לקחים מהמלחמה הגדולה

פרופ' דונלד קגן היה היסטוריון של העת העתיקה שהתמחה בחקר תולדות יוון. הוא חיבר מספר ספרים בנושא ושימש כמרצה באוניברסיטת ייל במשך כארבעה עשורים. קגן הלך לעולמו ב-6 באוגוסט 2021.

מאמר זה פרי עטו ראה אור בכתב העת 'קומנטרי' בחודש אוקטובר 1999.

***

באוגוסט 1914, מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה, הונגריה ובנות-בריתן הקטנות) יצאו למלחמה נגד רוסיה, צרפת, בריטניה ובנות-בריתן הקטנות. המלחמה הגדולה, כפי שכינו אותה בני הזמן, או מלחמת העולם הראשונה כפי שנודעה לאלו ששרדו את מלחמת העולם השנייה כמה עשורים לאחר מכן, השתוללה במשך ארבע שנים וגרמה נזק אדיר. מספר האבדות בקרב בלבד הגיע לארבעה מיליון הרוגים ו-8.3 מיליון פצועים בשורות מעצמות המרכז, ו-5.4 מיליון הרוגים ושבעה מיליון פצועים בשורות יריבותיהן. מיליוני אזרחים נוספים מצאו את מותם, במלחמה עצמה או מסיבות שנבעו ממנה.

בין הקורבנות נמנו גם האימפריות הגרמנית, האוסטרו-הונגרית, הרוסית והטורקית. ההתערבות האמריקנית שהחלה ב-1917 הכניסה את ארה"ב עמוק לתוך ענייני אירופה, בעוד קריסת האוטוקרטיה הרוסית היוותה הקדמה למהפכה הבולשביקית ולעליית המדינה הסובייטית. תחושות אכזבה, טינה ומשברים כלכליים שנגרמו בעקבות המלחמה הובילו לצורות של פשיזם באיטליה, גרמניה ומדינות אחרות. במקומות רבים, רעיונות המאה ה-19 אודות התקדמות אנושית בלתי-נמנעת המבוססת על היגיון, מדע וטכנולוגיה, חירות אישית, דמוקרטיה ויוזמה חופשית פינו את מקומם לציניות, ניהיליזם, דיקטטורה, אטטיזם ומלחמת מעמדות.

אם נקבל את ההנחה הרווחת לפיה מלחמת העולם הראשונה הולידה לא רק את מלחמת העולם השנייה אלא גם את מרבית זוועות המאה ה-20, אין פלא שבמשך עשורים ניסו היסטוריונים ללמוד את לקחי האסון המזעזע הזה, ובמיוחד את הגורמים לו. ספרו של ניל פרגוסון, The Pity of War (ראה אור ב-1998), הוא תרומה מעניינת לדיון. החוקר העולה מאוקספורד כבר פרסם חיבורים בתחום התמחותו של היסטוריה כלכלית וגם עבודות פופולריות יותר כמו ספר על תולדות בית רוטשילד. יחד עם הופעותיו בתקשורת וטוריו בעיתונות, הוא זכה למוניטין (במילותיה של כתבת פרופיל ב'ניו-יורק טיימס') כ"היסטוריון הבריטי המדובר של דורו".

ספרו אודות מלחמת העולם הראשונה יחזק את המוניטין. זהו חיבור שאפתני ביותר, מבוסס על הבנה מלאה של המחקר הנרחב בנושא, מציע מידע רב ותובנות חשובות, ושופך אור רב על מספר סוגיות מרכזיות. החשובה ביותר ביניהן נוגעת לשתי שאלות כרוכות זו בזו: איך פרצה מלחמת העולם הראשונה והאם אפשר היה להימנע ממנה. אך לפני שאגע בהן אני מבקש לסקור בקצרה את הדיון שמציע פרגוסון בשני נושאים אחרים: מדוע המלחמה נמשכה זמן רב כל כך, וכיצד ומדוע הגיעה לקיצה.

לשם כך אשתמש בסגנון ובשיטה של פרגוסון עצמו בספרו. במקום להציג סיפור ולאפשר לפרשנות לצוץ מתוך מצעד האירועים, כפי שעשו היסטוריונים במשך מאות שנים, הוא מעדיף גישה שעוצבה בידי חוקרי מדעי החברה: זיהוי שאלה מסוימת שיצרה דיון מתמשך וניסיון לענות עליה באופן ישיר ככל האפשר. לשיטה זו יתרונות וחסרונות. יתרונותיה במיקוד ועוצמה; חסרונותיה בהקשר ופרספקטיבה.

***

מדוע, אם כן, המלחמה נמשכה זמן כה רב? האם בשל התלהבות עממית מבית, כפי שנהוג להאמין? למרות שרבים חשו התרגשות מן הקרבות, לפחות בתחילה, פרגוסון משיב על כך בשלילה. אז האם "תעמולה, במיוחד בעיתונות" ליבתה את אש המלחמה? במבט כולל, התשובה שוב שלילית. במקום זאת עלינו להביט אל שדה הקרב עצמו ולשאול שאלה שונה מעט: "מדוע אנשים המשיכו להילחם, גם כאשר התיעוד מספר לנו על תנאים כה אומללים?".

פרגוסון עונה לשאלה באופן מורכב. הוא ממעיט בחשיבות המשמעת הצבאית ו/או הכפיה, וכן גם בחשיבות האמונה של החיילים משני הצדדים בצדקת עילת המלחמה של ארצותיהם, ובמקום זאת מתמקד בתובנה פרוידיאנית: המלחמה "מפשיטה מאיתנו תוספות תרבותיות וחושפת את האדם הקדמון בכל אחד מאיתנו". לפי פרגוסון, "הנקודה המכריעה היא שאנשים נלחמו משום שלא היה אכפת להם להילחם… עבור מרבית החיילים, להרוג ולהסתכן בלהיהרג היה רעיון נסבל בהרבה ממה שאנו מניחים כיום".

נקודה דומה לגבי לוחמים הוצעה לפני זמן רב בידי תוקידידס, ובוודאי שיש בה טעם. אך בתור הכללה היא רחבה מדי. לכל החיילים, כפי הנראה, אותו אינסטינקט מולד, אך צבאות מסוימים נלחמים חזק יותר ולאורך זמן רב יותר, בעוד אחרים נכנעים במהרה. השאלה האמיתית היא – מדוע חיילי מדינות ההסכמה בחזית המערבית לא נסוגו מפני כוח גרמני עליון?

כאן אנו נתקלים באחת המגבלות המשמעותיות של הספר. בעיקרו הוא עוד מחקר של המלחמה הגדולה מנקודת מבט בריטית, עם תשומת לב רבה לאויב הגרמני וחלקית לבת-הברית הצרפתית, אך מעט מאוד עיסוק באוסטרים וברוסים וכמעט ללא אזכור גזרת הבלקן או הלחימה מחוץ לאירופה. העובדה היא כי בשוחות החזית המערבית, שם הבריטים לחמו ושם מתמקד עניינו של פרגוסון, המלחמה יצרה תנאים מיוחדים. בהקשר המתוחם הזה, האפשרויות לערוק היו כמעט אפסיות וכל מרד היה ניתן לדיכוי מהיר. בקצרה, עבור אותם לוחמים היה קשה מאוד שלא להמשיך להילחם.

איך ישנו "חומר מקשר חשוב" נוסף של סולידריות אותו פרגוסון מזכיר בתמצות – "רמת הרְעוּת ביחידה". מחקרים מודרניים מראים כי הקשר הזה, למעשה, מהווה גורם מכריע בכל הקשור ללכידות ויעילות צבאית. תופעת האחים לנשק התגלתה בשיעורים גבוהים בשוחות על אדמת צרפת, אם כי פרגוסון אינו חוקר כיצד או מדוע, ובטח לא שואל כיצד קשרים דומים הצליחו או כשלו בצבאות שלחמו בחזיתות אחרות.

***

במעבר מממלכת המוטיבציה האנושית לזו של כוחות מוסדיים גדולים, פרגוסון שואל שאלה חשובה אחרת לגבי התמשכות המלחמה: מדוע העליונות הכלכלית של האימפריה הבריטית לא הביאה לניצחון מהיר יותר, כזה שהיה מייתר התערבות אמריקנית? מפני, אומרת תשובתו, שמדינות ההסכמה נלחמו באופן לא יעיל. הבריטים שלחו עובדים מיומנים רבים להיהרג בקרבות, ובכך גזלו מהתעשייה המקומית כוח אדם חיוני, בעוד איגודי העובדים כפו תשלום שכר גבוה מדי לפועלים ביחס לפרודוקטיביות, ושביתות גרמו להפסדים גדולים בימי עבודה. הוא מתאר מנגד את המצב הכלכלי בגרמניה, שם למרות שמחסור במזון וכסף הפך לעובדת חיים מטרידה, המלחמה המשיכה להתנהל ביעילות יחסית.

זהו תחום בו מומחיותו של פרגוסון בכלכלה משרתת אותו היטב, כפי שהיא עושה שוב (אם נסטה לרגע מהנושא) בסוגיית תוצאות המלחמה.

למעשה, מאז החתימה על חוזה ורסאי, הדעה הרווחת הצליחה לשכנע כמעט את כולם כי התנאים שהוטלו על גרמניה המובסת היו בלתי-צודקים, עונש שהיווה גורם עיקרי לעליית היטלר וכישלון השלום. כנגד עמדה זו, פרגוסון מסכם ומחזק את מחקרם של מספר היסטוריונים בני-זמנו הטוענים את ההפך הגמור.

תנאי השלום, כך הוא מראה, "לא היו חסרי תקדים בחומרתם", ותשלומי הפיצויים להם נדרשה גרמניה היו רחוקים מלהיות בלתי נסבלים. למעשה, "הגרמנים קיבלו סכומים דומים לכל הפחות בדמות הלוואות חוץ שמעולם לא נפרעו מכיוון שהן עצמן שולמו כפיצויים", ובמהלך השפל הכלכלי בראשית שנות ה-30 הגרמנים "הצליחו יותר מכל מדינה אחרת בהשתמטות מתשלום חובות, כולל הפיצויים אותם דרשו מדינות ההסכמה". בקצרה, הבעיה הכלכלית בחוזה ורסאי לא הייתה קשיחותו אלא ש"מדינות ההסכמה נכשלו באכיפתו".

***

אך נשוב למלחמה ולהתמשכותה. אם הכלכלה הגרמנית התנהלה באופן סביר, ואם, כפי שפרגוסון טוען בנוסף, הצבא הגרמני נהנה מעליונות ברורה בכל הקשור לכוח לחימה וכוח אדם, מדוע ניצחו מדינות ההסכמה?

בדבר אחד הוא בטוח למדי: "לא הייתה זו עליונות טקטית של מדינות ההסכמה שניצחה את המלחמה" – לא שיפורים בטכנולוגיה בשדה הקרב, לא השימוש בטנק או שילובו עם חיל רגלים ואוויר, ולא הגעת הכוחות האמריקנים. "היה זה משבר מורלי גרמני… אותם גרמנים שבחרו להיכנע, לערוק, להשתמט או לשבות – הם הביאו לסיום המלחמה". ומדוע הגרמנים נשברו? לא בגלל כישלון 'מבצע מיכאל' שיצא לדרך במרץ 1918, או התבוסה הקשה באמיין ב-8 באוגוסט, שסימלה את "ההפסד הגרמני הגדול ביותר מראשית המלחמה". למעשה, מה שהפך את אמיין ליום שחור במיוחד הייתה "הודאת הפיקוד הגרמני העליון [כלומר, הגנרל לודנדורף] בתבוסה", תגובה מופרזת של אדם מותש וחולה אשר "הגיע למסקנה המוטעית לפיה צבאו יקרוס" אם תמשך הלחימה.

היטלר עצמו יטען מאוחר יותר כי הצבא הגרמני לא הובס בקרב אלא בידי כוחות חתרניים מתוך החברה הגרמנית. פרגוסון מאמין כי "הדקירה הגורלית" הגיעה למעשה מידי הגנרל לודנדורף, ולא ננעצה בגב אלא הייתה "דקירה בחזית". אך הפרשנות היומרנית הזו אינה תואמת את מצב המלחמה באותה עת, ואינה נתמכת בראיות לגבי מצבו המנטלי או הפסיכולוגי של הגנרל הגרמני.

במהלך 'מבצע מיכאל' הוצגה טקטיקה חדשה שעובדה בקפידה בארבע השנים של מלחמת השוחות. היא התבססה על שימוש בלוחמים נבחרים שתפקידם היה לעקוף בזריזות את ביצורי האויב, לחדור לעומק שטחו ולגרום שם נזק כבד שיכפה עליו לסגת. הבעיה הייתה שלאחר זמן מה, אותן מתקפות נבלמו ושאבו מספר רב של חיילים, ביניהם המובחרים שבצבא הגרמני.

ואם זה לא היה גרוע מספיק, 'מבצע מיכאל' הותיר את הגרמנים ללא עתודה שנדרשה הן לחידוש המתקפה והן לשימור ההגנה "האלסטית" שפותחה בידי הצבא הגרמני. בינתיים, בצד מדינות ההסכמה, שטף החיילים האמריקנים שהחלו להגיע ב-1918 הבטיח את מה שנראה כאספקה בלתי נדלית של עתודה שאפשרה לפרדיננד פוש, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, לפתוח בסדרת התקפות באזורים שונים, ולגרום לגרמנים לסגת או לקרוס. החזית המערבית לא הייתה היחידה שהושפעה. ב-1918 כוחות ההסכמה בבלקן היו חזקים מספיק כדי לתקוף את בולגריה, בת-בריתה של גרמניה, לגרום לכניעת בת-ברית אחרת, טורקיה, ולהפעיל לחץ בחזית האוסטרית.

הייתה זו הקריסה בבלקן שגרמה לבסוף לגרמנים לבקש הפסקת אש, אך היו אלה כישלון מתקפת האביב, שיפור טקטי ולוגיסטי בקרב מדינות ההסכמה, והגעת האמריקנים שהביסו את הגרמנים בשדה הקרב. דקירה מכרעת, בגב או בחזית, לא הגיעה מסוציאליסטים, יהודים או בוגדים (כפי שטען היטלר) וגם לא מלודנדורף והפיקוד העליון (כפי שטוען פרגוסון), אלא מידי צבאות ההסכמה. גם המפקד הגרמני האמיץ, הבריא והחזק ביותר היה שואף להגיע להסכם שלום בקיץ 1918.

***

זה מביא אותנו לשאלה הגדולה באמת – לא כיצד המלחמה התארכה אלא מדוע הסתיימה ואיך פרצה מלכתחילה. ויכוח היסטורי עז התנהל סביב שאלות אלו, ופרגוסון מוסיף אליו תשובה מעוררת מחלוקת משלו.

בתוך שנים ספורות מחתימת הסכם ורסאי, שהטיל על מעצמות המרכז אחריות מלאה למלחמה ולנזק שגרמה, רפובליקת ויימר שכוננה בגרמניה השיקה מאמץ מאורגן וחשאי ברובו לבטל בפועל את ורסאי. משרד החוץ של ויימר אף הקים מחלקה שלמה, Kriegsschuld-referat, שהוקדשה להפרכת האשמה הגרמנית במלחמה.

הקמפיין הזה נפל על אוזניים קשובות גם בבריטניה וגם בארה"ב, שם, מסיבותיהם שלהם, ליברלים התלוננו מרה כי ההסכם היווה בגידה במטרות האידיאליסטיות ובעקרונות שהוצבו בידי מנהיגי המערב בזמן המלחמה. אחרים, במיוחד בבריטניה, הלכו רחוק יותר: עבור אלו שהתנגדו מלכתחילה לכניסה למלחמה, יש לתלות את הסיבות האמיתיות למאבק ולהרס הנורא שיצר באימפריאליזם המערבי ובמיליטריזם, במערכת הבריתות המערבית ובמנהגי הדיפלומטיה החשאית, ובתאוות הבצע של יצרני תחמושת ("סוחרי המוות") ובנקאים.

כל ההשקפות האלו אומצו בידי היסטוריונים רוויזיוניסטים בשנים שבין מלחמות העולם. כתביהם סחפו את הדעה המלומדת, חיזקו את הנטייה לפייסנות בבריטניה ואת הנטייה לבדלנות בארה"ב. רק בשנות ה-60, בעבודתו של החוקר הגרמני פריץ פישר וממשיכיו (שנבנתה על מחקר קודם מאת ההיסטוריון לואיג'י אלברטיני), הפרשנות הרוויזיוניסטית החלה להיסדק ולבסוף ננטשה.

הקונצנזוס כיום גורס כי גורמי העומק למלחמה טמונים בשאיפת גרמניה להפוך לכוח הדומיננטי ביבשת אירופה ולכוח עולמי השווה או עולה על זה של בריטניה. כך ההחלטה הגרמנית לבנות צי ספינות-מלחמה חזק מספיק כדי לכל הפחות לגרום לבריטים להשקיף מהצד בזמן שבו מתרחש שינוי עצום במאזן הכוחות הבינלאומי. במקום זאת, כמובן, הבריטים הנרעשים פתחו במרוץ חימוש יקר (ולא רצוי) במטרה לשמור על עליונותם בימים, ונטשו את עמדת "הבדידות המזהירה" כדי ליצור ברית עם יפן ואת "ההסכמה המשולשת" עם צרפת ורוסיה. בתגובה, ההסדר הבינלאומי החדש הזה גרם לגרמניה לחשוש כי היא "מכותרת" בידי כוחות קנאים ועוינים, והוביל למרוץ חימוש חדש ולמשבר הסופי של יולי 1914.

פרגוסון מודע היטב להתפתחויות ההיסטוריוגרפיות האחרונות. לצד מרבית ההיסטוריונים כיום, הוא דוחה טיעונים בעד חפותה של גרמניה או, לכל היותר, אחריות שווה לפרוץ המלחמה ב-1914. אבל הוא נוטש את הקונצנזוס בהסברו מדוע התנהגו הגרמנים ב-1914 כפי שהתנהגו. "ההחלטה הגרמנית להסתכן במלחמה אירופית ב-1914 לא התבססה על יוהרה", הוא כותב; "לא היה שום ניסיון להפוך למעצמה עולמית. במקום זאת, מנהיגי גרמניה פעלו מתוך תחושת חולשה". בקצרה, פרגוסון מאמין כי הגרמנים פתחו במלחמת מנע, בעיקר מתוך חשש מפני מתקפה רוסית בעתיד הקרוב.

אין שום סיבה להאמין דווקא לגרסה זו של האירועים. כפי שניסח זאת דומיניק ליבאן, היסטוריון מוביל של האימפריה הרוסית, רוסיה באותן שנים הייתה "מעצמה שבעת טריטוריה", והממשלה הרוסית עמדה בפני צרות פנימיות משמעותיות שאיימו להוביל לאסון במקרה של מלחמה. ובכלל, אם רוסיה אכן הייתה יוצאת למתקפה נגד גרמניה, "מנגנוני הרגולציה העצמית של מאזן הכוחות היו פונים נגדה". מתקפה רוסית ללא התגרות גרמנית מוקדמת הייתה עלולה להחריב את ברית "ההסכמה המשולשת", בלעדיה לרוסים לא הייתה כל תקווה לנצח במלחמה כזו.

כל זה היה ברור לגרמנים. החשש הגרמני, שבוודאי היה קיים, נבע ממקור אחר: התחזית של רוסיה חזקה יותר, מאחדת כוחות עם צרפת ואולי גם עם בריטניה, במלחמה שנגרמה בשל התגרות מצד גרמניה. הנחישות הגרמנית להשיג מעמד עולמי באמצעות כוח ובאמצעות האיום בכוח – "היוהרה" אותה מבטל פרגוסון – מתקבלת ברצינות רבה על ידי מרבית ההיסטוריונים. ישנו הר של ראיות תומכות לכך, לא רק בתיעוד הפעולות הגרמניות אלא גם בשלל הצהרות מפי הממשלה הגרמנית ומנהיגים צבאיים בשירות פעיל וכאלו שפרשו, אנשי עסקים, תעשיינים, בנקאים ופובליציסטים, כמו גם משקיפים פיקחים במדינות אחרות.

הנה משקיף אחד כזה, מתקופת מפנה המאה. לא בריטי, צרפתי או רוסי חשדן אלא השגריר האוסטרו-הונגרי המנוסה והממולח בברלין:

המדינאים הגרמנים המובילים, ומעל כולם הקיסר וילהלם, הביטו לעבר העתיד הרחוק והם שואפים להפוך את עמדתה הכבר-מתחזקת של גרמניה כמעצמה עולמית לכזו של מעצמה דומיננטית, שבסופו של דבר תהפוך ליורשת האמיתית של בריטניה מן ההיבט הזה… גרמניה כבר מתכוננת במהירות ובנחרצות למשימה העתידית שהציבה לעצמה. בשדר זה אני מרשה לעצמי להתייחס לחשש הגובר מפני צמיחת כוחות הימייה הגרמניים".

עבור פרגוסון, אף אחד מן משוגות הדמיון האלו (כהגדרתו) לא צריכים להילקח כפשוטם. העניין האמיתי היחיד היה זה הצנוע יותר אודות מרכז אירופה הנשלט בידי כוח גרמני – ולכן הוא שואל ברצינות גמורה, האם זה בהכרח היה דבר רע כל כך? נניח כי המכה הגרמנית "המקדימה" ב-1914 הייתה מתבצעת ללא התנגדות, ואכן הייתה מצליחה ביצירת "הגמוניה גרמנית באירופה". התוצאה, כך כותב פרגוסון, הייתה לכל היותר "איחוד מכסים אירופי בשליטה גרמנית" שאינו שונה בהרבה מזה המתפתח באירופה בימינו ללא מלחמות. למרות כל דברי הרהב על אימפריה גרמנית ועל הרצון הגרמני בכוח ("לא הדרך בה פוליטיקאים גרמנים מדברים היום", הוא מודה בעליזות), העובדה היא ש"הכוח האירופי של גרמניה לא היה כזה שעמו בריטניה, עם האימפריה הימית שלה, לא הייתה יכולה לחיות". אך במקום זאת, בהתעלמות רשלנית מן ההבטחות למתינות שנשמעו מברלין בשיא המשבר ביולי 1914 (אז הגרמנים ניסו בייאושם לשמור על בריטניה נייטרלית), הבריטים צללו אל המלחמה.

***

בחלקו המסכם של הספר, תחת הכותרת "מה אם?", פרגוסון מרחיב לגבי ההתפתחויות החיוביות שהיו עשויות להתרחש בתסריט בו בריטניה הייתה נמנעת ממלחמה, אפילו לעוד מספר שבועות. לא רק שאירופה היבשתית הייתה הופכת לדבר דומה לאיחוד האירופי אותו אנו מכירים כיום, אלא שבריטניה עצמה לא הייתה צריכה לסבול את הכיווץ המסיבי בכוחה מעבר לים בעקבות שתי מלחמות עולם ואובדן כוחה הכלכלי. יתכן, בנוסף, כי קריסתה המוחלטת של רוסיה לזוועות מלחמת האזרחים והבולשביזם הייתה נמנעת. לא היו היטלר או לנין, לא הייתה שואה ולא היו גולאגים.

אין פלא אפוא כי פרגוסון מעריך את החלטת בריטניה להתנגד ב-1914 כ"לא פחות מהטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית". הבעיה היחידה בקבלת פרשנותו היא שעלינו להתעלם מכל הידוע ועומד בניגוד לה, וזו משימה לא קלה. הידוע לנו תועד בקפדנות בידי פריץ פישר ואחרים, והתגלם ב"תוכנית ספטמבר" של הקנצלר הגרמני בתמן-הולווג כחודש לאחר פרוץ המלחמה באוגוסט 1914. בקצרה, מטרת גרמניה הייתה לכבוש ולשלוט ביבשת האירופית מתעלת למאנש ועד לאוקראינה, לנצל את משאביה הכלכליים, ולהשתמש בה כבסיס לאימפריה עולמית.

לפי התוכניות המפורטות של פרוגרמת ספטמבר, למשל, "צרפת צריכה להיחלש כך שלא תוכל לקום שוב כמעצמה. רוסיה צריכה להידחק הרחק מהחזית הגרמנית ככל האפשר, ושלטונה על עמים לא-רוסיים חייב להישבר". חוזי סחר מתוכננים היו אמורים להפוך את צרפת ל"ארץ הייצוא שלנו", ואת הצרפתים לשלם פיצויים שהיו הופכים ייצור נשק עצמאי לבלתי אפשרי למשך שני עשורים לפחות. בלגיה תאבד את ליאז', ורוויה וככל הנראה אנטוורפן, ותהפוך למדינת חסות. הולנד תהיה עצמאית לכאורה "אך בפועל נתינה" לגרמניה. לוקסמבורג תשולב ישירות באימפריה. מלבד התנאים הטריטוריאליים האלו, חשובה לא פחות הייתה המטרה של ייסוד "הסכמי מכס הדדיים" שיבטיחו שליטה כלכלית גרמנית באירופה.

התוכניות למזרח טרם נוסחו בפירוט כזה, אך בתמן-הולווג ואחרים כבר השתעשעו ברעיונות שהובילו בטבעיות לפשרה שנכפתה על הממשלה הבולשביקית החדשה ברוסיה במסגרת חוזה ברסט-ליטובסק ב-1918, אשר שלל מרוסיה את השליטה בפולין, פינלנד, המדינות הבלטיות, אוקראינה וחלקים בקווקז.

האם הגרמנים היו משנים דבר מתוכניות אלו רק כדי לעמוד בהבטחות שניתנו לבריטניה ביולי 1914? ספק גדול. עלינו לזכור כי בתמן-הולווג נחשב לאחד המתונים בגרמניה הווילהלמינית, ותוכניתו בוודאי לא סיפקה את רצונות הימין הקיצוני (גם הכלכלי וגם הצבאי), וגם לא את אלו של מרבית האינטלקטואלים והפוליטיקאים במרכז. במקרה בו בריטניה הייתה נרתעת מול ההבטחות הגרמניות, היא הייתה עומדת לבסוף מול אירופה הנשלטת בידי כוח יחיד, גדול ומסוכן בהרבה מאלו של ספרד תחת פליפה השני, צרפת תחת לואי ה-14 או אפילו נפוליאון.

כוח זה היה מחזיק בצבא האדיר ביותר שראה העולם, משאבים כלכליים חסרי תקדים לחיזוק הצי, ועתודות אנושיות מולן לבריטים לא היה סיכוי להשתוות. לגרמניה החדשה הייתה היכולת לדחוק את המסחר הבריטי מהיבשת, ואף, במקרה הצורך, לפלוש ולשעבד את האיים הבריטיים. כל מנהיג בריטי שהיה מוכן להסתכן בתוצאה כזו היה מפגין פזיזות מעבר לכל היגיון.

***

נטייתו של פרגוסון להיסטוריה "המנוגדת לעובדות" המתגלמת באופן המדהים והשגוי ביותר בחלקו החותם, מהווה את אחד המאפיינים המרעננים של הספר. כאשר פרסמתי בשנת 1987 את ספרי אודות 'נפילת האימפריה האתונאית', הגנתי על שיטתי ההיסטורית של "השוואת מה שהתרחש לעומת מה שהיה יכול להתרחש אם אנשים או עמים היו נוקטים פעולות שונות". טענתי אז כי "אין שום דרך בה ההיסטוריון יכול לשפוט כי פעולה אחת או החלטת מדיניות אחת הייתה חכמה או טיפשית מבלי לומר, או לרמוז, כי היא הייתה טובה או גרועה יותר מרעיון אחר שהיה יכול להיות מיושם. זו, אחרי הכל, היא היסטוריה 'מנוגדת לעובדות'". אני עדיין מחזיק בהשקפה זו, אם כי אני מודה שטמונות בה סכנות ממשיות.

סכנה אחת היא העובדה שהדרך שנלקחה לבסוף היא הדרך הידועה לנו, ללא כחל ושָׂרק, ועם כל ההשלכות השליליות שהיא חשפה, בעוד הדרך שלא נלקחה נוטה להיות מדומיינת במונחים של הצלחה מושלמת ובלתי סבירה, וללא שיקול תוצאות בלתי רצויות. זה יכול לקרות גם כאשר הניתוח מבוסס היטב. כאשר הבסיס רעוע, הסיכון להיפותזה אנטי-עובדתית מחמיר באופן מבהיל. השערותיו של פרגוסון נכשלות בשני הסעיפים.

אם לגרמנים לא הייתה כלל, לטענתו, תוכנית "נפוליאונית" לכיבוש אירופה ושום כוונות נגד בריטניה, אזי מדוע, יש לשאול, הם פתחו במרוץ החימוש הימי שנמשך עד ערב המלחמה ממש? מדוע, ב-1914, הם בחרו לאמץ את תוכנית שליפן למלחמה בשתי חזיתות שתביס ראשית את צרפת ואז תתקוף בכוח מלא את רוסיה, ודבקו בתוכנית זו למרות הסיכון הברור שהיא תגרור את בריטניה למלחמה? פרגוסון אינו מעלה, ובוודאי שאינו שואל שאלות אלו, ומוביל את הקורא למסקנה בלתי סבירה לחלוטין לפיה הגרמנים היו בוודאי שוטים או טיפשים. הוא גם אינו שואל מדוע המנהיגים הבריטים, מצדם, שגו כל כך בכוונות המתינות (מבחינתו) הגרמניות. גם הם היו ודאי שוטים. אך ורק פרגוסון, במבט לאחור, ראה את המצב בבהירותו.

אך הבה נניח כי בני התקופה צדקו לגבי האיום הגרמני. יתכן כי גרמניה הווילהלמינית לא הייתה רק עוד אומה אירופית המבקשת לשמור על אינטרסים לאומיים ואפילו לקדם אותם באמצעים סבירים. יתכן כי הייתה בבסיסה מעצמה מאוכזבת, נלהבת לשבש את הסטטוס-קוו ולהשיג מטרות התפשטות, במקרה הצורך באמצעות מלחמה. במקרה כזה, ההיסטוריון היה יכול להפיק מערכת שלמה של ספקולציות אנטי-עובדתיות אחרות.

"מה אם", למשל, הבריטים היו מעריכים בכנות רבה יותר את השאפתנות הגרמנית ואת האיום אותו הציבה? מה אם היו מבינים כי הדרך היחידה להרתיע את גרמניה, או להביס אותה במהירות במקרה של כישלון ההרתעה, הייתה לא רק ליצור בריתות חזקות עם צרפת ורוסיה אלא גם לנקוט בצעד הקשה והבלתי רצוי של מיסוד הגיוס הצבאי, מה שהיה מספק צבא ועתודות בסדר גודל שהיה הופך את תוכנית שליפן לבלתי ישימה? פעולה כזו הייתה עלולה למנוע את המלחמה ואת כל השלכותיה הנוראות באופן ודאי יותר מאשר עמידה מנגד בתקווה שגרמניה תתנהג יפה. אך היא הייתה גם דורשת השקעה כספית, הקרבה ומעל הכל הכרה במציאות המרה.

אומות דמוקרטיות ומסחריות, כמו בריטניה אז וכמו ארה"ב היום, נמנעות לרוב וככל האפשר מלהכיר במציאות, עד אשר, לבסוף, הן נדחקות להילחם במלחמות אותן נכשלו למנוע באמצעות הרתעה, ומגלות כי הן יקרות וקשות להכרעה. לאחר מכן, אם שרדו, הן יכולות לסמוך על היסטוריונים רוויזיוניסטים שיסבירו מדוע לא היה צורך להילחם בכלל, אם רק היינו סובלניים ומכילים יותר.