תכנית הלייבור למדינה פלסטינית נחשפת

בעוד שהפגנות הענק לתמיכה בטרור הפלסטיני שנערכו בחודשים שעברו מאז ה-7 באוקטובר בחוצות הערים הגדולות בבריטניה, יצרו את הרושם המוטעה שהציבור הבריטי מגויס ברובו נגד מדינת ישראל ומדיניותה, בא העימות הטלוויזיוני הראשון בין רישי סונאק, ראש הממשלה המכהן מטעם השמרנים, וראש האופוזיציה קיר סטארמר, שלפי כל הסקרים ייבחר לראשות הממשלה בבחירות הכלליות שייערכו בממלכה המאוחדת ב-4 ביולי, והחזיר את "העניין הפלסטיני" לפרופורציות האמיתיות שלו.

בעימות הקצבי, שדמה לקרב אגרוף ואשר נמשך כשעה בלבד, הועלה העניין המזרח תיכוני רק בקצרה, בשלבו הסופי של הדיון. בפני השניים הוצגה שאלה – ללא ספק מוזמנת – מאחד המוזמנים לעימות, גבר ממוצא זר, שדיבר על "היעדר הנהגה בריטית בזירה הבינלאומית", ותמה "האם ראש ממשלה צריך לנקוט עמדה גם כשזה קשה". "מה צריך להיעשות כעת כדי להפסיק את המראות הנוראים שאנו רואים מעזה?", תמה השואל.

מנהיג הלייבור, סטארמר, היה הראשון שהתבקש לענות:

"המצב בעזה הוא בלתי נסבל. קטסטרופלי, עשרות אלפי אנשים נהרגו, בכלל זה מספר לא פרופורציונלי של נשים וילדים. לכן מה שנדרש כעת הוא הפסקת אש, הפסקת פעולות האיבה, באופן מיידי. לצורך זה, וזה חשוב מאוד כי המצב מאוד חמור, ראשית יש לשחרר את החטופים. הם הוחזקו זמן רב מאוד ואני חושש מאוד למצבם. שנית אנחנו זקוקים באופן נואש לעזרה הומניטרית לעזה, כי המצב הוא קטסטרופלי. שלישית, וכאן נכנס עניין המנהיגות, אנחנו חייבים למצוא מסלול לפתרון קבע. חייבים להגיע לפתרון שתי המדינות. אנחנו חייבים לגלות מנהיגות בעניין. אם אבחר זו תהיה חובתי".

סטראמר בחר בגישה פופוליסטית, שנועדה לשכנע את ציבור הבוחרים המוסלמי: הוא דיבר על "מצב קטסטרופלי" ו"מספר לא פרופורציונלי של נשים וילדים" בקרב ההרוגים, מבלי לציין את אחריותו המוחלטת של החמאס למצב שנוצר ברצועת עזה מאז ה-7 באוקטובר. הוא התייחס לדחיפות "הנואשת" להעברת עזרה הומניטרית לתושבי הרצועה, כאילו דבר לא נעשה בעניין זה מספר חודשים. והוא מצא נוסחה חדשה להתחייבות לפעול להקמתה של מדינה פלסטינית.

את הנוסחה הזו הוא כבר השמיע קודם לעימות הטלוויזיוני בראיון שנתן לעיתון היהודי הבריטי "ג'ואיש ניוז", לאחר הופעה בפני בוחרים יהודיים באחד ממחוזות ההצבעה באזור לונדון. סטארמר אמר ש"לייבור יש מחויבות מוסרית לנסות לחדש את התהליך הפוליטי והדיפלומטי במזה"ת", והוסיף: "בעשור האחרון מנהיגים פוליטיים נטו להתעלם מתהליך זה. לפני עשור הועלו יוזמות, אך הן אבדו. זו כוונתי בפתיחת דף חדש: להיות מוכן באמצעות תחושת חובה למלא תפקיד מלא (בחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, א.ב.)".

מעניין, שבדבריו אלו סטארמר בחר להתעלם לחלוטין מ"עסקת המאה", שיזם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ לפתרון הבעיה הפלסטינית ו"מהסכמי אברהם". ההתעלמות הזו מבליטה את העובדה, שבעיני סטארמר – הנשוי ליהודייה וששני ילדיהם חונכו לדברי סטראמר, על ברכי היהדות – האינטרסים של הפלסטינים קודמים לאלו של ישראל. הוא מעוניין לשוב ולהציב את העניין הפלסטיני בראש סדר העדיפויות של הדיפלומטיה הבינלאומית רואה בקידום העניין "חובה מוסרית".

בתזמון מעניין, זמן קצר לפני העימות הטלוויזיוני, פרסמה אגודת "ידידי ישראל בלייבור" מסמך המפרט את "הדרך למדינה פלסטינית". "ידידי ישראל בלייבור" היא קבוצת לובי פרלמנטרית, שהוקמה כבר ב-1957 במטרה לחזק את הקשרים בין הלייבור הבריטי, באותם ימים מפלגת אופוזיציה, ומדינת ישראל, שהייתה אז בהנהגת מפא"י. "ידידי ישראל בלייבור" פעלו לשמירת היחסים בין מפלגת הלייבור ומדינת ישראל גם בתקופת הנהגתו האנטישמית של ג'רמי קורבין ונחשבו למעוז התנגדות לקו האנטי-ישראלי הרדיקלי שקורבין ואנשיו הכניסו למפלגה.

ל"ידידי ישראל בלייבור" קשרים הדוקים עם מה שנותר ממפלגת העבודה הישראלית, בכלל זה עם נשיא המדינה, יצחק הרצוג. כותב המסמך על "הדרך למדינה פלסטינית" הוא ד"ר טובי גרין, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומרצה אורח במרכז ללימודי המזה"ת ב- London School of Econimics. בעבר היה יועץ מדיני של יצחק הרצוג, בטרם זה נבחר כנשיא, ולארגון "אלנט", הפועל לקדם את יחסי ישראל ואירופה. בראש ארגון זה עמד מיכאל הרצוג, אחיו של הנשיא, טרם מונה כשגריר ישראל בארה"ב.

המסמך, שהפיצו "ידידי ישראל בלייבור", קובע מיד בראשיתו:

"המלחמה הקטסטרופלית, שהחלה ב-7 באוקטובר, השיבה את השאלה הפלסטינית לראש סדר היום הבינלאומי. עבור בריטניה ובעלות בריתה המערביות והערביות, סיום המלחמה קשור באופן מוצדק להקמת מדינה פלסטינית. רק פתרון שתי המדינות יכול לגשר בין התביעות הלגיטימיות להגדרה עצמית לאומית של היהודים והפלסטינים כאחד ולהבטיח את הלגיטימיות הדרושה ליציבות ארוכת טווח מצד רוב הישראלים, הפלסטינים ושותפי המפתח הערבים".

ממשיך גרין וכותב:

"הרעיון, שנקשר לבנימין נתניהו, שניתן להעמיד את הפלסטינים ככלל ואת עזה בפרט בשולי תהליך נורמליזציה אזורית נהרס. תהליך של הקמת ממשל פלסטיני לא חמאסי ואיחוד עתידי בין הגדה המערבים ועזה תחת שלטונה של רשות פלסטינית שתעבור רפורמה, הוא כעת אפשרי. ממשלת נתניהו עשויה להיות מוחלפת באלטרנטיבה פרגמטית יותר, וישנם שותפים אזוריים שמסכימים על הצורך לכלול רשות פלסטינית, שתיבנה מחדש, בארכיטקטורה ביטחונית, שתהדוף את איראן ותאפשר מימוש הזדמנויות כלכליות ופיתוח שישנו את המציאות".

המסמך מדגיש, עם זאת, שלרשות הפלסטינית אין את היכולות הנדרשות להחליף את החמאס ולהנהיג הליך שורשי של הקמת מדינה, וכי "בשני הצדדים אין את ההנהגה או את הרצון הציבורי לפתרון סכסוך ארוך טווח". לכן, הדרך להקמת מדינה פלסטינית דורשת פעולה בשלוש חזיתות, הקשורות זו בזו: ראשית – התמודדות עם "סבלה של עזה", גם באמצעות הקמת רשות ממשל חלופית, שתונהג בידי פלסטינים ותהנה מתמיכה בינלאומית.

שנית, תהליך הקמת מדינת פלסטינית, שיתבסס על הקמה מחדש של הרשות הפלסטינית באופן שיהפוך אותה לאמינה בעיני הישראלים והפלסטינים ויעניק לה מחדש לגיטימציה בינלאומית. הרפורמה ברשות הפלסטינית תכלול חיזוק החברה האזרחית, רפורמה של המערכת המשפטית, מאבק בשחיתות והרחבת חופש העיתונות. הרשות תתחייב להפסיק את ההסתה נגד ישראל ולהעביר תשלומים למחבלים.

ישראל, מצדה, תתחייב לחזק את הרשות באמצעות חיזוק המצב הכלכלי והביטחוני ביו"ש, "דיכוי אלימות מתנחלים קיצונים", פירוק התנחלויות לא חוקיות, עצירת בנייה בגושי התנחלויות והפיכת שטחים משטח C שבשליטת ישראל לפי הסכמי אוסלו, לשטח B הנמצא מעשית תחת שליטת הרשות הפלסטינית. בשלב מאוחר יותר יתקיימו שוב בחירות לרשות הפלסטינית. על החמאס ייאסר להשתתף בהן, וכל המועמדים יתחייבו לאי-אלימות ולהכרה במדינת ישראל.

השלב השלישי הוא המסגרת הבינלאומית והאזורית של ההסכם: מדינות המערב וערב ייצרו את המסגרת שתאפשר למנהיגי ישראל להתחייב להקמת מדינה פלסטינית, בין היתר באמצעות הסכם נורמליזציה עם סעודיה והסדרי ביטחון אזוריים, שיערבו לכך שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ושמנהיגיה יהיו מחויבים לדו-קיום עם ישראל ולא יוכלו לבוא בברית עם איראן או אם אויבים אחרים. מדינות נוספות יוכלו לנקוט מחוות של הכרה – בישראל ובמדינה הפלסטינית – כדי לעודד את התהליך.

📢RELEASED: 'Towards Two States: The Path to a Palestinian State' by @BIUPolitics lecturer @toby_greene_.

📖 The war has returned the building a Palestinian State to the top of the international agenda. So how can a Palestinian state be established? 🧵 pic.twitter.com/TKPl3Ol9lw

— Labour Friends of Israel (@_LFI) June 3, 2024

מועצת הביטחון של האו"ם תתבקש לאשר החלטה מותנית, הקוראת להקמתה של מדינה פלסטינית ותוקם קרן בינלאומית, "קרן השלום הישראלי-פלסטיני", שדרכה יועבר השקעות בינלאומיות מאסיביות לחיזוק תהליך בניית השלום בחברות האזרחיות של שתי המדינות.

מהותו של המסמך הוא החייאת הסכם אוסלו וניסיון למצוא תשובה לכל טעויות העבר והכישלונות המצטברים, שהביאו להפיכתו של הסכם זה לבלתי רלוונטי. ד"ר גרין מתייחס, למשל, לעובדה ש-70% מהפלסטינים הביעו תמיכה בתקיפת ישראל ב-7 באוקטובר ו-90% לא מאמינים שבתקיפה זו בוצעו מעשי זוועה. הוא גם כותב על ההסתה במערכת החינוך ובתקשורת הפלסטיניות ועל כך שסוכנות אונר"א הפכה לחלק מהמערך והתשתית הפוליטיים הפלסטיניים.

אך המסמך שחיבר אינו רואה בבעיות מושרשות אלו את ליבת הסכסוך ואת העילה להמשכיותו, אינו מפרט מי הם הפלסטינים שאמורים לייצר את השינוי והרפורמה העמוקים ונאחז שוב באמונה שהקמת מדינה פלסטינית היא הפתרון האולטימטיבי.

אם גישה זו תאומץ ע"י ממשלתו העתידית של סטארמר, שרואה לעצמו "חובה מוסרית" לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית, במקום לצעוד קדימה, המזה"ת כולו יילך לאחור. יש במסמך הזה התעלמות מעובדה פשוטה ביותר: כדי להגיע לדו-קיום, החברה הפלסטינית כולה צריכה לעבור חינוך מחדש, דה-אש"פיזציה ודה-חמאסיזציה. זהו תנאי מוקדם לכל תהליך מדיני עתידי, והוצאתו לפועל תדרוש עשרות שנים.