שיחסיו איתו ידעו עליות ומורדות.