מעבר לקיר הברזל: ההצדקה הליברלית לפיזור הפלסטינים

דונלד טראמפ הוא אחד הנשיאים המבוגרים ביותר שנבחרו בארה"ב, אך במציאות של המזרח התיכון הוא משמש בתפקיד הילד הקטן בסיפור "בגדי המלך החדשים": הוא מצביע ואומר, "הסכמי אוסלו – עירומים. 'פתרון שתי המדינות' – מעורטל". אותה סיסמה שחוקה של הדיפלומטיה הבינלאומית – החיפוש אחר שלום במזרח התיכון, ככל שהיא מתייחסת ליחסי ישראל והפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה, מקבילה לטקס בדיקת חמץ בלילה שלפני סדר פסח: כולם עושים את עצמם כאילו הם מחפשים אחרי מה שכולם כבר יודעים שאינו שם. מה שטראמפ אומר הוא: שני העמים האלו, הישראלים והפלסטינים, קיימים זה לצד זה יותר ממאה שנה. מעולם לא היה שלום ביניהם וכנראה גם לא יהיה. המסר שאינו מבטא במפורש, אך ברור כשמש, הוא: אם רוצים להביא לסיום הסכסוך המזוין בין עמים אלה, מישהו צריך לעזוב. הפלסטינים בעזה אינם מפסיקים לתקוף את ישראל ולחתור להשמדתה, ולכן הם אשמים ונטל העזיבה – עליהם. סיבות נוספות לעזיבה הם יכולים לראות מבעד לפתחי האוהלים שלהם.

האשליה של ניהול הסכסוך

הציבור הישראלי כבר הפנים מזמן שאין שלום וגם לא יהיה, למעט מיעוט משיחי שעדיין חושב שמרמאללה, או מעמאן, או מריאד, יבוא הגואל. מאז מלחמת לבנון השנייה, הנחת היסוד של הפוליטיקה הפנימית בישראל היא כי אמנם אין פתרון לסכסוך, אך אי אפשר לומר בפירוש את העובדות שטראמפ עכשיו הצביע עליהן, כי באוזני אומות העולם (שעדיין מתעקשים להחזיק בנר ונוצת אווז כמו בערב שלפני הסדר) זה לא נשמע טוב. לכן הסיסמה ב-20 השנים האחרונות הייתה שצריכים "לנהל את הסכסוך": להכיל עד כמה שאפשר את אלימות הפלסטינים, להתעלם מהתמיכה של הרשות הפלסטינית בטרור, ולדאוג לשגשוג האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית מתוך הנחה שאם ינהגו ברכבים אירופאיים ויחיו בווילות ראווה הם ישנאו אותנו פחות.

הצלחה מסחררת, כפי שראינו בשביעי באוקטובר.

ועכשיו נשמעת הטענה: "אבל זה לא מוסרי!" דניאל הרטמן, ברשימה ב-Times of Israel, טוען שאף שחמאס רוצח בנו שוב ושוב ושוב, גירוש הפלסטינים מעזה היא "תועבה מוסרית". אלוף בן ב"הארץ" (לצד רבים אחרים) טוען שטראמפ, נתניהו וכץ "מגשימים את מורשתו של כהנא", והוא לוקח כמובן מאליו שמורשתו של כהנא פסולה מבחינה מוסרית.

האמנם?

הדמוקרטיה והזכות על הארץ

המחבר מאמין בזכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל. אך לצד ערך זה חובה לכבד ערכים נוספים. הרוב המכריע של הישראלים רוצים לחיות במדינה דמוקרטית, וגם לשמור על אופייה של המדינה כמדינה יהודית. ללא שמירה על ערכים אלו המדינה היהודית אינה יכולה להמשיך להתקיים. בדמוקרטיה לא יכולים להיות נתינים שאינם אזרחים בעלי זכויות שוות ומלאות. אם אינך מוכן להעניק אזרחות מלאה לקהילה מסוימת, אתה גם לא יכול למשול בה.

בלי להתווכח על גבולות כרגע, ואני בעד ריבונות ישראלית על כמה שיותר מארץ ישראל, אם הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה היו מוכנים לחיות בשלום לצד ישראל, לדעתי היינו חייבים להכיר בעצמאותם.

אך אין זה המצב. הפלסטינים הם הצד החלש בסכסוך, אך לו יכלו היו קמים ושוחטים את כל היהודים. למחרת טבח ה-7 באוקטובר 70% מהפלסטינים תמכו בניסיון הפלסטיני לחקות את חיסול גטו ורשה. מעולם לא הייתה הנהגה פלסטינית שראתה במשא ומתן אחרת מאשר דרך להשיג הישגים מדיניים וטריטוריאליים נגד ישראל בדרך להשמדתה. מעולם לא קמה הנהגה פלסטינית שנמנעה מתמיכה בטרור, מחינוך לטרור ומטיפוח בקרב הנוער הפלסטיני שאיפה לחיסול מוחלט של מדינת ישראל על יהודיה. ככה כבר יותר ממאה שנה. מאז 1993 כל פרשיות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נעשו מתוך רמאות עצמית של הישראלים, לעתים גם בלחץ גורמי חוץ, כאילו הנושא והמטרה מבחינת הפלסטינים אינם כפי שתיארתי.

הפילוסופיה של לוק והצדקת ההגנה העצמית

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק נחשב למייסד הליברליזם המודרני. תורתו המדינית עומדת ביסוד הכרזת העצמאות של ארה"ב ומגילת הזכויות של חוקתה. לפי לוק, זכויות אדם הן מן הטבע. כל אדם, כדי לחיות, זקוק לכך שאחרים יכבדו את הערכים הבסיסיים הנחוצים לו כדי לשרוד – לפי לוק, חיים, חירות, ורכוש (בתנאי שנרכש בדרך מותרת, ללא גזל או רמאות). זכויות אלו קיימות אף "במצב הטבע", כלומר הן שייכות לבני אדם מעצם טבעם ולא בגלל שהמדינה מעניקה אותן או יכולה לשלול אותן.

לוק מדמיין את מצב זכויות האדם "במצב הטבע" – כלומר, המצב לפני שבני אדם מתארגנים בקהילות פוליטיות. מצב הטבע הוא "מצב של חירות, אך לא מצב של הפקרות" [פרק II, פסקה 6]. ההיגיון מחייב שכל אדם יכבד את הזכויות הנחוצות לו – אצל הזולת. גם כשבני אדם מתארגנים במסגרת מדינית, הם עושים זאת על מנת שהמדינה תגן על זכויותיהם ולא תפר אותן. לא ייתכן כי חברי מדינה יסכימו להעניק למדינה את הסמכות לפגוע בזכויותיהם; משטר העושה זאת ללא הצדקה הוא רודני.

ובכל זאת – עברו ליד כלא איילון, ותראו מוסד שקיים, לפי חוק ובצדק, כדי לשלול מאנשים את חירותם. מה מצדיק זאת?

לפי לוק, אדם המפר את זכויות הזולת מראה שאינו מקבל את העיקרון שהביטחון האישי שלו עצמו מחייב לכבד את זכויות הזולת. הוא "מראה שהוא חי לפי אמת מידה אחרת מאשר לפי ההיגיון והשוויוניות… והופך למסוכן לכל האנושות, בגלל שהפר וזלזל בקשר המחייב ביניהם" [שם, פסקה 8]. אותו אדם מסוכן לאחרים, ואחרים רשאים לנקוט בצעדים הנחוצים כדי לסכל את הסכנה הנובעת ממנו. מי שמפר את זכויות הזולת מצדיק נטילת זכויותיו כדי להגן על יתר החברה. במסגרת מדינית, המדינה תעצור אותו, תעמיד אותו לדין ותגזור עליו עונש הכולל שלילת חלק מזכויותיו לרכוש ו/או לחירות; במקרה של אדולף אייכמן, לחיים.

ביחסיהם עם מדינות אחרות, "[חברי קהילה פוליטית] נמצאים עדיין במצב הטבע מול מדינות אחרות או יחידים שאינם חברי הקהילה הפוליטית שלהם" [פרק XII, פסקה 145] שהוא, כפי שכתב לוק, מצב של חופש פעולה אך לא של הפקרות.

אך המצב שונה כאשר מישהו מאיים על הזולת בהשמדה, או קהילה פוליטית אחת מאיימת להשמיד אחרת. על כך כותב לוק:

"מצב מלחמה הוא מצב של עוינות והשמדה; ולכן [מאן דהו] החושף, במילים או במעשים, כוונה ליטול את חייו של הזולת, משים את עצמו במצב מלחמה עם אותו אחר, ומפקיר את חייו הוא להינטל על ידי מי שהוא תוקף או על ידי מי שנזעק לעזרתו של האחרון; שהרי סביר וצודק שתהיה לי הזכות להשמיד את מי שמאיים בהשמדתי. כי לפי חוקי הטבע כשיש לשמור על חייהם של בני אדם ככל הניתן, אם אי אפשר לשמור על חיי כולם, יש להעדיף את ביטחונו של מי שנקי מאשמה; ומותר להשמיד אדם העורך מלחמה עליו… מאותה סיבה שמותר להרוג זאב או ארי, כי אנשים אלו אינם מודים בחוק ההיגיון המשותף לכולם, מנהגם הוא כוח ואלימות, ויש להתייחס אליהם כאל חיות טרף" [פרק III, פסקה 16].

הארכתי בדיון על לוק כי בניגוד להוגי דעות ליברליים ופרוגרסיביים של הדורות האחרונים, בנושא הטיפול בעבריינים ובעבריינות לוק מתון אך מאוד פרקטי ומונע על ידי שכל ישר. הוא מבחין בין תוקפן למותקף ואינו חושב שזכויותיהם שוות; במצב שבו תוקפן מאיים על מותקף – זכויות המותקף קודמות, ולא עומדת לתוקף הטענה שיש להגן על זכויותיו בזמן שהפרתן נחוצה כדי להגן על המותקף.

ממדי הסכנה

מה על ישראל לעשות כדי למנוע את הסכנה הנשקפת לה מהפלסטינים, עכשיו ובעתיד?

הצעד הראשון הנחוץ הוא להכיר בממדי הסכנה. איני מתכוון ליכולת הפלסטינית להנחית נזק על החברה והאוכלוסייה הישראלית, חמור ככל שיהיה. השאלה הראשונה שיש להשיב עליה היא, מהן הכוונות הפלסטיניות? ומה הסיכוי שהן ישתנו?

אכן, לא כל פלסטיני חורש רעה לכל היהודים כל הזמן. אך במידה רבה זאת בגלל שהמגננה הישראלית היא אפקטיבית רוב הזמן וברוב המקומות; כשהיא נכשלת, ה-7 לאוקטובר מעניק לנו ראייה בהירה ומבהילה של ההשלכות הצפויות. כפי שאנחנו רואים בעזה, כפי שאנחנו רואים בצפון השומרון, אוכלוסייה פלסטינית משמעותית מוכנה להקריב את חייה כדי לקפח את חייהם של היהודים. ככל שמזימות אלו תצלחנה יותר, התמיכה בהן וההצטרפות אליהן עשויה להתרחב.

כישלון קיר הברזל והפתרון המועדף

אחת ההשלכות החשובות של הניסיון של ישראל עם הפלסטינים היא כישלון תורת קיר הברזל של ז'בוטינסקי ככל שהיא נוגעת לפלסטינים. תורת "קיר הברזל" עבדה ועובדת מול חלק מהמדינות הערביות, שהגיעו למסקנה שישראל היא כאן כדי להישאר. למדינות אלו יש אינטרסים לאומיים, פנימיים ובמדיניות חוץ, מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אינטרסים אלו הביאו לסדרת הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות, מהשלום עם מצרים וירדן ועד הסכמי אברהם, והיד עוד נטויה. אך מול שיטת "קיר הברזל" הפלסטינים מיישמים שיטה משלהם: תורת הלחץ המתמיד. כשישראל שולטת ישירות בפלסטינים, כפי שהיה עד 1993, הפלסטינים מתנגדים לכיבוש. כשישראל משתדלת להיפטר מהשליטה בהם, הם מתכננים מתקפה ומיישמים אותה כשהיא מתאפשרת, כי נוכחות היהודים בכל מקום בארץ פלסטין היא התרסה שיש למחוק אותה. מעולם אינם משלימים באמת, מעולם אינם מפסיקים ללמד את הדור החדש את צדקת דרך המאבק המזוין, הנהגה אחרי הנהגה, דור אחרי דור.

בשביל ישראל, הפתרון המועדף בטווח הארוך הוא להרחיק את הפלסטינים מאיתנו ולפזר אותם בעולם. או אז נמנע מהם, פיזית, היכולת לרכז כוחות מזוינים נגדנו ולהמשיך לאיים על קיומנו. פתרון זה גם מוצדק. הזכויות כביכול של הפלסטינים אינן עומדות להם אם הם מנצלים אותן תמיד כדי לחרוש את רעתנו. איננו חייבים להשתדל לנצח להתגונן מפניהם, להתמגן בפניהם. לא ז'בוטינסקי צדק, אלא רחבעם זאבי ויובל נאמן.