לקול תשואות השמאל, לולה מחזיר את המדינה לימי השחיתות, הדיכוי והעוני
בשנים האחרונות התפתח תחום אקדמי ופובליציסטי שלם המוקדש ל"התדרדרות דמוקרטית". המונח מתייחס לתופעה בה מדינות שהיו בעיצומו של תהליך דמוקרטיזציה שינו מסלול ושבו לנטיות אוטוקרטיות.
תוצאה כזו עלולה להתרחש תחת כל מפלגה או תחת כל פוליטיקאי. אך נראה שבכל הקשור לז'אנר הכתיבה המשגשג, השימוש במונח "התדרדרות דמוקרטית" מגיע רק כאשר מדובר במדינה בה הימין נמצא בשלטון.
הדוגמה הנוכחית לצביעות הזו מתרחשת בברזיל. כאשר הנשיא הימני ז'איר בולסנרו היה בשלטון, לא נרשם מחסור בכתבות העוסקות בהתדרדרות הדמוקרטית במדינה. אך כעת, כאשר מנהיג השמאל לולה דה סילבה חזר לתפקיד, המונח הזה לא נשמע כלל בהקשר של ברזיל, למרות שההתדרדרות ברורה לחלוטין.
חלק ניכר מהביקורת על בולסונארו הייתה מוצדקת. לאחר שהפסיד בהתמודדות לכהונה נוספת ב-2022, תומכיו תקפו את כל רשויות השלטון במדינה והוא עצמו ניסה לכאורה להסתייע בצבא כדי להישאר בשלטון. כתוצאה מן ההאשמות האלו ואחרות, נאסר עליו להשתתף בבחירות רשמיות עד לשנת 2030.
אך אינך חייב להיות תומך בולסונארו כדי להכיר בכך שלולה רחוק מאוד מלהיות דמוקרט ליברלי. מסכת השחיתות שנרקמה במהלך כהונתו הראשונה בין 2003 ל-2011 נחשפה רק מאוחר יותר, בתום חקירה ממושכת ומורכבת שהובילה גם לשנת מאסר.
השחיתות של לולה שירתה היטב את אג'נדת השמאל. כאשר נכנס לראשונה לשלטון, עליית מחירים גלובלית הזניקה משמעותית את הכלכלה הברזילאית המבוססת על משאבי טבע והעניקה לנשיא הון אותו היה יכול לחלק לפי משנתו הסוציאליסטית. אך כאשר המגמות העולמיות השתנו, "ממשל לולה, המופקר והבזבזן, יצר חוב חונק ורגולציה משתקת (בענף האנרגיה למשל) שגבו מהמדינה מחיר כבד", כתב אז אלברו וארגס.
היורשת של לולה, דילמה רוסף, לקחה את השחיתות לגבהים חדשים ולבסוף הורשעה והודחה בידי בית המחוקקים. כפי שגבריאל קסטרו ציין אז, חסידי רוסף הגדירו את הדחתה כ"הפיכה", למרות שהתהליך כולו נעשה באמצעים חוקתיים ובתמיכה מלאה של נבחרי הציבור. לדבריו, "עבור סוציאליסטים מהדור הישן, 'הפיכה' היא כל דבר שחוסם את דרכם לשלטון… כל מה שמקדם אותם לשם מוגדר כ'מהפכה' או 'דמוקרטיה', אפילו כאשר זה נעשה בדריסת שלטון החוק".
דינמיקה דומה מתפתחת כעת עם לולה. כאשר הוא הביס את בולסונרו הימני, זה היה "ניצחון לדמוקרטיה", אפילו אם משמעותו תמיכה במשטרים רודניים מחוץ ודיכוי חופש הביטוי מבית.
בדומה לכהונותיו הקודמות, לולה לא בזבז זמן ומיד התחיל לחבק כמה מהמנהגים הגרועים ביותר על פני כדור הארץ. לאחר שעורר סערה באירוח הנשיא האיראני אחמדיניז'אד ב-2009, לולה אפשר אשתקד לספינות מלחמה איראניות לעגון בחופי ברזיל. הוא ידיד קרוב של ולדימיר פוטין ותמך בהצעה הסינית שתאפשר לרוסיה לשמור את מרבית השטח שכבשה באוקראינה. מול סין עצמה, לולה שואף לקשרים ביטחוניים וכלכליים קרובים יותר. הוא הצליח למנות את רוסף כיושבת הראש של New Development Bank, יוזמה סינית להקמת חלופה לבנק העולמי.
אחרי שיצר קשר חם עם הוגו צ'אבס בסיבוב הקודם, לולה ניסה לשחזר אותו עם ניקולס מאדורו, יורשו של צ'אבס כרודן הסוציאליסטי של ונצואלה. בולסונארו ניתק את הקשר עם ונצואלה וביחד עם ארה"ב הכיר במנהיג האופוזיציה גויאדו כנשיא הלגיטימי אחרי זיוף הבחירות ב-2018. לולה מצדו הזמין את מאדורו לברזיל בשנה שעברה ואמר כי הסנקציות האמריקניות נגד ונצואלה מבוססות על "נרטיב שגוי".
בהמשך, לפני הבחירות שנערכו השנה בוונצואלה (שגם אותן גזל מאדורו מהמנצח אדמונדו גונסלס שנאלץ לברוח לספרד), לולה טען כי הוא "חושש" מן הרטוריקה של מאדורו. אך במקום שיעמוד על כך שיש להכריז על גונסלס כנשיא, כפי שכל מדינה דמוקרטית הייתה צריכה לדרוש, הוא הסתפק באמירות כלליות על הצורך לקיים בחירות חדשות.
לולה שב לשלטון לקול תשואות השמאל העולמי ובעזרת הבטחות להיאבק בשינוי האקלים ובתופעת ה"דיסאינפורמציה". בוועידת האקלים לפני כשנתיים הצהיר כי "המלחמה בשינוי האקלים תהיה בראש סדר העדיפויות של ממשלתי". נוכחותו באירוע הייתה דוגמה נוספת לאופן שבו פעילי אקלים מקדמים את מטרתם באמצעות הסכמים בינלאומיים, לעתים קרובות נגד רצון האזרחים במדינות השונות.
המאבק ב"דיסאינפורמציה" הוביל את ברזיל להצטרף למועדון המפוקפק של מדינות אשר אסרו על פעילות רשת X (טוויטר). שופט בית המשפט העליון שפרסם לראשונה את הצו בעניין, אלשנדרה דה מוראש, הוא בן-ברית פוליטי של הנשיא. לולה עצמו הביע תמיכה באיסור והוסיף כי מדינות אחרות צריכות לראות בכך דוגמה.
כאשר לומדים מעט על ההיסטוריה של איש האיגודים לשעבר בן ה-78, שום דבר מזה לא אמור להפתיע. סוציאליסטים לא מאמינים בערך החירות, והם מאמינים בדמוקרטיה כל עוד היא מאפשרת לקדם סוציאליזם. מפלגות ימין עדיין מחזיקות ברוב בבית הנבחרים, כך שהצעדים הדרקוניים מצד הנשיא רק צפויים להתגבר.
כפי שמילטון פרידמן כתב ב'קפיטליזם וחירות', חירות כלכלית אינה תוצר מקרי או סתם דבר שטוב שהוא קיים; היא חלק בלתי נפרד מן החירות הכללית:
ישנה, בעיקר אצל אינטלקטואלים, נטייה חזקה לראות היבט זה של החירות כלא חשוב. הם נוטים לבוז למה שהם רואים כצדדים חומרניים של החיים ולראות את רדיפתם שלהם אחרי ערכים – כביכול נעלים יותר – כנמצאת בדרגת חשיבות שונה וכראויה לתשומת לב מיוחדת
אם אינטלקטואלים בימינו אכן שואפים לקדם את ערכי הדמוקרטיה, עליהם להיות מוטרדים מנשיא מדינת ענק שהוא בפועל סוציאליסט קשיש ומשוגע. ואולי, דמוקרטיה אינה בדיוק בראש מעיניהם.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
