ציר הרשע החדש מתבסס, המערב ממשיך לפייס

״המלחמה המוזרה״ הוא הכינוי שהוענק לשמונת החודשים שעברו בין הכרזת המלחמה של צרפת ובריטניה על גרמניה הנאצית לאחר פלישתה לפולין בתחילת ספטמבר 1939 לבין הפלישה הגרמנית לצרפת ולמדינות בנלוקס – בלגיה, הולנד ולוקסמבורג בתחילת מאי 1940. בתקופה זו היו שתי המעצמות האירופיות המערביות במצב מלחמה עם הרייך השלישי, אך לפני הפלישה הגרמנית מערבה, לא תורגמו הכרזות המלחמה ללחימה של ממש, בעיקר מאחר שגם צרפת וגם בריטניה לא היו מוכנות כלל מבחינה צבאית, ונשלטו בידי כוחות פוליטיים שהאמינו ביעילותה של מדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית כאמצעי היעיל ביותר למניעת מלחמה חדשה.

וכך, מערב חלש ורופס אפשר לגרמניה, עוד לפני הפלישה לפולין, לספח ב-1935 את חבל הסאר, שלאחר מלה״ע הראשונה היה תחת שליטה צרפתית, את אוסטריה, את חבל הסודטים ולאחר מכן את שאר חלקיה של צ׳כיה ב-1938. גם חלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לבריה״מ עברה ללא תגובה משמעותית של שתי המעצמות המערביות, שעוד לא התאוששו מתוצאות מלחמת העולם הראשונה – למרות שניצחו בה.

ארה״ב, תחת נשיאותו של איש המפלגה הדמוקרטית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, כלל לא סברה שהמתרחש באירופה הוא מעניינה. ארה״ב גם התעלמה מפלישת יפן לסין ב-1937, התעלמות שמחירה יתברר ככבד ביותר. המערב גם התעלם מפלישתה של איטליה לחבש, היא אתיופיה, ב-1935 וממעשי הטבח הנוראים שבוצעו באוכלוסייה המקומית, בין היתר באמצעות נשק להשמדה המונית. למעשה, ״המלחמה המוזרה״ בין שלוש המדינות שיהפכו ל״מדינות הציר״ לבין מה שמכונה היום ״המערב״ החלה כבר ב-1935, ללא הכרזת מלחמה רשמית, וגם כשהוכרז על מצב מלחמה רשמי, עדיין המשיך המערב להתנהג כאילו המלחמה אינה מתנהלת.

קרוב ל-90 שנה לאחר מכן, מתמודד המערב עם ״מלחמה מוזרה״ שנייה, שהחלה במזרח אירופה, ליתר דיוק באוקראינה, מתפשטת למזה״ת ביתר שאת מאז המתקפה האיראנית על ישראל ב-14 באפריל, מתנהלת באפריקה ובאמריקה הלטינית ומאיימת לפרוץ גם במזרח הרחוק. זו מלחמה עולמית חדשה, שלישית, גם אם היא לא זכתה עדיין לשם הזה, מול ציר חדש הכולל את רוסיה, איראן, סין וצפון קוריאה.

אם מלה״ע הראשונה שמה קץ לסדר העולמי הישן של קיסרויות ובתי מלוכה ומלה״ע השנייה הקריסה את שתי המעצמות העולמיות בריטניה וצרפת, שאת מקומן תפסו ארה״ב ובריה״מ, מטרת המלחמה הנוכחית היא למוטט את מעמדם העולמי של ארה״ב והמערב. כמו ב״מלחמה המוזרה״ הקודמת, המערב אינו מגיב באופן ההתקפי המתחייב אלא בריסון ובפייסנות, בין היתר מאחר שהוא שוב נתפס לא מוכן למלחמה. וכך, מופקרת אוקראינה לגורלה וגדלים הסיכויים שתידרש לוותר על שטחים כדי לרצות, זמנית, את תאבונה של רוסיה.

על ישראל מופעל מכבש לחצים כבד ביותר לרסן את עצמה מול ארגוני הטרור הפלשתינאים ברצועת עזה ומול איראן. הצדדים התוקפניים אמנם מוצאים את עצמם תחת משטר עיצומים מערבי מסוים, אך זה רחוק מאוד מלהתריע את התוקפנות של מדינות הציר. בזה אחר זה העניקו ממשלים אמריקניים, בעיקר דמוקרטיים, את היכולות הגרעיניות לצפון קוריאה ולאיראן, התקפלו בפני תוקפנות רוסית ולא הגיבו בהתאם להתעצמות הצבאית הסינית.

לכל אחת מחברות הציר החדש יש חשבונות משלה עם ארה״ב והמערב ואינטרסים עצמאיים, שלטווח ארוך אינם עולים בקנה אחד עם אלו של שאר חברות הציר. אך כעת נוצר שילוב אינטרסים, שקשה לזהות במערב המפוצל והשוקע לתוך עצמו. ישראל אינה בעלת הברית היחידה של המערב במזה״ת, אך בשל היותה מעצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית היא הפכה ליעד הראשון במעלה במלחמה נגד המערב באזורנו.

נוספת לכך גם שאיפתה של איראן תחת משטר חכמי הדת להגמוניה אזורית מוחלטת, החורגת בהרבה מחלומות ההגמוניה שפיתח בזמנו השאה לאזור המפרץ הערבי-פרסי. המגלומניה של השאה הוחלפה במשיחיות שיעית. אם השאה ראה בישראל שותפה למאבקו בעולם הערבי-סוני, האייתולות רואים בישראל מכשול להשתלטות על המזה״ת ומה שמעבר לו. מכאן התפתחה ״אסטרטגית טבעת האש״, שנועדה להקיף את ישראל בזרועות איראניות – שיעיות וסוניות, שינהלו מלחמת התשה בישראל עד לשעת הכושר שבה ניתן יהיה לבצע מתקפה מכרעת שתביא לחיסולה של ישראל, אם זו לא תתפרק עוד לפני כן בשל השפעות לוחמת ההתשה הרב-חזיתית. כאן, חשוב לציין שאיראן ושלוחותיה מייחסות חשיבות רבה ל״מחאה״ כמאיץ לריסוק חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית, במיוחד לאחר פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״.

במסגרת סגירת ״טבעת האש״ האיראנית על ישראל נותרו עוד שלושה נדבכים חשובים: ירדן, מצרים וסודאן. המשטרים בשלוש מדינות אלו, הקשורות בהסכמים עם ישראל (למרות שסודאן היא היחידה שלא מימשה מעשית את חלקה ב״הסכמי אברהם״ בכל הנוגע לכינון יחסים מלאים עם ישראל), מתמודדים עם בעיות פנימיות כבדות משקל, שמאיימות על יציבותם. איראן בחרה בגישות שונות כלפי מדינות אלו: איומים על ירדן בשל השת״פ הצבאי להדיפת המתקפה האיראנית על ישראל, ייבוש הכלכלה המצרית באמצעות שיתוק תנועת הספנות בים האדום ובתעלת סואץ, ומנגד – הגברת שיתוף פעולה צבאי עם המשטר הצבאי בסודאן נגד כוחות המורדים, המעורבים מזה שנתיים בניסיון להפילו.

סודאן ניתקה את יחסיה עם איראן לפני שמונה שנים, לאחר תקיפת נציגויות סעודיה באיראן. מאז פעלה סודאן, בחסות סעודיה ואיחוד האמירויות, להתקרב לארה״ב ולאירופה, במטרה להביא להסרת העיצומים ששיתקו את כלכלתה, לאחר התנתקותה של דרום סודאן. צירופה ההכרזתי של סודאן ל״הסכמי אברהם״ נועד לשמש צעד משמעותי בשינוי הכיוון המדיני של סודאן. אך, המשטר הצבאי שביצע הפיכה לפני שנתיים וחצי החליט כעת לשקם מחדש את היחסים עם טהרן, קרוב לוודאי בשל אכזבתו מהתקדמות הנורמליזציה עם המערב.

המשטר הצבאי בסודאן עדיין אינו מבתק את קשריו עם המערב וישראל. יעיד על כך הדיווח, שח׳רטום דחתה בקשה של האיראנים להקים בסיס ימי בשטחם, שהיה מהדק את טבעת החנק סביבנו. התעלמות אמריקנית נמשכת מהתפתחות היחסים בין סודאן ואיראן עלולה להביא להידוקם ולחיזוק נוסף של הנוכחות האיראנית במזה״ת ובאפריקה. אולי כדאי שהסודנים יסתכלו סביבם ויראו שכל מקום במזה״ת בו איראן בוחשת סובל מהרס מוחלט: עיראק, סוריה, לבנון, תימן וכעת גם עזה.

כיצד על ישראל לנהוג ב״מלחמה המוזרה״ החדשה? עם כל הכבוד לקואליציות מערביות וערביות כאלו או אחרות, שמבקשות לרסן אותה, ישראל צריכה לפעול רק בהתאם לאינטרסים שלה כמדינה המבקשת לשרוד במזה״ת. האינטרסים הללו אינם חופפים למדיניות ההתרפסות והפייסנות השולטים כעת במערב. ישראל צריכה להוכיח למערב, שרק נחישות ועוצמה הן ערובה לקיום ולשלום. המערב יכול ללמוד מישראל, או שלא.