אנטיציונות: כשהשנאה ליהודים מתחפשת לביקורת מדינית

האנטיציונות היא דחף החותר להשמדת מדינה אחת מני 194 הקיימות. מהותה היודופובית (אנטישמית) של האנטיציונות משתקפת הן בטענותיה המוצהרות והן במטרותיה. לגבי הטענות, די להשוות אותן עם אלה של המיתולוגיה היודופובית הקלאסית. כפי שבימי הביניים הואשמו היהודים בשתיית דם ילדים נוצרים, עתה טוענים היודופובים שישראל רוצחת עוללים פלסטינים. בתוך רשימת המשמיצים בולט אפילו האפיפיור, שלכאורה אינו נרתע מהעובדה שקודמיו נשאו באחריות על עלילות הדם המקוריות.

המונח "אנטיציונות" התקבל והשתרש מפני שמרבית האנשים אינם מרגישים בנוח עם הגדרה עצמית של "אנטישמיים", אולם רבים מהם מוכנים להודות בהיותם אנטיציונים. הנכונות הזאת מהווה בעיה כשלעצמה, המצריכה טיפול. מחד גיסא נרשמה הצלחה מסוימת בהפיכת המילה "אנטישמיות" לשם גנאי, ומאידך גיסא נתפס המונח "אנטיציונות" כלגיטימי, למרות שמדובר בתנועה ג'נוסיידית המבוססת על שקרים. במילים אחרות, לא הצלחנו להדביק לאנטיציונות את האסוציאציות השליליות הנדרשות, וסיבת הכישלון היא שכמעט לא ניסינו.

כמו כן, כפי שבעבר הוצגו היהודים כמשתלטים על העולם, בימינו מציירים את מדינת היהודים ככובשת ואימפריאליסטית. התחפושת של "ביקורת על ישראל" מסתירה אפוא את אותו קו לאורך כאלפיים שנה: היהודים מהווים קבוצה מסוכנת ועוצמתית, ועל האנושות לבלום אותה לשם הגנה עצמית. לא משנה אם השנאה מכוּונת לקהילה היהודית, לדת ישראל, לתנועה הציונית או למדינה המתחדשת, הדפוס נשאר יציב: מסוכנים הם, ועוצמתיים מדי.

לגבי המטרות, במידה שהאנטיציונות תגשים אותן, מיליוני יהודים יירצחו. האנטיציונים מתעלמים מבעיית פגיעוּתם של היהודים בפני אויביהם, ושואפים להשאירם חסרי ישע. שיירדפו ושימותו בשקט, או כפי שמסכם את משימתם מייסד ה-BDS עומַר ברגותי: בשביל ישראל אין אלא המתת חסד.

על מנת לטפל באנטיציונות, נחוץ מאמץ להחדיר לתודעה הציבורית בכל מקום את התפיסה שבאנטיציונות טבוע רשע, בדיוק כמו ביודופוביה בכלל. המונח "אנטיציונות" צריך להיות שגור בפינו, כדי שנוכל לנצל כל הזדמנות להצמיד לו את שני מאפייניו הבולטים: האופי הרצחני של האנטיציונות ותפקידה כמכשול העיקרי לקדמה האנושית.

האנטיציונות כחסם לקדמה העולמית

כמעט אין יוזמה לתיקון החברה האנושית שלא תיתקל בתגובת נגד פבלובית: "קודם כל, צריך לפתור את 'הבעיה הפלסטינית"'. אכן, האנטיציונות הפכה לתירוץ הנפוץ ביותר לאי-ריפוי נגעים חברתיים. האם על ארגוני זכויות האדם לגנות את המדינות המאפשרות פדופיליה? האם צריך לבקר את הרודנות? כמעט תמיד התשובה תוביל למנטרה הנפוצה: "הבעיה היא ישראל". האם חיוני לאסור רצח על כבוד המשפחה? ייתכן, אך נטען שדחוף יותר לסייע לפלסטינים המדוכאים.

גם מבחינה זו, ירשה האנטיציונות את מקומה של היודופוביה הקלאסית. בעבר, לא היה חשוב אם כל ההאשמות נגד היהודים היו שקריות, כאשר האשמה העיקרית עמדה בעינה – והיא שהם כביכול צלבו את ישו. עתה, לא משנה שייחסוּ למדינת ישראל פשעים שמעולם לא בצעה, העיקר הוא שהיא אחראית "לכיבוש". ב-1920 הגדיר את התסמונת הזאת הסופר האנגלי ישראל זנגוויל: "היהודים הם האנטיתזה לתרופת פלא, הם הסיבה המובטחת לכל הרעות". עבור אויבינו, כיום ממלאית מדינת היהודים את התפקיד הנושן הזה.

הפמיניסטיות ברחבי העולם בקושי נאבקות במעמד האישה בארצות האסלאם, למרות שמדובר בדיכוי הנשים החמור ביותר. במחוזות שבהם תקפה השריעה, ילדה נשואה למעשה נמכרת באמצעות נדוניה, והופכת לשפחה של מי שרכש אותה. אסור לה להתגרש, גם במקרים של התעללות קשה. להוכחת אונס נדרשים ארבעה עדים גברים – תנאי כמעט בלתי אפשרי. גרוע מכך, במקרים רבים צעירה שנאנסה וחזרה בבושת פנים למשפחתה, נרצחת בשם "כבוד המשפחה".

האנטיציונות, בהסיטה את תשומת הלב העולמית, מקבעת סולם ערכים מעוות שלפיו הבעיה האמיתית של העולם הערבי והמוסלמי היא ישראל. כך, לדוגמה, הדיון על הכאת נשים נדחק הצידה, למרות שבמדינות רבות יש לבעל זכות להכות כל אחת מנשותיו. מול מציאות עגומה כזו, יתייצב האנטיציוני התורן ויזכיר לכולם שיש קדימות ל"נישול הפלסטיני" המדומה. סדר העדיפויות שמכתיבה האנטיציונות משבש את שיפור החברה האנושית כמעט בכל מישור.

האובססיה להשמיד את מדינת היהודים חייבת להיתפס כפושעת, לא רק בקמפוס אקדמיים ובמוסדות האו"ם אלא במיוחד במערכות החינוך ברחבי העולם. ישראל ובעלות בריתה נדרשות ליזום תכנית חינוכית מקיפה, שתחשוף את האמת הפשוטה: הסבל הפלסטיני נובע בעיקר מסירוב הנהגתם להכיר בזכות קיומה של ישראל, ומהיעדר סנקציות בינלאומיות משמעותיות על התקפותיהם נגדה.

תכנית כזו תכלול שיעורים בהיסטוריה של הסכסוך, ניתוח של השיח האנטיציוני ושורשיו האנטישמיים, וחקר המקרים שבהם האנטיציונות מנעה התקדמות חברתית בעולם. מהלך חינוכי נחוש לחשיפת מהות האנטיציונות יתרום לא רק לביטחונה של ישראל, אלא גם לשלום ולקדמה העולמיים, בהסירו מכשול מרכזי בדרך לשיח בינלאומי הוגן ואפקטיבי.

ד"ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו Hellenism and Hebraism עוסק בהסתרת אחד משני השורשים של הציוויליזציה המערבית.