קנדה בחרה שוב באפשרות הגרועה ביותר

לעתים התובנות העמוקות ביותר מגיעות ברגעים הפחות צפויים. לא בזמן בהייה ממושכת במסך המחשב, אלא דווקא תחת המקלחת, כשהטלפון מצלצל באמצע הכנת ארוחה, או במקרה שלי – בעודי עומד על במה בכנס על עתיד השמרנות בלונדון.

שמרן קנדי ידוע שהשתתף באירוע שיתף איתי תובנה מטרידה. מארק קרני, האיש ששימש כנגיד הבנק המרכזי הן בקנדה והן בבריטניה – תפקיד שאמור היה להדליק נורות אזהרה בקרב הבוחרים – עומד ככל הנראה לנצח בבחירות. זאת למרות שעד לפני חודש, ניצחון השמרנים בהנהגת פייר פוליאב נראה כמעט מובטח, לאחר עשור של כישלונות של השמאל בראשות ג׳סטין טרודו.

הגיאוגרפיה הפוליטית של קנדה

חשוב להבין כי הנטייה לשמאל היא ברירת המחדל הפוליטית בקנדה. המחוזות המזרחיים הימיים, המתקשים כלכלית, נשענים על סובסידיות ממשלתיות. קוויבק הצרפתית הפכה את מעמדה לאמנות של סחיטת ויתורים מהממשלה הפדרלית. אונטריו מלאה במיעוטים ומהגרים, וקולומביה הבריטית נשלטת בידי איגודי עובדים חזקים – כל אלה יוצרים בסיס תמיכה מוצק לשמאל.

מנגד, המחוזות המערביים, ובראשם אלברטה העשירה במשאבי אנרגיה, נוטים באופן מסורתי לימין. זאת בעיקר כי תושביהם מרגישים שהם מממנים את שאר המדינה ללא הכרה ראויה. בעידן של תנועת "אפס פליטות" ומיסי פחמן, אלברטה הפכה למטרה ללעג מצד אליטות השמאל, כאילו עושרה המבוסס על אנרגיה הושג בדרך לא מוסרית.

לכן, השמאל הליברלי נהנה מיתרון מובנה בפתיחת כל מערכת בחירות בקנדה. זאת, למעט במקרים בהם תקופת שלטונו הייתה כה כושלת עד שאפילו מצביעי מרכז ושמאל מתון פונים נגדו. לאחר עשור בשלטון, ראש הממשלה היוצא טרודו אכן סיים את כהונתו על רקע כלכלה מדשדשת, שערוריות פוליטיות, פילוג ממשלתי ותערובת מדאיגה של סמכותנות ורשלנות.

עשור של כישלונות כלכליים

מחקר של מכון פרייזר, שבחן את שיעור הצמיחה הכלכלית בתקופת חמשת ראשי הממשלה האחרונים, מצא כי השיעור הממוצע בתקופת טרודו עמד על שפל של 0.3% בלבד. הנתון מביך במיוחד לאור העובדה שטרודו עלה לשלטון ב-2015 בהבטחה להחיות את הכלכלה באמצעות מדיניות פיננסית "נדיבה" יותר והוצאה ממשלתית מוגברת. אולם כשהצמיחה המיוחלת לא הגיעה, לא היו הכנסות חדשות לממן את ההוצאות הגדלות, והתוצאה הייתה הכפלת החוב הלאומי. לפי המחקר, "בהשוואה לשנתו האחרונה של ראש הממשלה סטיבן הרפר, החוב הלאומי לנפש בקנדה גדל ב-14,127 דולרים בשנתו האחרונה של טרודו".

במערכות בחירות רגילות, נתונים כלכליים כאלה היו זוכים לניתוח מעמיק ולוויכוח ציבורי. אך לא הפעם. הבחירות יצאו לדרך לאחר ששר הכלכלה של טרודו התפטר בפרסום מכתב חריף שבו הצהיר על סירובו להעביר עוד תקציב של בזבוזים וחובות. המאזן הכלכלי הכושל של ממשלת טרודו היה בלתי ניתן להכחשה. זה סימן את סופו הפוליטי, והותיר את המפלגה הליברלית עם מורשת כלכלית בעייתית שהכבידה עליה כאבן ריחיים.

עלייתו של פייר פוליאב

הפעם הבור היה עמוק במיוחד גם משום שבראש המפלגה השמרנית עמד מנהיג מוכשר ושר לשעבר. פייר פוליאב שילב ניסיון פוליטי עם חוש שטח מדויק, ביטחון עצמי מול התקשורת ותפיסת עולם מפוכחת שלא הרתיעה מצביעים מתלבטים. בניגוד לטרודו, הוא נתפס כמדינאי רציני. עד לפני כחודש, פוליאב הוביל בסקרים בפער דו-ספרתי ומשך קהלים גדולים לעצרות הבחירות שלו. הוא נמנע מטעויות ושמר על מסריו באופן עקבי עד לימים האחרונים של הקמפיין.

אך אז התרחשו כמעט במקביל שני אירועים פוליטיים – אחד משמעותי והשני פחות. האירוע השני היה בחירתו של מארק קארני לראשות המפלגה הליברלית, ובכך גם למועמד לראשות הממשלה, ללא התנגדות ממשית. הוא נתפס כמציל אפשרי יחיד, אם כי סיכויי הצלחתו נראו קלושים. תפקידיו הבכירים הקודמים – בהם שליח האו"ם לענייני אקלים ויועץ לראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון – לא דרשו ממנו מיומנויות דמוקרטיות, אך העניקו לו כוח פוליטי ממשי. הן בתחום הבנקאות והן בפוליטיקה, קארני גילה עקביות רבה במדיניותו – תכונה שאינה תמיד חיובית.

מארק קארני: בנקאי עם אג'נדה

אחת מדאגותיו העיקריות של קארני הייתה לשכנע בנקים, חברות ושחקנים כלכליים אחרים לשלב את סכנות שינוי האקלים בתוך מדיניותם. במקום להשקיע את כספי הלקוחות במקומות המניבים את התשואה הגבוהה ביותר, הוא דחף להימנעות מהשקעות בדלקים מאובנים כמו פחם או נפט. מה שהופך את גישתו של קארני למורכבת היא העובדה שהוא מסווה טיעון אתי-ערכי כעצת השקעה פיננסית רציונלית לטווח ארוך. זאת, לצד אזהרה שמנהלים שיתעלמו ממנה עשויים להיתבע על ידי בעלי מניות בשל הפסדים עתידיים.

אך עד כמה אתי טיעון זה מלכתחילה? כבר בתקופה הוויקטוריאנית, בימים שבהם נולדו מניות התאגידים המודרניות, ראו את חולשתו של טיעון כזה. מחזות רבים מאותה תקופה הציגו אפוטרופוס נבל המבקש לשאת חוסה עשירה שבהונה הוא מועל, כדי ליהנות מהחוק שקבע כי אישה אינה יכולה להעיד נגד בעלה. הקהל הוויקטוריאני לא היה מקבל בהבנה אילו הנבל היה מתוודה שניסה "רק" לחלק מחדש את ההון המשפחתי כך שגם עניים יוכלו ליהנות ממנו. אי-אפשר להצדיק בזבוז כספם של אחרים למען מטרה אידיאולוגית, יהא ערכה החברתי אשר יהא.

קארני עשוי לטעון שבהרחבת חובת הנאמנות התאגידית, הוא אינו מקדם אג'נדה אלא מספק עצה שתמנע הפסדים עתידיים למשקיעים. אך כדי שטענה זו תהיה תקפה, על המייעץ להיות מסוגל לחזות את העתיד טוב יותר מכפי שהשוק מסוגל לעשות.

האם קארני באמת כה מוכשר? לפחות פעמיים הוא שגה משמעותית בתחזיותיו לגבי ביצועי הכלכלה הבריטית לאחר הברקזיט. בפעם הראשונה, טרם משאל העם ב-2016, הוא חזה שהכלכלה תספוג נזקים חמורים מהצבעה בעד עזיבת האיחוד האירופי. בפועל, לאחר ההצבעה, הכלכלה הבריטית דווקא השתפרה והציגה ביצועים טובים יותר מאשר שכנותיה באיחוד. בפעם השנייה, ב-2018, הבנק המרכזי של אנגליה בראשותו חזה נזקים כבדים שייגרמו לכלכלה מעזיבת האיחוד. תחזיות אלו זכו לביקורת נוקבת ובהמשך "רוככו" כדי להפוך אותן למאיימות פחות.

מה ניתן ללמוד, אם כן, מהספקנות שמביע קארני לגבי עתידן הפיננסי של חברות אנרגיה מסורתיות? ב-2023, פחם, נפט וגז עדיין היוו 82% מהשימוש העולמי באנרגיה. עתיד השוק נראה יציב, והאיום העיקרי עליו מגיע מצד מדיניות ממשלתית, יעדי האו"ם בתחום האקלים, ומגמות השקעה כמו "אפס פליטות" – שאת חלקן קידם קארני עצמו. אך בנקאים ורגולטורים אינם יכולים להצדיק הפחתת השקעות בדלקים מאובנים רק בטענה שהרגולציה שהם עצמם יוזמים תפגע בתשואה – זוהי לוגיקה מעגלית. נראה שזה היה המצב לתקופה מסוימת, עד שמוקדם יותר השנה מספר בנקים אמריקניים וקנדיים גדולים הודיעו על נסיגתם מקרנות "אפס פליטות", כמעט במקביל להכרזתו של קארני על התמודדותו בבחירות. באופן כללי, מדיניות אפס פליטות נחלשת בעולם כולו.

אף אחד מהנתונים הללו לא ישנה את מחויבותו של קארני לאג'נדה האקלימית לאחר בחירתו. הוא מגלם את המדיניות הזו עד כדי כך שאם יתכחש לה, דמותו הציבורית תאבד את משמעותה. אך למדיניות כזו תהיה השפעה הרסנית על קנדה, שמעמדה כמעצמת אנרגיה מעצב את המציאות הכלכלית שלה. ללא מקורות אנרגיה אמינים וזולים, תעשיות הפלדה, הכרייה, החקלאות, התחבורה ועוד פשוט יקרסו. המדינה כולה עלולה להשתתק כתוצאה מהמחסור באנרגיה שתיצור חתירה ל"אפס פליטות".

בכל מערכת בחירות נורמלית, עובדה זו לבדה הייתה מבטיחה ניצחון לפוליאב. זו הסיבה שנזכרתי בפרק י"ב בספר מלכים, תוך פקפוק בהערכה שקארני ינצח, בהתחשב בכך שמצע הבחירות שלו מבוסס על הצעה פוליטית שכבר הוכחה ככושלת בתנ"ך:

"יַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

"תסמונת טראמפ" ודמוקרטיה הרסנית

זו לא בדיוק אסטרטגיה מנצחת בבחירות דמוקרטיות. אך כאמור, אלה אינן בחירות רגילות, משום שגם הקנדים סובלים מ"תסמונת טראמפ" מאז שהנשיא האמריקני רמז על רצונו בסיפוח קנדה (הצעה שכמובן לא הייתה עוברת לעולם בקונגרס). התבטאות זו הטילה עליהם אימה. הקנדים רואים את דמותו המאיימת של טראמפ בכל פוליטיקאי שמרני, כולל פוליאב השקול והפטריוטי. חלקם אף טועים לראות בבנקאי קוסמופוליטי כמו קארני לאומן נלהב, למרות שמפלגתו בילתה עשור בניסיון למחוק כל ביטוי של זהות לאומית שעלולה להיתפס כגזענית.

נראה ששום דבר לא יכול לערער את האשליה הזאת. כשטראמפ אמר שישמח בניצחונו של קארני, הקנדים חייכו בספקנות מול מה שנראה להם כתכסיס שקוף. נדמה שכולם מציגים עמדה מתריסה מול איום דמיוני. כפי שראינו בפוליטיקה האמריקנית, "תסמונת טראמפ" יכולה להפוך אנשים הגיוניים לקיצוניים וזועמים, עד כדי פגיעה באינטרסים שלהם עצמם. במקום להירגע ולבחון את האפשרויות הפוליטיות בקור רוח, הקנדים הלכו לקלפיות ובחרו באדם שהמדיניות בה הוא דוגל עלולה לדרדר את ארצם למצב כה נואש, עד שהפיכה למדינה ה-51 של ארה"ב תיראה כעונש הולם על רגע של טיפשות פזיזה. כדאי לחזור שוב לספר מלכים:

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל-הַמַּס, וַיִּרְגְּמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן, וַיָּמֹת; וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה, לָנוּס, יְרוּשָׁלִָם. יט וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

הקנדים מדמיינים את טראמפ כרחבעם. לדעתי, דווקא קארני מתאים יותר לתפקיד זה, או אולי לתפקיד אדורם. באופן אישי, לא הייתי לוקח סיכון עם אף אחד מהם.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.