כן, להנציח! תגובה לד״ר אייל צור

בטורו "הכנסת מרבה להנציח, הציבור ירבה לשלם", מלין ד"ר אייל צור על אינפלציית חוקי ההנצחה המקודמים בתקופה זו בכנסת. חוקים להנצחתם של אישים כגון הרב עובדיה יוסף, הרב קוק, הרב חיים דרוקמן, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו ודוד לוי, גורם לצור לתמוה על היעדרה של "תפיסה כוללת ומדיניות סדורה ושיטתית להנצחת אישים", ולקרוא להקמתה של "ועדה ציבורית שתבחן את נושא ההנצחה הממלכתית של דמויות ציבוריות, תאסוף חומרים מקצועיים רלוונטיים, תשמע את דעתם של מומחים שיופיעו לפניה, ותגבש תפיסה לאומית כוללת וארוכת-טווח בנושא".

בכל הכבוד, אני חולק על ד"ר צור. המאמר אמנם משלם מס שפתיים ל"כוונה המבורכת לטפח מורשת לאומית לדורות", אך אני סבור שהמשקל של כוונה מבורכת זו, עולה עשרות מונים על המחיר הכלכלי המגולם בשגעת ההנצחה.

כדי להבין זאת, די להתבונן בדמויותיהם של מנחם בגין ויצחק שמיר; ובמעמד הציבורי של הארגונים המזוהים עימם – האצ"ל והלח"י. קל מאוד לשכוח זאת, אבל ארגונים מצד אחד של היכל התהילה של הציונות רדפו ללא רחם את הארגונים מצידו השני. יצחק רבין של מרכז רבין, ירה בתותח הקדוש לעבר האלטלנה (שם עט של ז'בוטינסקי), שעל סיפונה היה מנחם בגין של מרכז מורשת בגין. הלח"י של שמיר, למי ששכח, היה ארגון שהתנקש בחייהם של שוטרים וקצינים בריטים בארץ. באחד המקרים הגיע למטה הלח"י מידע על כך שהבולשת מתכוונת לפשוט על דירת מסתור של הארגון. בתגובה, קציני הלח"י מלכדו את הדירה. מפקד הבולשת, קלגס בשם מורטון, צפה את האפשרות הזו – לכן בחר לשלוח לדירה דווקא שני שוטרים בריטים יהודים. שניהם נהרגו. יצחק שמיר לא גילה נקיפות מצפון. ולמרות תהפוכות היסטוריות אלו, בגין, שמיר, האצ"ל והלח"י תפסו את מקומם על שלטי הגיבורים. הם לא הוקעו כצ'חצ'חים עם נטייה לטרור, כפי שהם עדיין מוגדרים בפי חלקים גדולים מדי במגזר שמאכלס באופן חסר פורפורציות את משכנותיהם של כותבי ומשכתבי ההיסטוריה.

ההיסטוריה הסוערת שלנו רוויה במעברים דרמטיים מן השוליים אל המרכז וחזרה, וכל מעבר שכזה הוא הזדמנות לכזבנים מדורות העתיד לנסות לשכתב את ההיסטוריה.

בשנות הכהונה הראשונה של טראמפ, רווחה בארצות הברית התופעה של עקירת פסלים עתיקים ממקומם, ושינוי שמותיהם של מוסדות, ספריות וערים – בזיקה לעמדה שתפסו המונצחים סביב שאלת העבדות. בתחילה נעקרו פסליהם של מנהיגים בולטים של הדרום המשעבד, אנשים שלא ניתן לנקות אותם מאשמה על אכזריות אישית כלפי עבדים שחורים. בהמשך, הניסיון להנדס מחדש את העבר התרחב לאנשים שהיתה להם זיקה כלשהי, ולו מעורפלת, לדרום. מרד השמאל בארה"ב ב-2020, לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, הרחיב את מלאכת שכתוב ההיסטוריה לכל מי שאי פעם הונצח, ולא התיישר בחייו עם הנרטיביים הקיצוניים והמופרכים של אנטיפה ו-BLM. גם אם חי ופעל הרבה אחרי תום מלחמת האזרחים.

אין הרבה הברקות שיצאו מפיו של בוגי יעלון, אבל ב-2007 השתתפתי בקורס שהוא לימד במרכז שלם, שבו הבריק את הפנינה האלמותית הבאה: "העתיד קבוע אך קשה לחזותו; העבר כל הזמן משתנה". לדור שלנו יש אחריות כבירה – לצמצם את מרחב התמרון של כזבני העתיד, בבואם לשנות את העבר – הוא ההווה של ימינו.

כאשר הכנסת מחוקקת חוק המנציח את זכרו של אדם, היא מותירה גלעד לדורות הבאים: האיש הזה, לפחות בפרק זמן מההיסטוריה, הותיר מורשת הנטועה בקונצנזוס של החברה הישראלית. 61 חברי כנסת, לפחות, הצביעו בעד הקביעה שמורשתו מכניסה אותו להיכל התהילה. הרחובות המנציחים את שמותיהם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר הם שמנעו ממחרחרי סזון למיניהם לנרמל את רדיפתם באותן תקופות אפלות. אנחנו צריכים לשמור על ההיסטוריונים של העתיד, וקהליהם, מפני התפתות למחשבות שמא הרב עובדיה יוסף, שגינוניו לא עוברים קל בגרון למי שנטוע בנימוסי המערב, היה דמות קיצונית, רלוונטית רק לקומץ מהחברה הישראלית. אנחנו חייבים להילחם בניכוס ההיסטוריה על ידי השמאל האחוס"לי, שמנסה לדחוק לשוליים דמויות כמו הרב חיים דרוקמן ודוד לוי, ואת מיליוני הישראלים שעוצבו על ידי מורשתם.

בכל דור ודור מתנהל הקרב על הנרטיב. הקמתם של מוסדות הנצחה ומורשת הוא כמו קפסולת זמן, המאפשרת למי שחקר האמת הוא המניע אותו בעיסוקו בהיסטוריה, לראות את האמת של דורנו דרך העיניים שלנו, ולא דרך הבבואה המסולפת מעשה ידי האג'נדה של ההיסטוריונים של העתיד.

אחרי שמפנימים את החשיבות העצומה שבמפעלי ההנצחה, העיסוק במחיר הכספי או במבנה הארגוני של ההנצחה – נראה שולי. עמותות או גופים סטטוטוריים, המסתמכים על מיליונים בודדים הם נטל זניח על הקופה הציבורית. המבנה הארגוני של הגופים הללו בוודאי יכול להיות טוב יותר, אבל אין לשפוך את התינוק עם מעט המים שבאמבט.

את המחלוקת עם ד"ר צור אחתום באמירה שאין באמת כאוס בשאלת ההנצחה. יש עיקרון ברור: מי שהכנסת החליטה להנציח אותו בחוק – מונצח בחוק. הכללים החלים הם בעצם תקנון הכנסת, המתווה את דרך החתחתים שחוק צריך לעבור כדי להיחקק. "תפיסה כוללת ומדיניות סדורה ושיטתית" נדרשות – בפרפרזה לפרשת יתרו שבערבה אני כותב את הטור הזה – כאשר יש צורך בשרי עשרות ושרי מאות: כאשר השאלה המדיניותית שעל הפרק נוגעת לאינספור אנשים, הרבה מעבר למה שהכנסת תוכל אי פעם לעסוק בו באופן פרטני – יש צורך בכללים נוקשים המנחים את הפקידים הזוטרים המבצעים את המדיניות. אבל כאשר עסקינן בקומץ דמויות בכל דור ודור, מספר קטן מספיק כדי שחברי הכנסת יוכלו להקדיש את הזמן הדרוש לדיון בכל מקרה ומקרה, אין שום הצדקה להגביל את חרות החקיקה של חברי הכנסת ולהצר את צעדיהם באמצעות ועדות מומחים למיניהם.

אחרי הכל, המומחים הללו הם אלה שאת תובנותיהם בעתיד מבקשים מפעלי המורשת להגביל ולכוון.