הוא נפנף תלונות נגד חבריו לשעבר לכס השיפוט ומבצע איפה ואיפה. אין שום סיבה שאורי שהם יקבע את עתיד השירות הציבורי
בסוף השבוע שעבר פורסם באמצעי התקשורת כי בכוונת הממשלה למנות את נציב תלונות הציבור על השופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, ליו"ר הוועדה המייעצת למינוים בכירים ועדה המייעצת לממשלה בנוגע למינויים של 7 עובדים הציבור הבכירים בשירות הציבורי.
שהם ימונה לתפקיד היישר מתפקידו הקודם, במסגרתו שימש כנציב תלונות הציבור על השופטים, החל משנת 2018, עת פרש מתפקידו כשופט בבית המשפט העליון. הסערה הציבורית שהחלה עם הדיווח על הכוונה למנות את שהם ליו"ר הוועדה למינויים בכירים, סערה שנבעה מהתנהלותו כנציב תלונות הציבור, מייצרת לנו את ההזדמנות לבחון מחדש את הנוהג למנות לתפקידים בכירים שופטי בית משפט עליון בדימוס, ובמיוחד לתפקיד של נציב קבילות הציבור, ואת התוצאות הרות האסון של מינוי אותם האנשים שוב ושוב כ"שומרי הסף" של השירות הציבורי בישראל.
כבר במבט ראשון בולט בוודאי העיוות שבמינוי שופט של בית המשפט העליון לתפקיד נציב התלונות על השופטים – חבריו לכס השיפוט עד לא מכבר. ואכן, כהונתו של שהם מלאה בדוגמאות לתלונות כנגד עמיתיו לכס השיפוט, שנדחו על ידיו בקש, או שהתקבלו ללא נקיטת כל סנקציה משמעותית.
הפרשייה האחרונה בה כיכב שהם נגעה לסדרת תלונות שהוגשו כנגד שופט בית המשפט העליון ח'אלד כאבוב. בעקבות סדרת חשיפות של העיתונאי אבישי גרינצייג, בהן נחשף כי השופט כאבוב משמש למעשה פרזנטור של משרדי עורכי הדין של ילדיו, הגישה כנגדו התנועה למשילות תלונה לנציב התלונות בגין הפרת כללי האתיקה לשופטים (גילוי נאות – הח"מ משמש כיועץ המשפטי של התנועה). החלטתו של שהם בתלונה היא מופת של ביקורת יעילה ומושחזת:
"לדברי השופט, הוא לא ידע כי תמונתו במשרדה של בתו תפורסם ברשתות החברתיות. לא מצאתי לדחות הסבר זה, ואולם, סבורני כי שומה היה עליו לנהוג בזהירות יתר ולוודא כי לא ייעשה שימוש פסול בתמונתו. על כן, טוב ונכון עשה השופט כאשר הורה מיידית להסיר את התמונה."
שהם קיבל את תגובתו של מושא התלונה – חברו לכס השיפוט – כלשונה, ולא טרח אפילו לבצע חיפוש פשוט בגוגל ע"מ לאמת אותה, קל וחומר שלא טרח לפנות למתלוננים או לעיתונאי שחשף את הפרשיה. בירור קצר היה מעלה כי השופט כאבוב שיקר במפורש בתגובתו לתלונה. התמונות המדוברות לא הוסרו, ולמעשה התגלו תמונות רבות נוספות של השופט שהופצו במסגרת קמפיין השיווק של ילדיו.
אלא שהנטייה "לנפנף" תלונות כנגד שופטי בית המשפט העליון ללא בירור מספק, או תוך קבלת גרסתם ללא פקפוק, לא באה לידי ביטוי רק במקרה בודד.
דוגמא נוספת לנטייה זו נמצאה בתגובה לתלונה שהוגשה בשנת 2021, בשיאה של מגיפת הקורונה, כנגד שופט העליון חנן מלצר, בשל כך שערך חתונה לבנו באולם סגור, בהשתתפות 70 איש, וזאת בעת שתקנות הקורונה התירו אירועים בהשתתפות 20 איש לכל היותר. גם במקרה זה, ראויה החלטתו של שהם, כנציב קבילות הציבור, להיכנס לפנתיאון ההחלטות השיפוטיות: "אין ספר שנעברה העבירה", כותב שהם "אולם מבדיקה עם כבוד השופט עולה שהשופט הבין שאין בעיה עם כמות כזאת של אנשים". רק דמיינו לכם אזרח מן השורה שהיה מבקש לחמוק מקנס בטענה ש"הבין שאין בעיה"…
אולם הדוגמאות לעיל, ורבות אחרות כמותן, מחווירות כולן לעומת התנהלותו של שהם במסגרת תלונה שהגישו קבוצת ארגונים כנגד נשיאת בית המשפט העליון דאז, אסתר חיות.
הרקע לתלונה הינו נאום שנשאה חיות בכנס העמותה למשפט ציבורי בינואר 2023 במסגרתו תקפה חיות בחריפות את כוונתו של שר המשפטים לבצע רפורמה במערכת המשפט. חיות, שופטת מכהנת באותה העת, כינתה את תוכניתו של לוין "תוכנית לריסוק מערכת המשפט", וטענה כי כוונתו הינה להשתיק את המערכת המשפט ולהופכה לתלויה במערכת הפוליטית. בכך הפרה חיות לכאורה את כללי האתיקה לשופטים ואת הוראות תקנון שירות המדינה, האוסר על עובדי ציבור למתוח ביקורת על הממשלה.
שהם, למרבה ההפתעה, דחה את התלונה וסיכם:
" לסיכום, מקובלים עליי דברי הנשיאה בתגובתה לתלונות, ולפיהם היא פעלה מתוקף תפקידה, כמי שעומדת בראש מערכת בתי המשפט, על מנת להגן על המערכת מפני כל ניסיון לפגוע בעצמאותה וביכולתם של השופטים, הנמנים על מערכת זו, למלא נאמנה את תפקידם כמשרתי הציבור."
כך יצר נציב תלונות הציבור על השופטים יש-מאין מעמד של עובדי מדינה, הרשאים לפעול בניגוד לתקשי"ר ולחוק, ולתקוף ישירות את נבחרי הציבור. אלא שהאבסורד במקרה הזה לא הסתכם בעצם ההחלטה, אלא בהשוואה להחלטה דומה שקיבל אותו הנציב עצמו שנתיים קודם לכן. בשנת 2020 הוגשה תלונה כנגד הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף, אשר יצא בחריפות כנגד הרפורמה במערך הכשרות שהוביל שר הדתות דאז מתן כהנא. בהחלטתו בתלונה תקף שהם בחריפות את התבטאויותיו של הרב יוסף, אולם לא הסתפק בכך וקבע כי יש לשקול הדחתו מתפקיד דיין(!).
שהם, שהיה ער לפער הבלתי נתפס בין ההחלטות השונות, נימק את ההבדל בכך שבעוד חיות משמשת בתפקיד "ראש המערכת", הרי שהיא זוכה בזכות ללחום כנגד הממשלה לטובת המערכת בראשה היא ניצבת, בעוד שהרב יוסף (הרב הראשי כזכור), אינו זוכה לזכות זו שכן אינו משמש כנשיא בית הדין הרבני.
כמובן, לעובדת היותה של חיות חברתו לכס השיפוט של שהם לא הייתה כל השפעה על ההבחנה בין המקרים.
בהערת אגב יצוין כי בהמשכה של אותה השנה, בחודש יולי 2023, פורסם כי חיות נתנה את הסכמתה לקידום חקיקה שתאפשר לשהם להאריך את כהונתו, וזאת ללא צורך בכינוס הוועדה למינוי שופטים.
סלחנות דומה גילה שהם בשנת 2024 כלפי השופט עמית, אשר השתתף בישיבת הוועדה למינוי שופטים שדנה במינוי נשיא לבית המשפט העליון, כאשר הוא עצמו המועמד המרכזי למינוי. עמית ביקש שלא יתייחסו לנוכחותו, וכי הוא ישב כמו עציץ בחדר. על אמירה זו קבע שהם כי עדיף היה שלא תיאמר, אולם ללא כל מסקנה או החלטה אופרטיביות.
המסקנה הנובעת מהדוגמאות שראינו, שהינן באמת רק קצה הקרחון ביחס לכהונתו של שהם כנציב תלונות הציבור על השופטים, היא שלעיתים ההיגיון הבריא כשמו כן הוא – בריא. אם כל בר דעת מבין שלא ניתן למנות לתפקיד המבקר את חברם הקרוב של המבוקרים, הרי שמצופה היה שגם שופטי בית המשפט העליון יבינו זאת. כאשר ממהרים למנות לכל תפקידי הביקורת הבכירים – וועדות חקירה, וועדות מינוים ונציבות הביקורת – שופטי בית המשפט העליון, מהר מאוד מתברר כי מדובר בקליקה קטנה במיוחד, השומרת בעיקר על חבריה מפני ביקורת חודרנית מידי.
והערה נוספת בנושא – במקרה של הוועדה למינויים בכירים, דורשת החלטת הממשלה בנושא, כי בראש הוועדה יעמוד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ועל כן גם ככל ומינויו של שהם ידחה, ימונה לתפקיד שופט אחר. מעבר לצורך להיגמל מהחלטות דומות, המחייבות מינויים של שופטי עליון בדימוס, הרי שבחינת המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד מעלה כי כולם משתייכים לזרם האקטיביסטי/שמאלני בבית המשפט. המשמעות הינה שבמשך שנים לא מינו ממשלות ישראל, כולל ממשלות ימין מובהקות, שופטים שמרניים וימנים, באופן שכעת הותיר את הציבור השמרני בישראל מול שוקת שבורה. הביקורת על כך צריכה כולה להיות מופנית לממשלות ישראל השונות ולעומד בראשן.
הממשלה לא מינתה שופטים ימנים במשך שנים כי יש רוב מובנה לשמאל שועדה למינוי שופטים 3 שופטים 2 עורכי דין ןחבר כנסת אחד מהאופוזיציה – כך שכדי למנות צריך ש 2 עורכי הדין ילכו עם הממשלה וזה נדיר. רק אחרי שינוי החוק שדורש רוב של 7 ניתנה לממשלה היכלת למנוע מינויי שופטים אולטרה אקטיביסטים אבל עדיין קשה למנות שופטי ימין מובהק.
הפסיקות שלו בהחלט סבירות . כידוע סבירות עומדת מעל חוקי הכנסת ואם בעניו זה סביר אז זה דיברי אלוהים חיים והסבירות היא רק מה שהשופט חושב מבין או רוצה. וכידוע ניגוד עיניינים לא מכסה שופטים מהמשפחה.
לכן חייבים רופרמה כדי להחזיר את הדמוקרטיה .
ישראל התנהלה כאילו שאין לה אמצעי מודיעין, אין לה מטוסים, כמעט ואין לה מסוקים, יש לה שלושה-ארבעה טנקים, אין לה נגמ"שים, אין לה יותר ממאות חיילים זמינים וכל זה לאורך יום שלם, לעתים יממה, בה תושבים נחטפים, נשחטים ונשרפים. זה לא אוסף של מחדלים. זה משהו אחר.
הנחו את 8200 להפסיק לצותת לחמאס שנה לפני הטבח. לקחו את מרבית הנשקים הארוכים לכיתות הכוננות, גם ביישובים על הגדר. כשרפאל חיון, אוסף מודיעין אזרחי שכבר הציל חיים, התריע כי החמאס מתכנן כיבוש יישובים, טבח וחטופים, ציודו הוחרם תוך הסבר שהוא "נחסם מלמעלה. שלושה בלוני התצפית הענקיים מעל הרצועה הושבתו ולא תוקנו. לא התקינו את המערכת שנועדה להגן על מתקני "רואה-יורה" מפני רחפנים. מערכת המודיעין "אומגה" לא פעלה. מערכת המודיעין של השב"כ גם לא פעלה ערב החג. קצינה ב-8200 התריעה על התכנון של חמאס והמפקדים אמרו לה שהיא מדמיינת. נגדת ב-8200 עלתה על תכנית החמאס, דיווחה למפקדה, שביטל חופשה כדי לדווח לראש אמ"ן, שביטל את דבריו. הצבא שם ידו על חוברת של החמאס המפרטת את כל תכנית הכיבוש, אך הדרגים הגבוהים לא התרגשו. ההערכה המזלזלת לא השתנתה גם אחרי שאנשי חמאס דיברו בעצמם במדיה על כל התוכנית, כולל כיבוש יישובים וחטיפת אזרחים. לא התייחסו לתצפיתניות שדיווחו על תנועות חשודות בשבועות שלפני הטבח. כשהתצפיתניות המשיכו להתריע, הן אוימו שאם לא יפסיקו להציק אז הן יישפטו וגם כשהמידע הפך לקונקרטי בשטח לא השתנה דבר לא התייחסו לתצפיתנית, שדיווחה יום לפני על אנשים עם מפות, שמתכננים משהו על הגדר לא התייחסו להתראה לילית על התקדמות של חמאס לכיוון הגדר לא התייחסו להתראה נוספת, סמוך לבוקר על המשך פריסת כוחות חמאס ישיבה בארבע לפנות בוקר של צה"ל ושב"כ הסתיימה בהערכה שעומד להיות קרב וניסיון לכבוש יישובים, אך הדבר לא הועבר לידיעת האוגדה והגורמים הצבאיים בשטח.
הידיעה לא הועברה למשטרה שאבטחה את המסיבה ברעים, שהתקיימה כמה ק"מ מהגבול. לאורך גבול רצועת עזה מהצפון ועד בואכה כרם שלום, פרוס גד' טנקים 77 מחט' 7 וגד' חי"ר 13 מחט' גולני, אל מול 3000 מחבלים פושטים ב100 נקודות פריצה. ברוב המקומות לא ביצעו "כוננות עם שחר" דקות לפני המבצע, חיילי גולני הונחו להתרחק מהגדר. צה"ל לא קפץ לנקודות החדירה בגדר. שופל מפרק את הגדר בנחת ולא קורה לו כלום. שום נקודת חדירה לא הופגזה או נחסמה .
גל שני של מחבלים נכנס באין מפריע. לא הורידו באוויר ולו מצנח רחיפה אחד. לא נשלחה תגבורת של טנקים ונגמ"שים. צירי התנועה לעזה וממנה נותרו פתוחים לכל דיכפין עד אחה"צ, מאפשרים חטיפות ובזיזות באין מפריע. לא נערך שום מרדף בזמן אמת בעקבות החטופים, לא אחרי אלה שנחטפו רגלית ולא אלה שנחטפו ברכב או סתם בקלנועית. תושבי העוטף והמבלים במסיבה מעידים שעד אחה"צ לא היה חיל אוויר (פרט ל-2 מסוקי קרב שתועדו). גדוד מילואים שהוכשר לפעול במקרה של חדירה הגיע לדרום אך נאלץ להמתין 12 שעות כי לא נמצא המפתח לנשקיה.
עוז דוידיאן מחלץ את המבלים במסיבה ב-15 נגלות ארוכות, שבשטח אין לא צבא ולא משטרה. קיבוץ ניר עוז נשרף ונהרס כמעט כולו עד שננטש ע"י המרצחים, מבלי שחייל אחד הגיע . למושב צוחר לקח לצבא 27 שעות להגיע. 500 חיילים שהגיעו בערב לקיבוץ בארי עמדו מחוץ לקיבוץ במשך שעות וחיכו לפקודה. האחים קלמזון מגיעים לבארי אחה"צ ועד הבוקר למחרת מחלצים לבדם 100 איש מהבתים הבוערים.
הדברים המזעזעים המפורטים בתגובה של פיני, שכ"א מהם הוא כסכין הננעצת ומסובבת בבטנו של העם היושב בציון, חמורים פי כמה מהמחדל של יום הכיפורים לפני 50 שנה. זה נראה כמו *חבלה מכוונת ומאורגנת* מצד הפיקוד העליון בכוח המגן שלנו מול האוייב הערבי הרצחני. ביום הכיפורים ההוא לא לקחו מהחיילים במוצבים את הנשקים. לא הפסיקו את איסוף המודיעין על האוייב. לא הדמימו ולא שיתקו את חיל האוויר. לא 'ניקו את השטח' מכוחות ביטחון שיכלו לעצור את הפולשים או לפחות לעכב את התקדמותם. פה לא מדובר במחדל, אלא זה ממש *זועק לבגידה נפשעת במימדים שלא נתפסים*. זה כאילו ההתקפה של החמאס אורגנה ותואמה משני עברי הקו – מהצד של אירגוני המרצחים מעבר לגדר ומהצד של משתפי הפעולה שלהם מהצד הישראלי שמנעו התנגדות לפולשים ואיפשרו להם במשך שעות ארוכות לרצוח, לשרוף, לאנוס ולחטוף המוני יהודיות ויהודים באין מפריע. על הקטסטרופה של שיתוק חיל האוויר כותבים ומדברים מדם ליבם שני טייסי הקרב הוותיקים בדימוס, אל"מ מאיר מוסט וסא"ל עופר שלו:
https://tovnews.co.il/158986, https://tovnews.co.il/158986
אשר על כן אני סבור ש'וועדות החקירה' שיקומו לא יהיו יותר מ*וועדות כסת"ח* שיקברו את האמת על מה שקרה ב-7 באוקטובר למאה השנים הבאות כדי למנוע את הניתוח הכואב ההכרחי בחברה הישראלית וביחסי הכוחות והשליטה בתוכה שבלעדיו מדינת ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן.
תיקון: שני הקישורים הנוגעים לטייסים הם
https://tovnews.co.il/158986
https://tovnews.co.il/158872
אכן הביקורת צריכה להיות מופנית לממשלות אך למה דווקא לראש הממשלה? האדם הנכון הוא שר המשפטים. ואכן, רוב שרי המשפטים בשנים האחרונות(למעט אוחנה ולוין) פעלו לטובת הברנז׳ה. לא רואה מה היה יכול לעשות ראש הממשלה יותר משהוא עשה. האשמה היא עליהם.
אגב, שניים מאותם שרי משפטים אף העיזו להעמיד פני ימנים ולנסות לתפול עליו את האשמה(שקד וסער) ומי שמשתף פעולה עם השקרים שלהם רק מקשה יותר להחליפם באנשים ראויים והוא חלק מהבעיה.
נצטט את שייקספיר מהמחזה המלך ליר:
"קודם כל,נהרוג את כל עורכי הדין".
כמובן שאין כוונה להורגם נפש חס וחליחה, זה אסור עלינו מאז מעמד הר סיני.
אולם, המשפט הנ"ל של שייקספיר מבטא היטב את הצורך להרחיק את עוכרי הדין מן השירות הציבורי ולתחום אותם לעבודה במסגרת עניינים משפטיים בלבד.
הסיבה לכך היא פשוטה למדי, עוכרי הדין בתקופתנו(וכנראה גם בזמנו של שייקספיר), מנסים לאנוס את המציאות הדינמית אל תוך דינים ומילים מקובעים למדי.
בעשותם כן, הם נוטים להשתמש בלוליינות מילולית שלא הייתה מביישת את הדמויות של אלתר דרויאנוב.
עם אותה לוליינות ניתן לעוות ולעקם כל מקרה שהוא כפי רצון העוכר התורן.
איפה ואיפה היא שורש הרע!!!
כיהודים, הצטווינו על משפט צדק.
וכל עוד שלל גופי המדינה – ה'יהודית' כביכול – נוקטים באכיפה בררנית, הרי שהם מנוגדים בתכלית למהות הצדק ביהדות.
המשפט המצוטט מאת שייקספיר, מראה בתמציתיות את המיאוס מאותה לוליינות עכורה ועוכרת.
ובביאת משיח צדקנו ננוחם