איראן מציעה לארה"ב לחלק מחדש את המזרח התיכון

למרות שאינו כתב עת סאטירי, המגזין האמריקני Foreign Policy נוהג מזה שנים לפרסם מאמרים פרי עטו של מוחמד זריף, שר החוץ האיראני לשעבר, עוד מימיו כשגריר ארצו באו"ם.

תרומתו האחרונה של זריף לעולם הפובליציסטיקה הגיעה לפני כשבועיים, בטור נוסף בו תואר כ"סגן הנשיא לעניינים אסטרטגיים", תפקיד שאינו קיים באיראן ובוודאי שהמחבר אינו מחזיק בו. ובכל זאת, בטורו החדש מתעקש זריף לדבר בשם המשטר האיראני כולו בנושאים אשר באופן מובהק נמצאים מחוץ לתחום שיפוטו.

הטקסט נפתח באמירה תמוהה לפיה נשיא איראן, ולא המנהיג העליון, הוא המחזיק במילה האחרונה בכל הנוגע לסוגיות ביטחון ומדיניות חוץ. בשונה מטוריו הקודמים, בזה הנוכחי זריף מזכיר את שמו של המנהיג ח'אמנאי פעם אחת בלבד, בעוד הנשיא פזשכיאן מוזכר תשע פעמים, לרוב לצד פעלים כמו "פזשכיאן שואף" או "פזשכיאן רוצה", כאילו רצונו מהווה פקודה לעם כולו. וכך כותב למשל זריף:

"פזשכיאן מכיר בכך שהעולם נמצא בתקופת מעבר לקראת עידן פוסט-קוטבי בו שחקנים גלובליים יכולים בו זמנית גם לשתף פעולה וגם להתחרות באזורים שונים. הוא אימץ מדיניות חוץ גמישה, אשר שמה דגש על קשרים דיפלומטיים ודיאלוג בונה, במקום להסתמך על פרדיגמות מיושנות"

במילים אחרות, על פי זריף הנשיא החדש מבטיח לשבור לכיוון שונה לחלוטין מזה בו צעד המשטר במשך 45 השנים האחרונות. הוא מוסיף: "פזשכיאן רוצה יציבות ופיתוח כלכלי במזרח התיכון", דבר אותו האייתוללות לא רצו לכאורה בעבר משום שהעדיפו את "ייצוא המהפכה". ועוד: "פזשכיאן מקווה לשיחות הוגנות", תהא אשר תהא הכוונה, עם הנשיא האמריקני הנבחר טראמפ.

זו הצהרה אמיצה, בהתחשב בכך שרק בשבוע שעבר חזר ח'אמנאי על מנטרת "לא למלחמה ולא למשא ומתן", בעוד שר החוץ הנוכחי עבאס עראקצ'י אמר לתקשורת כי "אין שום בסיס לשיחות עם האמריקנים". ובנוגע לפזשכיאן עצמו, הוא שב ומדגיש כי "משימתי היא ליישם את רצונות המנהיג העליון". עד כה, הנשיא לא הזכיר אף אחד מן ה"רצונות" אותם מייחס לו זריף בטורו, אפילו לא ברמז.

אך זריף ממשיך בטון דרמטי עוד יותר וקובע: "זהו רגע עולמי היסטורי שאותו אסור לפספס". ואז הוא לוקח שאיפה עמוקה יותר ממקטרת החלומות ומציע כי "איראן ושכנותיה יכולות להתחיל בכך שיחקו את תהליך הלסינקי, שהוביל ליצירת הארגון לשיתוף פעולה וביטחון באירופה".

הסכמי הלסינקי נחתמו בקיץ 1975 לאחר שנתיים של דיונים בין מדינות מערב אירופה, תחת הנהגה אמריקנית, לבין מדינות ברית וורשה בראשות ברה"מ. גם קנדה החברה בנאט"ו חתומה עליהם. שני הגושים השתמשו בהסכמים כבסיס להפחתת המתח בעידן המלחמה הקרה אך לא הפכו אותם לאמנה רשמית ומחייבת חוקית.

זריף, מנגד, מציע מבנה רשמי לגרסת המזרח התיכון. אולי מבלי משים, הוא משתמש במילה "לחקות" כשהוא מדמיין את איראן כיורשת ברה"מ המציבה כיום אתגר למערב, ואת ציר ההתנגדות הכולל את המיליציות בעיראק, את סוריה (בזמן כתיבת הטור אסד עוד היה בשלטון), לבנון תחת חיזבאללה, החות'ים בחלק מתימן ועזה תחת חמאס – כמעין ברית ורשה זעירה, בעוד ארה"ב מובילה את שאר מדינות האזור החל ממצרים דרך מדינות המפרץ ועד טורקיה.

במילים אחרות, גרסת החיקוי של המזרח התיכון אמורה לחלק את האזור לשני אזורי השפעה: אחד עבור איראן ושליחיה והאחר עבור "השטן הגדול" מאמריקה ובני-בריתו הערבים והטורקים. אך אז הכותב בעל החזון נזכר לפתע כי תסריט זה מתעלם ממרכיב פעיל אחר בין כל הנפשות הפועלות: ישראל. מה אנו אמורים לעשות עם "הישות הציונית"?

ואולם, זריף מתחיל לענות על כך בטענה לפיה "תמיכת איראן בהתנגדות הפלסטינית יכולה להוביל לשיתוף פעולה עם מדינות ערב", ומוסיף: "העולם הערבי, אחרי הכל, מאוחד בתמיכתו למימוש זכויות העם הפלסטיני". זאת ועוד, לדברי זריף ההוזה, הסכמי אברהם התגלו כ"חסרי תועלת", ולכן טהרן צריכה לתפוס את ההובלה בסוגיה הפלסטינית. אבל כיצד?

הפתרון, על פי זריף, הוא "משאל עם בין כל התושבים בין נהר הירדן לבין הים התיכון – מוסלמים, נוצרים ויהודים – והפלסטינים שנדחקו לחיי גלות במאה ה-20 (יחד עם צאצאיהם), ובו תקבע מערכת שלטון עתידית ואפשרית".

בתהליך כזה, מן הסתם, ישראל תפסיק להתקיים ובמילותיו של זריף תהפוך ל"מדינה דמוקרטית בפועל", כמו איראן למשל, רק בהובלת חמאס.

גרסת זריף להסכמי הלסינקי אינה מוגבלת למדינות לאום המוכרות על ידי האו"ם וכוללת גם "תנועות שחרור עממיות כמו חמאס וחיזבאללה". (הרשות הפלסטינית תחת מחמוד עבאס אינה מוכרת על ידי האייתוללות וזוכה ליחס מבטל כ"זרוע של הכיבוש הישראלי"). כדי לחזק את אשלייתו העצמית, זריף אף מוסיף: "לכל המדינות ישנו אינטרס לעצור את הכיבוש הישראלי", אך לא מספק כל הוכחה לכך.

לעומת זאת, זריף מתייחס גם לסוגיית הגרעין האיראני ומתפאר ב"התקדמות המהירה" של העשרת האורניום בשיעור של 60%, במקום 3.5% עליהם הוסכם בהסכם הגרעין אותו רקח הנשיא אובמה לפני כעשור. לדברי זריף, ארה"ב ושותפותיה האירופיות צריכות לסייע להחיות את ההסכם אשר היווה "דוגמה ייחודית" לשיתוף פעולה שאפשר לאיראן להתקדם בשאיפות הגרעין שלה בעודה נהנית מיתרונות כלכליים.

זריף מבהיר היטב כי דבריו מכוונים בעיקר לנשיא האמריקני הנכנס טראמפ. הוא אומר כי למרות שפזשכיאן משוכנע כי איראן יכולה להילחם ולהגן על עצמה, היא מעוניינת בשלום ו"יכולה להיות שותפה נלהבת" עבור ארה"ב. לטענתו, "במקרה בו טראמפ יחליט לנקוט בצעדים כאלו, הרי שאיראן תהיה מוכנה לנהל דו-שיח ממנו ירוויחו גם בטהרן וגם בוושינגטון".

לסיכום: פזשכיאן, על פי סוחר השטיחים זריף, מעוניין ביצירת מבנה איראני-אמריקני משותף במזרח התיכון, במחיקת ישראל מהמפה על ידי "משאל עם", ובהחייאת הכלכלה האיראנית הגוססת כך שתוכל להמשיך לשלם לשליחי הטרור ולהאיץ את תוכנית הגרעין. (נפילת אסד רק מפחיתה את עלות ההרפתקאות האלו). בין כל המילים והרמזים, השאלה החשובה ביותר היא האם הנשיא טראמפ עצמו יתפתה לרכוש שטיח כזה?

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר מכון גייטסטון.