שנים של סיקור מוטה לשמאל רק חיזקו את הימין, וכעת עשויות לפוצץ את בועת העיתונות הפוליטית
לעיתים קרובות, מערכות בחירות כושלות מובילות לניתוחים שלאחר המעשה. במקרה של קמפיין האריס לנשיאות, לא רק שאיפות המועמדת נגוזו להן ב-5 בנובמבר, אלא גם תפקידה המסורתי של התקשורת בדיווח מהזירה הפוליטית.
מאז ניצחונו הראשון ב-2016, ואפילו ביתר שאת מאז ההפסד ב-2020 ואירועי הקפיטול שאחריו, אנשי התקשורת האמריקנית ראו כחובתם העיקרית לפרט כל אחד מחטאיו (האמיתיים והמדומיינים) של דונלד טראמפ. הם ראו בו איום ייחודי על הדמוקרטיה ובעצמם את מגניה, למרות שמסע הצלב הזה נפתח ונמשך תוך ויתור על מרבית העמדה המוסרית (האמיתית והמדומיינת) ממנה נהנו בעבר. זכורה במיוחד הטענה השקרית על היותו של טראמפ סוכן רוסי.
בהמשך, כאשר טראמפ עמד לבחירה מחדש מול ג'ו ביידן, כלי תקשורת ובמות שמאל אחרות עשו כל שביכולתם כדי לסייע למועמד הדמוקרטי כאשר השתיקו וצנזרו את תוכן המחשב הנייד שהיה ברשות בנו האנטר, שוב בטענה השקרית שהמחשב ותכניו פוברקו איכשהו בידי רוסיה. לאחר שטראמפ הפסיד לביידן, התקשורת עודדה בהתלהבות את המלחמה המשפטית נגדו מצד הממשל ודמוקרטים אחרים, שהובילה בין היתר לפשיטה על ביתו בפלורידה, הליכים חוקיים אינסופיים והרשעה בניו-יורק על ידי תובע פוליטי במובהק.
במקביל, אותה תעשיית תקשורת שהתפארה בביקורת כלפי בעלי השררה, התעלמה או ניסתה להציג באור חיובי את כישלונות הנשיא ביידן וממשלו. הנסיגה האסונית של כוחות הצבא מאפגניסטן נשכחה כעבור ימים ספורים; אינפלציה עקשנית ונתוני אבטלה מדאיגים זכו לשלל תירוצים – החל מתקופת מעבר וכלה בסיפורים עד כמה המצב לא כזה גרוע, בנסיבות הקיימות. הגבול הדרומי הפרוץ זכה לסיקור מזערי בהשוואה לזה שהוקדש לפרשיות טראמפ. צווים נשיאותיים שפגעו בנשים ספורטאיות ואפשרו לגברים להתחרות איתן נחגגו כהישג או בוטלו כחסרי השפעה. והמדהים מכל – דעיכתו הפיזית והקוגניטיבית של הנשיא ביידן הפכה לכל כך ברורה עד שכמעט ולא דובר בה.
האחרון היה אולי החטא החמור ביותר, משום שאפילו מאמציו הנמרצים ביותר של הממשל להסתיר את ביידן מעיני הציבור או לשלוט בהופעותיו (כולל כרטיסים עם תמונות הכתבים ותשובות מתוסרטות לשאלות מוכנות מראש במפגשים הנדירים עם עיתונאים אוהדים), הציבור ראה בעיניו כי הנשיא פשוט אינו כשיר לנהל מדינה. גולשים שתהו מדוע הוא מבלה זמן רב מהרגיל בבית הקיט או כאלו ששיתפו תמונות וסרטונים שלו מועד ומבולבל הוצגו בתקשורת כמפיצי תיאוריות קונספירציה ימניות או מפיצי זיופים ומידע כוזב.
כאשר ביידן הודיע על החלטתו לרוץ מול טראמפ ב-2024, גם מרבית כלי התקשורת יישרו קו. הם הפיצו בשמחה את המסרים מהבית הלבן לפיהם הנשיא מרגיש טוב ומוכן להתמודד שוב. לא ברור עד כמה השלו את עצמם או הטעו במכוון את הציבור לגבי מצבו של הנשיא, אך די ברור שרובם האמינו כי הסיכון הטמון בכהונה נוספת של טראמפ גבוה מדי שאפילו דמוקרט מזדקן ודועך עדיף על ניצחון רפובליקני.
בשלהי חודש יוני נערך העימות הנשיאותי הראשון, ולאחריו לא ניתן היה עוד להסתיר או להסביר את מצבו של ביידן. עיתונות אמיתית הייתה מטילה ספק בכישלונה שלה לדווח על עובדה זו ושואפת לחשוף את התהליך המפוקפק במסגרתו ביידן הודח למעשה מהמרוץ והוחלף בידי האריס שמעולם לא ניצחה בבחירות מקדימות.
אך במקום זאת, התקשורת בחרה לפתוח באחד הקמפיינים החד-צדדיים שנראו בעידן המודרני במאמץ להרוס מועמד פוליטי מסוים, תוך תמיכה במרוץ הכושל של האריס ופמפום בלתי פוסק של סיסמאות הדמוקרטים. לא נשמעה שום דרישה מהאריס לעמוד בפני שאלות קשות וכל טענות יועציה התקבלו ללא ביקורת. האווירה התקשורתית המזויפת יצרה אצל הדמוקרטים זחיחות וביטחון עצמי מופרז, שהתבטא היטב בשלטים שהכריזו “Harris/Walz—Obviously”. ועבור המצביעים שאולי התלבטו או חשבו אחרת, בתקשורת חזרו על המסר לפיו הצבעה לטראמפ היא הצבעה לפשיזם, ולכן בהגדרה "מצביעים לא מודעים" (שכונו גם "זבל" בפי הנשיא ביידן) שיעשו זאת הם שותפים לפשע.
זה לא עבד. האריס הפסידה בגדול. למעשה, יתכן כי הסיקור החד-צדדי וההיסטריה התקשורתית המוגזמת במהלך סבב הבחירות הזה תרמו לניצחון טראמפ. יתכן אף שאלו היו הבחירות הכלליות הראשונות בהן הטיה תקשורתית התבררה כגורלית לא עבור המטרה לחיציה, אלא עבור התקשורת עצמה והמפלגה המועדפת עליה. בכישלונה לזהות את פגמיה, בועת התקשורת הפוליטית פשוט קרסה לתוך עצמה.
@TrumpWarRoom when your Neighbor in TX of all places! posts a "Harris Walz Obviously" sign pic.twitter.com/Y8DQ4N4vNq
— TX Patriot45 (@TPatriot4526407) October 28, 2024
בבחירות האלו, התקשורת האלטרנטיבית (עצמאית וימנית) והרשתות החברתיות הצליחו באופן עקבי להעלות לסדר היום סיפורים אותם התקשורת המרכזית סירבה לכסות, או כיסתה בהטיה קיצונית. הן הזכירו למצביעים את הרקורד הכושל של ממשל ביידן ואת ההתחמקות של האריס מלענות על שאלות בסיסיות. בסוגיות שונות – כגון שינוי מין בקרב ילדים – נאלצה לבסוף התקשורת המרכזית להגיב ולעתים אף לאשר דיווחים בתקשורת האלטרנטיבית.
הרפובליקנים הוכיחו כי הם מסוגלים לנצח מול תקשורת מוטה ומגויסת כולה לטובת המועמד האחר והמפלגה האחרת. זה כשלעצמו לא היה דבר חדש; ריצ'רד ניקסון ורונלד רייגן היו מטרות ליחס תקשורתי עוין ובכל זאת זכו בניצחונות גדולים. מערכת הבחירות האחרונה הביאה משהו חדש, הודות לאזרחים רבים (ולא בהכרח רפובליקנים) שפעלו לפי העלבון המתחזה למחמאה שלעתים קרובות הוטח במבקרי העיתונות המרכזית: "אם אתם לא אוהבים את התקשורת, תבנו אחת משלכם". וזה בדיוק מה שהם עשו.
אתרים כמו The Free Press ו- Washington Free Beacon, מגישי פודקאסטים כמו ג'ו רוגן ותיאו וון, כוכבי יוטיוב כמו Nelk Boys ואפילו אושיות בידור כמו דיינה ווייט המנהל את ארגון הלחימה הספורטיבית UFC, העצימו סיפורים מהם התקשורת המרכזית בחרה להתעלם.
הם סיפקו במה פופולרית בה טראמפ ואנשיו היו יכולים לתקשר ישירות עם מצביעים. הופעות אלו שותפו בתפוצה רחבה ברשת X, שבעליה אילון מאסק התומך בטראמפ נשבע להפוך למקום שאינו מצנזר מידע שאינו נוח למפלגה כזו או אחרת. חשבונות פופולריים ברשתות שיתפו שוב ושוב פליטות פה של ביידן ותשובות מתפתלות של האריס לשאלות פשוטות, ובכך מילאו חלל אותו יצרה התקשורת בכוונה. או כפי שמאסק כתב לעוקביו לאחר ניצחון טראמפ – "אתם התקשורת עכשיו".
במובן הזה, מצביעים רפובליקנים כעת יכולים לעקוף את אמצעי התקשורת המסורתיים בחיפוש אחר חדשות פוליטיות. משמעות נוספת היא שהטענה הימנית המוכרת אודות אשמת התקשורת בכישלונות אלקטורליים תהיה פחות ופחות משכנעת בעתיד.
למעשה, יתכן כי אווירה תקשורתית פחות מוטה הייתה פוגעת עוד יותר בתמיכה בהאריס בכך שהייתה חושפת את עמדותיה האמיתיות והלא-פופולריות, ומנגד הצלחת התקשורת האלטרנטיבית בבחירות האלו מוגבלת בעיקר לתחום הפוליטי. מחוץ לעיתונות הפוליטית, הלהיטות בה דוחפת התקשורת המרכזית נרטיבים כוזבים, כמו שהניו-יורק טיימס או הוושינגטון פוסט למשל עשו לאחר השבעה באוקטובר, ממשיכות להשליך באופן שלילי על יכולת הציבור להבין מה באמת מתרחש במזרח התיכון.
גם האווירה התרבותית הכללית נותרה מוטה באופן משמעותי נגד דעות ימניות ונגד מצביעי ימין. מלבד כמה יוצאים מן הכלל, הוליווד, האקדמיה וחלק ניכר מעמק הסיליקון עדיין צבועים בעיקר בצבעי שמאל. אך למרות כל זאת, זהו ניצחון קטן אותו התקשורת האלטרנטיבית צריכה לנצל כדי לצמוח ולהגיע לקהלים רחבים יותר.
בנוסף, חשוב שגם נבחרי הימין יפתחו כישורים תקשורתיים מתאימים, בדומה לאלו שהציג סגנו של טראמפ, ג'יי דיי ואנס, בקמפיין הבחירות האחרון. נכונותו להסביר את עמדותיו בפירוט, שוב ושוב ובסביבה תקשורתית עוינת, מול התדהמה והבלבול בהם הגיבה האריס לשאלות סבירות, גם מפי מראיין ידידותי, הדגימו היטב את היתרונות והחסרונות בשני הקמפיינים.
ובנוגע לכלי תקשורת המרכזית עצמם, לפחות על פי תגובתם לאחר ניצחון טראמפ, הם למדו מעט מאוד. כך למשל, כותרת בניו-יורק טיימס בישרה כי "אמריקה שכרה בריון", ומתחתיה תחזית לפיה האומה "עומדת על סף סגנון ממשל רודני כמו שלא נראה מעולם". העובדה שטורים כאלו עדיין נכתבים אחרי שנים בהן הממשלה הפדרלית וממשלות מקומיות נעלו בתי ספר וכנסיות ועצרו אנשים שביקרו בחוף הים, היא לא פחות ממדהימה.
אנלוגיות לדיקטטורות מן העבר פשטו מכל עבר. דיוויד הסקל, עורך מגזין 'ניו-יורק', פרסם מכתב למנויים שנפתח כך: "התעוררנו לעולם מפחיד, בבוקר של אכזבה, פחד, זעם וניכור". הסקל הנביא המשיך והבטיח לקוראיו כי בכל הנוגע לטראמפ "לא נירתע מלסקר את הנזק, המהומה והאכזריות שהוא ודאי יגרום".
מגישי חדשות שפכו בוז ואשמה על מצביעים היספנים ושחורים ועל החלטתם הגזענית לכאורה להצביע עבור טראמפ, מסרבים להכיר בכך שניצחנו הגיע בזכות קואליציה רב-תרבותית של המעמד הבינוני, שרבים מחבריה עריקי המפלגה הדמוקרטית. כתב אתר ProPublica ג'סי אייזינגר, הזדרז שוב לעטות את תחפושת הקדוש המעונה, ואמר לחברי צוותו: "יתכן שיטרידו אותנו ויתבעו אותנו. יתכן שנספוג איומים אלימים. האם אנחנו סתם עיתונאים או שאנחנו מוכנים לאתגר?".
בהתחשב ברקורד הארוך של תקשורת השמאל במתן אפשרות לאנשי ביידן לסנן מראש שאלות ולמנוע גישה לאירועים חדשותיים, וטיוח בשירות הלבן במטרה לגרום לנשיא להיראות כשיר, התשובה לשאלה כזו אמורה להיות: כן, אתם סתם עיתונאים. במאמר מערכת לאחר הבחירות, הוושינגטון פוסט נזף בדמוקרטים על אותו טיוח בדיוק, אך סירב לקחת אחריות על חלקו במחדל.
מעטים מאוד בתקשורת המרכזית אכן עצרו לרגע כדי לתהות ולנסות להבין מדוע איבדו את אמון הציבור. כפי שכתב בראיין סטלטר מ-CNN, ישנו "זרם של ספק והתפכחות בשיחות פרטיות והתכתבויות" בקרב עיתונאים רבים, אשר אחד מהם סיפר לו, בתדהמה מסוימת, כיצד במשך שנים דיווח "בתוקפנות" על "הכחשת תוצאות הבחירות ומתקפת ה-6 בינואר בקפיטול", רק כדי לגלות כעת כי "למצביעים לא אכפת" מכל זה.
או כפי שבכיר טלוויזיוני אמר בעילום שם למגזין 'ניו-יורק', "אם חצי מהמדינה החליטה שטראמפ מתאים להיות נשיא, המשמעות היא שהם לא קוראים תקשורת ואיבדנו אותם לגמרי בתור קהל. ניצחון של טראמפ משמעותו שהתקשורת בצורתה הנוכחית פשוט מתה". גם התובנה הזו לא תוביל ככל הנראה לשינוי אמיתי בענף התקשורת, אך בתור נאום הספד לעיתונות הפוליטית של השנים האחרונות – היא מהווה אמת בלתי-מעורערת.
ד”ר קריסטין רוזן היא עורכת וסופרת העוסקת בנושאי תרבות ותקשורת. גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת קומנטרי.